פנחס יחזקאלי: מהמהפכה הבולשביקית אל הווק והמחאה

תקציר: השימוש – שעשו הבולשביקים בשנאה כמשאב אסטרטגי – הוכיח את עצמו כיעיל להפליא בטווח הקצר: הוא אפשר להם לתפוס את השלטון ולשמור עליו כנגד כל הסיכויים. עם זאת, המחיר לטווח הארוך היה הרסני: השנאה והחשדנות ההדדית לא אפשרו לקיים חיים אזרחיים תקינים, מה שהוביל בסופו של דבר לטיהורים הגדולים של סטלין ולשחיקה מוסרית של המערכת כולה.

[בתמונה: שנאה כדלק למהפכה. המשאב האסטרטגי של הבולשביקים... התמונה עובדה במערכת הבינה המלאכותית של DALL·E ב- Microsoft Bing] — [בתמונה: שנאה כדלק למהפכה. המשאב האסטרטגי של הבולשביקים… התמונה עובדה במערכת הבינה המלאכותית של DALL·E ב- Microsoft Bing]

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר המבטא את דעתו של הכותב ואת הערכותיו המקצועיות בלבד.

* * *

בעוד שאידאולוגיות פוליטיות רבות מנסות לגייס תמיכה באמצעות הבטחות לעתיד ורוד או שגשוג כלכלי, התנועה הבולשביקית, בהובלת ולדימיר לנין, זיהתה מנוע עוצמתי בהרבה להנעת המונים: שנאה מעמדית מזוקקת.

עבור הבולשביקים, השנאה לא הייתה רק רגש לוואי, אלא כלי עבודה מתוכנן, משאב אסטרטגי וטקטיקה פוליטית, שנועדה לפרק את הסדר הישן עד היסוד.

[בתמונה: שנאה כדלק למהפכה. המשאב האסטרטגי של הבולשביקים… התמונה עובדה במערכת הבינה המלאכותית Gemini' של גוגל]

השנאה ככלי לקיטוב חברתי

האסטרטגיה הבולשביקית התבססה על חלוקה דיכוטומית וחדה של החברה ל'אנחנו והם'. השנאה שימשה כדבק המאחה את הפרולטריון וכגרזן המפריד אותו משאר חלקי העם. לא מדובר היה רק ביריבים פוליטיים, אלא ב"ערפדים", "עלוקות" ו"טפילים".

שימוש בטרמינולוגיה של דה-הומניזציה הפך את השנאה ללגיטימית ואת האלימות להכרחית. כדי שהמהפכה תצליח, היה על הבולשביקים להשמיד כל רגש של סולידריות לאומית, פטריוטיות או שותפות גורל בין המעמדות. השנאה ל"בורגנות" החליפה את הנאמנות למולדת.

דוגמה לשימוש באותה טקטיקה בדיוק ע"י המחאה הוא נאום החיידקים של פרופ' עידית מטות, עובדת מדינה בכירה, בשר מבשרו של משרד הבריאות, והייתה אז דמות מוכרת בכל בית בתקופת הקורונה. היא בחרה לתאר את חברי הממשלה כחיידקים שגורמים להרס הגוף ולהרס המדינה, ואנחנו הרי יודעים איך מטפלים בחיידקים: "ממשלה מורכבת מאנשים אז בואו נצביע על אנשים. אתה ואתה ואתה ואתה זה החיידקים שגורמים להרס הגוף, להרס המדינה… זה ממשלה שהיא באמת פוגעת בשומרי הסף"… (הנה, שוב יהודים מתוארים כחיידקים, אבל הפעם בידי יהודים…).

[להרחבה על תאוריית 'אנחנו והם' (in-group ו-out-group), לחצו כאן]

[בתמונה: נאום החיידקים של פרופ' עידית מטות... התמונה היא צילום מסך מערוץ 14. הכרזה: ייצור ידע] — [בתמונה: נאום החיידקים של פרופ' עידית מטות… המקור: טוויטר. התמונה היא צילום מסך מערוץ 14. הכרזה: ייצור ידע]

הטרור האדום: המיסוד של הזעם

"אנחנו לא מנהלים מלחמה נגד אנשים פרטיים. אנחנו משמידים את הבורגנות כמעמד." (מרטין לאציס, מבכירי הצ'קה,המשטרה החשאית)

עם תפיסת השלטון ב-1917, השנאה הפכה ממניע מהפכני למדיניות ממשלתית רשמית. "הטרור האדום" לא היה תוצאה של איבוד שליטה, אלא שימוש קר ומחושב באלימות המונעת משנאה:

הצדקה מוסרית לאכזריות: השנאה אפשרה לאנשים נורמטיביים לבצע פשעים בשם ה"צדק ההיסטורי". אם האויב הוא התגלמות הרוע, הרי שכל אמצעי להשמדתו הוא מוסרי.
הפחדה ככלי שליטה: השנאה יצרה אווירה של פרנויה שבה כל אזרח חשוד ב"אנטי-מהפכנות", מה שאפשר שליטה מוחלטת באוכלוסייה.

'הטרור האדום' (Red Terror) היה מסע אלים של מעצרים, הוצאות להורג ודיכוי פוליטי שביצע השלטון הבולשביקי ברוסיה הסובייטית במהלך מלחמת האזרחים (1918–1922). 'הטרור האדום' לא היה מקרי, אלא כלי שלטוני מתוכנן. מטרתו הייתה לחסל את "אויבי המהפכה" (כמו תומכי הצאר, אנשי דת, בעלי אדמות ומתנגדים פוליטיים) ולהרתיע את האוכלוסייה מפני התנגדות לשלטון החדש.

הקמפיין הוכרז רשמית ב-2 בספטמבר 1918, בעקבות שני ניסיונות התנקשות בבכירים בולשביקים:

רצח מואיסיי אוריצקי (ראש המשטרה החשאית בפטרוגרד).
ניסיון התנקשות בחייו של ולדימיר לנין על ידי פאני קפלן.

הגוף המרכזי שהוציא לפועל את הטרור היה הצ'קה, המשטרה החשאית הסובייטית הראשונה, בראשותו של פליקס דזרז'ינסקי. לצ'קה ניתנו סמכויות נרחבות לפעול כשופט, חוקר ומוציא להורג ללא צורך בהליכים משפטיים רגילים.

[בתמונה: חברי נשיאות הצ'קה... התמונה היא נחלת הכלל] — [בתמונה: חברי נשיאות הצ'קה… התמונה היא נחלת הכלל]

מאפיינים מרכזיים של התקופה:

הוצאות להורג המוניות: אלפי בני אדם נורו למוות ללא משפט.
לקיחת בני ערובה: השלטון עצר בני משפחה של קצינים או מתנגדים כדי להבטיח "ציות".
מחנות עבודה: הקמת התשתית הראשונית למה שיהפוך מאוחר יותר למערכת הגולאג.
לוחמה פסיכולוגית: פרסום שמות המוצאים להורג בעיתונות כדי לזרוע פחד.

בעוד שההקשר הרוסי הוא המפורסם ביותר, המושג שימש גם לתיאור תקופות אלימות דומות של משטרים קומוניסטיים אחרים, כמו הטרור האדום בהונגריה (1919), בספרד במהלך מלחמת האזרחים, ובאתיופיה בשנות ה-70.

[למאמרו של יעקב שחם: שנות הטרור הגדול בברית המועצות, לחצו כאן]

[בתמונה: כרזת תעמולה בפטרוגרד עם הכיתוב: "מוות לבורגנות - יחי הטרור האדום!"... התמונה היא נחלת הכלל] — [בתמונה: כרזת תעמולה בפטרוגרד עם הכיתוב: "מוות לבורגנות – יחי הטרור האדום!"… התמונה היא נחלת הכלל]

"קולאקים" ושנאת המצליחנים

אחת הדוגמאות המובהקות לשימוש האסטרטגי בשנאה הייתה המערכה נגד הקולאקים (איכרים אמידים יחסית). הבולשביקים תיעלו את הקנאה והתסכול של האיכרים העניים כלפי שכניהם המצליחים יותר.

היבט אסטרטגי	תיאור הפעולה
זיהוי המטרה	הגדרת כל איכר בעל פרה או שני סוסים כ"אויב העם".
שיסוי חברתי	הקמת "ועדות עניים" שתפקידן היה להחרים רכוש משכניהם.
תוצאה פוליטית	שבירת הקהילה הכפרית המסורתית ומניעת התנגדות מאוחדת לשלטון.

[בתמונה: אסם השייך לקולאקים מוחרם במסגרת תוכנית הקולקטיביזציה (שנת 1930)... התמונה היא נחלת הכלל] — [בתמונה: אסם השייך לקולאקים מוחרם במסגרת תוכנית הקולקטיביזציה (שנת 1930)… התמונה היא נחלת הכלל]

התעמולה כמעבדת שנאה

המכונה התעמולתית הבולשביקית הייתה חלוצה בשימוש באמצעים ויזואליים להפצת שנאה. כרזות הציגו את הקפיטליסטים, הכמרים ואנשי הצבא הלבן כחיות טרף או כמפלצות מעוותות.

חינוך לשנאה: המערכת החינוכית והתנועות הצעירות (כמו הקומסומול) חינכו דורות של צעירים לראות בשנאה "מידה טובה" מהפכנית.
הפולחן של לנין וסטלין: בעוד שהמנהיגים הוצגו כדמויות אבהיות ואוהבות, אהבה זו הותנתה תמיד בשנאה תהומית לאויביהם.

הירושה המרה

השימוש של הבולשביקים בשנאה כמשאב אסטרטגי הוכיח את עצמו כיעיל להפליא בטווח הקצר – הוא אפשר להם לתפוס את השלטון ולשמור עליו כנגד כל הסיכויים. עם זאת, המחיר לטווח הארוך היה הרסני: חברה הבנויה על יסודות של שנאה וחשדנות הדדית התקשתה לקיים חיים אזרחיים תקינים, מה שהוביל בסופו של דבר לטיהורים הגדולים של סטלין ולשחיקה מוסרית של המערכת כולה.

השנאה, שהייתה אמורה להיות אמצעי לשחרור, הפכה לשלשלאות שקשרו את החברה הסובייטית למעגל בלתי נגמר של דיכוי.

[בתמונה: הפולחן של יוסף סטלין. התמונה היא חלק מכרזה: כשהשליט חולה בתסביך רדיפה, המדינה כולה משתגעת...] — [בתמונה: הפולחן של יוסף סטלין. התמונה היא חלק מכרזה: כשהשליט חולה בתסביך רדיפה, המדינה כולה משתגעת…]

האיש שתרגם את השנאה הבולשביקית לכלי עבודה בדמוקרטיות המערביות

ב- 1971 – שנה לפני מותו – פרסם סול דייוויד אלינסקי (Saul David Alinsky;‏ 1972-1909), אקטיביסט שמאל רדיקלי ותאורטיקן פוליטי יהודי-אמריקאי, את ספרו: "כללים לרדיקלים" (Rules for Radicals; ראו תמונה למטה). אלינסקי תרגם את תורת ההפעלה – שפיתח ולדימיר איליץ' לנין בברית המועצות – ושהועתקה גם ע"י המשטרים הפשיסטים – למציאות של מדינות דמוקרטיות. היא אומצה ע"י יועצים אסטרטגיים מימין (למשל, ארתור פינקלשטיין) ומשמאל, וזכתה לעדנה במיוחד עם עליית הפרוגרס [ראו את מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי (2023), כך תופסים שלטון בדמוקרטיה, 13 העקרונות של סול אלינסקי].

[בתמונה: ספרו של סול אלינסקי, 'קריאת השכמה לרדיקאלים' (Reveille for Radicals) שראה אור לראשונה ב- 1946, בהוצאת Random House USA Inc. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

בספר, 13 'כללי זהב' להשגת השלטון, שהפכו כלי משחק אפקטיבי מאוד בפוליטיקה האמריקנית, ו'עשו עליה' גם לישראל. הם מאיימים היום, להקריס את הדמוקרטיה האמריקנית – וגם את זו שלנו.

לסוגיית השימוש בשנאה כמשאב מניע רלוונטיים במיוחד הכללים ה- 5, ה-8 וה- 13, שהחיבור שביניהם גורס כך: בוז ולעג הם הנשק האימתני ביותר של האדם: אין נגדו הגנה. זה לא-רציונלי, זה מרתיח. זה גם פועל כנקודת לחץ, המאלצת את האויב/היריב להציע ויתורים. לכן, בחרו את האנשים המתאימים, הפכו את המתקפה לאישית, קטבו ובודדו אותם מכל אהדה, היצמדו אליהם והתמידו. לחצו לחץ הולך וגובר, והמשיכו להפעיל לחץ, אל תרפו….
ועוד מדגיש אלנסקי: רדפו אנשים ולא מוסדות. אנשים חשים כאב מהר יותר ממוסדות.
ואפשר להוסיף, כי השימוש בבוז ובלעג תורם עוד לקבוצה הלועגת, בכך שהוא מייצר לה 'שפה פנימית' שמבדילה אותה מאחרים, מייחדת אותה בעיני חבריה, ומגבשת אותה.

[ראו את מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: בוז ולעג אישי הם נשק אימתני, הכללים ה- 5 וה- 13 של סול אלינסקי, לחצו כאן]

הכללים ה- 5 וה- 13 של סול אלינסקי: בוז ולעג הם הנשק האימתני ביותר של האדם: אין נגדו הגנה. זה לא-רציונלי, זה מרתיח. זה גם פועל כנקודת לחץ, המאלצת את האויב/היריב להציע ויתורים. לכן, בחרו את האנשים המתאימים, קטבו אותם, היצמדו אליהם והתמידו... — [בכרזה: הכללים ה- 5 וה- 13 של סול אלינסקי]

[לאוסף המאמרים על שנאה 'פשעי שנאה', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על התודעה – והניסיונות להשפיע עליה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על המחאה: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!