תקציר: עיתונאים בעלי הזדהות פוליטית מובהקת, מעדיפים את מחויבותם הקבוצתית על פני מחויבותם המקצועית כלפי הציבור, דבר המוביל לסטייה מהאתיקה העיתונאית ולהטיית הסיקור. ירון אברהם מייצג לטעמי את התופעה הזו במובהק: מצוין כאיש מקצועי ובעל ידע, אך פעמים רבות התנהלותו מציגה מגבלות הנובעות מהזדהות אידאולוגית עם קבוצת אינטרס מסוימת.

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר המבטא את דעתו של הכותב ואת הערכותיו המקצועיות בלבד.

*  *  *

לכאורה, המחאה הייתה אמורה להיות המקום שבו נמצא אוריינות פוליטית במיטבה: שיח מורכב ורב-גוני ומחשבה חדה ותוססת, כיאה לתנועה מהפכנית הדורשת שינוי. אבל האמת הפוכה בתכלית: ככל שהזמן חולף, האוריינות הפוליטית של מבטאי המחאה הופכת ליניארית, שטחית, חד ממדית ומשעממת מאוד לקוראים מהצד.

חוסר הסלחנות לביקורת, והסנקציות כלפי החורגים מן השורה עושים את שלהם. מי שמעז לחשוב ולהכניס מעט עומק, קצת מורכבות, או שאלה שחורגת מהתסריט, חוטף! הוא מוצג כבוגד, כמפלג, וכמי ש"אינו מבין את הרגע".

כך, מנגנון שאמור היה לעורר את המחשבה, הופך למדכא הגדול ביותר שלה, והכל בשם אחדות מטרה מדומיינת. החמצה אנרגטית אדירה!

רוצים דוגמה? הפוסט של ירון אברהם כמקרה בוחן

ירון אברהם הוא עיתונאי, המשמש ככתב המדיני של חברת החדשות של ערוץ 12 וכמגיש מחליף של תוכניות אקטואליה מרכזיות בערוץ, והוא מוכר כאיש חכם, שצבר ידע וניסיון רב בעבודתו. ב- 7 באוקטובר 2025 כתב אברהם פוסט בטוויטר, בנושא מכתב ההתרעה האסטרטגי שכתב הרמטכ"ל לשעבר הרצי הלוי לרה"מ נתניהו, בתקופת המאבק על הרפורמה המשפטית (ראו למטה).

"אם אי פעם תקום פה ועדת חקירה ממלכתית" - כתב אברהם - "המכתב הזה יהיה חומר ראייתי בולט ומובהק. מאז 7 באוקטובר, מספר מצומצם של בכירים ראו את המכתב המלא או נחשפו לתוכנו... המכתב, כך מסתבר, נשלח גם כעותק לחמש לשכות שונות בצה"ל ובדרג המדיני".

עד פה צודק אברהם מאוד. אבל חומר ראייתי לגבי מי? מוסיף אברהם: "...נתניהו אגב קרא את מכתבו של הרמטכ"ל במיטתו בבית החולים, בערך באותו הזמן הוא גם קיבל שיחת טלפון שבה הרתעה אסטרטגית למלחמה מראש השב"כ רונן בר - אבל הוא המשיך בקידום 'המהפכה המשפטית', ויום לאחר מכן עבר החוק לביטול עילת הסבירות בכנסת."

משמע, אברהם מוביל את קוראיו להבנה כי המסמך הזה הוא 'ראיית זהב' כנגד ראש הממשלה נתניהו, שהוזהר ולא פעל... האמנם? אדם במעמדו של ירון אברהם אמור לשאול את עצמו שאלות ולנתח את החומר שבידו, אבל כפי הנראה גם הוא צריך לתרום את תרומתו לקבוצה שאותה הוא מייצג, ולרעיונות שהיא מנסה לקדם, גם על מחיר האמת.

איפה המקצועיות העיתונאית?

סיפור ההתרעה מתחיל בתחילת שנת 2023. לראשונה מזה שנים, קבעה הערכת המצב הלאומית של אמ"ן לשנת 2023, שהסבירות למלחמה גבוהה בכמה זירות - כולל בדרום - כי האויב מזהה שעת כושר. ההתרעה הזו הודהדה - הן לדרג המדיני והן לארגוני הביטחון השונים - ע"י עוזר ראש אמ"ן למחקר, ראש אמ"ן, הרמטכ"ל וראש השב"כ. המכתב היה רק אחד בשורה של אירועי התרעה.

אבל התרעה כזו אינה עניין הצהרתי לדרג המדיני. היא מחייבת, בראש ובראשונה, את הדרג הביטחוני: הגברת האיסוף המודיעיני הייעודי לקראת מלחמה; כוננות בדרגי הקו ובחיל האוויר, בוודאי בחגים, המועדים להפתעות (זוכרים את מלחמת יום הכיפורים?); תכנון תוכניות והיערכות למגננה, כמו גם תרגולה בדרום, בצפון ובמרכז; סבב קדחתני של בדיקות כשירות; מילוי מלאי תחמושת; בדיקת תקינות ימ"חים, וכמובן, מאבק בלתי מתפשר בסרבנות ערב מלחמה אפשרית.

דבר מאלה לא נעשה, ועוד לא נגענו באירועי ה- 7-6 לאוקטובר 2023. לראשונה מאז הוקמה, מערכת הביטחון התריעה אבל התנהגה כאילו ההתרעה אינה נוגעת לה כלל. יתרה מכך: צה"ל נעל את שעריו ואת עם ישראל בחגו, ויצא בחג הסוכות להדממה (האם דיווח על כך מראש לראש הממשלה? כמובן שלא. כי אז היה נשאל, איך זה מסתתר עם ההתרעה ונאלץ להישאר בכוננות...).

אז צודק ירון אברהם: "אם אי פעם תקום פה ועדת חקירה ממלכתית, המכתב הזה יהיה חומר ראייתי בולט ומובהק". רק שיותר משהמסמכים הללו הם כתב אישום לנתניהו, הם כתב אישום למערכת הביטחון. תפקידה איננו רק להתריע, אלא בראש ובראשונה להתכונן ולהיערך.

שהרי מה אתם מבינים מכך שהמערכת התריעה, אך לא עשתה דבר מלבד מעורבות גוברת בפוליטיקה? איך אתם מבינים את העובדה שנעלה את שערי צה"ל ויצאה להדממה? אם הייתם במקום נתניהו - שרויים בעיצומה של 'מהפכת צבע' שמערכת הביטחון מובילה ביחד עם המערכת המשפטית - איך הייתם מבינים את ההתנהגות הזו, ההפוכה למידת 'הצלצול בפעמוני האזעקה'? האם לא הייתם מסיקים שמדובר באקט פוליטי, כחלק מהפוליטיזציה החמורה שעיוורה את אנשי הביטחון, עמעמה את שיקול דעתם, והסיטה אותם מחובתם הצבאית.

אז ירון אברהם לא מבין את זה? כמובן שהוא מבין. אבל מאופן כתיבתו אנו למדים, כי מחויבותו הפוליטית כעיתונאי אקטיביסט לקבוצה שאותה הוא מייצג, גדולה בהרבה ממחויבותו המקצועית כאיש תקשורת אמין המייצג ערוץ מכובד לכאורה, החשוב בישראל. אברהם ממחיש בכך את אחת התופעות המרכזיות בתקשורת הישראלית: הזדהות עם קבוצה מסוימת עדיפה היום הרבה יותר ממחויבות עיתונאית קפדנית ואובייקטיביות. בכך הוא מהווה, לטעמי, חלק משמעותי בתופעת בגידת האינטלקטואלים, שהתגייסו לפרויקט צריבת תודעת ההמונים ו'הטפשת' האוכלוסייה.

[לאוסף המאמרים על בגידת האינטלקטואלים, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על עידן הטיפשות הווקיסטי, לחצו כאן]

זו דמותה של תקשורת הליבה הישראלית

הגבול - בין עיתונות עצמאית לבין אידאולוגיה פוליטית - אבד מזמן. הפוליטיזציה של כלי התקשורת הפכה מתופעה שולית למנגנון מערכתי, בו העיתונאים עצמם, מתוך הזדהות עם עמדות מסוימות, משמשים לא כמתווכים של מידע, אלא כאקטיביסטים פוליטיים פעילים (Hallin & Mancini, 2004), המדגישים עדיפויות אידאולוגיות ואינטרסים פוליטיים (Hallin & Mancini, 2004; Entman, 2007).

הפוליטיזציה מתבטאת בשלושה מישורים מרכזיים:

1. הטיית סיקור: עיתונאים בוחרים אילו אירועים לדווח וכיצד, בהתאם להזדהותם הפוליטית. כך הופכת התקשורת לשדה קרב אידאולוגי. הסיקור התקשורתי, במיוחד בתחום הביטחוני והמדיני, אינו ניתן להפרדה מהאידאולוגיה המובילה של העיתונאים והמערכת כולה (Kimmerling, 2001; Leibsohn, 2018).
2. חוסר ביקורת פנימית: התעלמות או סינון של מידע בלתי נוח למגזר או למחנה המדיני שאותו הם תומכים.
3. ייצור נרטיב קבוצתי: הפיכת מידע לחלק מהמאבק הפוליטי ולא לדיווח אובייקטיבי (Shoemaker & Reese, 2014).

העיתונאי אינו רק סמן או מייצג של תודעה ציבורית, אלא גורם פעיל בהכוונת דעת הקהל, ובשימור ההגמוניה התרבותית של מחנה פוליטי (Gramsci, 1971).

הסוציולוגיה של התופעה

1. הזדהות קבוצתית מול מחויבות מקצועית: הזדהות עם מחנה מסוים מובילה לעתים לעיוורון מקצועי.תופעה זו תואמת את המודל של Berger & Luckmann (1966), לפיו המציאות החברתית נבנית דרך פרשנות סובייקטיבית, כאשר סיקור חדשותי משמש לבניית נרטיב קבוצתי ולא לשיקוף אובייקטיבי של מציאות.

2. פוליטיזציה כמנגנון מערכתי: חברת החדשות של ערוץ 12 אינה רק מסגרת עבודה ליחידים; היא מוסד שמכתיב נורמות מקצועיות ותרבות עבודה. במערכת כזו, לחץ פנימי ואידאולוגי ממוסד, מחזק את הנטייה של העיתונאים להעדיף סיקור 'בטוח' מבחינה פוליטית. בהתאם למודל של Bourdieu (1998), שדה תקשורתי כזה מייצר 'הון סימבולי' שמתגמל קונפורמיזם אידאולוגי והזדהות קבוצתית ומעניש עצמאות מקצועית וחקירה אמיתית של עובדות (Entman, 2007)..

3. השלכות על אמון הציבור: הפוליטיזציה המוסדית והאישית מביאה לירידה באמון הציבור בתקשורת. סקרים הראו כי במדדים שונים רק כ־18–22 אחוזים מהציבור הישראלי סומכים על דיווחים חדשותיים כמייצגים אמת אובייקטיבית (Hermann & Rahat, 2024). המקרה של ירון אברהם ממחיש כיצד אף עיתונאי מוכשר אינו חסין מההשפעות הללו.

[לאוסף המאמרים על תקשורת ודמוקרטיה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים אודות 'מומחים', פרשנים ומאחזי עיניים, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על עידן הטיפשות הווקיסטי, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על התודעה - והניסיונות להשפיע עליה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על בגידת האינטלקטואלים, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על תקשורת ודמוקרטיה.
• הרחבת המושג: 'אסטרטגיה'.
• אוסף המאמרים אודות 'מומחים', פרשנים ומאחזי עיניים.
• אוסף המאמרים על עידן הטיפשות הווקיסטי.
• אוסף המאמרים על התודעה - והניסיונות להשפיע עליה.
• אוסף המאמרים על בגידת האינטלקטואלים.
• הרחבת המושג: 'התרעה'.
• מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: המחאה היא בעצם ניסיון לבצע 'מהפכת צבע' (Color Revolutions).
• הרחבת המושג 'ליניאריות';
• הרחבת המושג 'חוסר ליניאריות'.
• הרחבת המושג: 'מורכבות'.
• הרחבת המושג: 'מטרה של מערכת'.
• אוסף המאמרים על 'קבוצות'.
• אוסף המאמרים על מלחמת יום הכיפורים.
• הרחבה על: מגננה והגנה, הצורך להגן בכל הרמות!

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2024), תקשורת ודמוקרטיה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 1/1/24.
• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2018), מומחים, פרשנים ומאחזי עיניים באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 28/5/18.
• פנחס יחזקאלי (2025), אוסף המאמרים על עידן הטיפשות הווקיסטי, ייצור ידע, 24/9/25.
• פנחס יחזקאלי (2019), התודעה – והניסיונות להשפיע עליה – באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 5/10/19.
• פנחס יחזקאלי (2024), אוסף המאמרים על בגידת האינטלקטואלים, ייצור ידע, 12/4/24.
• פנחס יחזקאלי (2016), התרעה, ייצור ידע, 20/10/16.
• פנחס יחזקאלי (2025), המחאה היא בעצם ניסיון לבצע 'מהפכת צבע' (Color Revolutions), ייצור ידע, 17/3/25.
• יחזקאלי פנחס (2014), חוסר ליניאריות, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2019), ליניאריות וחוסר ליניאריות באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 14/8/19.
• יחזקאלי פנחס (2014), ליניאריות, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), מורכבות, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), מטרה של מערכת, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2020), הכל על קבוצות באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 18/4/20.
• פנחס יחזקאלי (2018), מלחמת יום הכיפורים באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 18/9/18.
• פנחס יחזקאלי (2014), הפתעה, ייצור ידע, 12/8/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), מגננה והגנה, הצורך להגן בכל הרמות! ייצור ידע, 31/5/14.

• Berger, P., & Luckmann, T. (1966). The social construction of reality: A treatise in the sociology of knowledge. Anchor Books.
• Bourdieu, P. (1998). On television. New Press.
• Entman, R. M. (2007). Media framing biases and political power: Explaining slant in news of Campaign 2008. Journal of Communication, 57(1), 113–130.
• Hallin, D. C., & Mancini, P. (2004). Comparing media systems: Three models of media and politics. Cambridge University Press.
• Hermann, T., & Rahat, G. (2024). Israeli Democracy Index 2024. The Israel Democracy Institute.
• Kimmerling, B. (2001). The media in Israel: From Zionist consensus to political pluralism. Cambridge University Press.
• Leibsohn, N. (2018). Public trust and the Israeli media. Israel Studies Review, 33(2), 45–67.
• Shoemaker, P. J., & Reese, S. D. (2014). Mediating the message in the 21st century: A media sociology perspective. Routledge.
• Gramsci, A. (1971). Selections from the prison notebooks. International Publishers.