תקציר: הדיבור על "אהב שלום ורדפהו" ניתן ליישום  כדיבור המכוון אל האדם הפרטי בשדה הפעולה שבין אדם לחברו, אולם הוא איננו יכול לשמש ציווי להתנהלות המדינה. למדינה קיימים אינטרסים, ובין מדינות מתנהלת פעילות שבה מצב היסוד הוא מאבק מתמיד על אינטרסים ומשאבים. ההיגיון המנחה אינו מאפשר לקיים כפשוטו "אהב שלום ורדפהו".

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

מאמר זה ראה אור לראשונה בעיתון 'מקור ראשון', ב- 4 ביולי 2025. הוא מובא כאן באישורו ובאישור המחבר.

זהו מאמר שני מתוך שניים על אומנים, פוליטיקה ומוסר. למאמר האחר:

• פנחס יחזקאלי: הרומן המרתק של אומנים עם הפוליטיקה.

* * *

עצומת  אמנים  קראה לחיילי צה"ל: "אל תוציאו פקודות לא חוקיות...אל תבצעו פשעי מלחמה..." מעבר לברור ממוקד בעובדות שבמידה רבה מספרות סיפור לגמרי אחר,  מצויה כאן סוגיה מהותית שהטרידה כבר בימי ראשית הציונות.

  טמון כאן  דיון מהותי שאינו ניתן למיצוי בדיון משפטי, והוא צריך להתקיים בינינו כיהודים בברור משמעות התמורה שהתחוללה בעם היהודי עם שיבת ציון וקום המדינה.

כבר בראשית הציונות הכירה הנהגת היישוב במצוקה המוסרית שנבעה מכורח הלחימה להגנת החיים והרכוש. בספרה "חרב היונה" תיארה אניטה שפירא את הלבטים של הנהגת הישוב בימי המאורעות של 1936-39 ביחס  לאורח פעילותו של אורד וינגייט. מבחינה מוסרית הם התקשו להסתגל לשיטת וינגיט, שחתרה לפעולה התקפית יזומה מחוץ לגדרות היישובים. 

המצוקה ביחס לדפוסי הלחימה הראויים לנו כיהודים, הפכה למשמעותית יותר עם הקמת המדינה. אברום בורג בספרו "לנצח את היטלר", כתב בעניין זה דברים קשים: " למה דווקא כשהעולם מתחיל סוף סוף לדבר באורח של מוסר יהודי וסוף סוף הוא מתחיל להתנהג עפ"י אותן אמות מידה שלהן הטפנו... ועכשיו כשזה קורה אנחנו לא מרוצים, למה? אולי בשל הסיבה הפשוטה והכואבת כי העולם מפנה את תביעתנו שלנו נגדו-כלפינו אנו, העולם תובע מאיתנו להתנהג עפ"י אותן אמות מידה שתבענו ממנו וזה לא נח..."

מתבקשת מדבריו השאלה, מהן אותן אמות מידה מוסריות  להן הטפנו? עד כמה הן  יהודיות או שמא הן נגועות בשורשן באמות מידה של מוסר נוצרי אוונגלי שחלחלו אל היהדות בשנות הגולה באירופה ועתה משום מה הן מופנות  בעיקר כלפי מדינת ישראל?

תשובה מעמיקה לכך מצאתי בספרו של  הרב אליהו בן אמוזג - "בין מוסר נוצרי למוסר יהודי" - שימש ברבנות בליוורנו במאה ה-19, (בתרגום הרב ד"ר אליהו רחמים זיני): "ינסו נא אם יוכלו ליישם עקרון זה על האומות, את עקרון המחילה על עלבונות. בדיוק בנקודה שבה נדמה שהנצרות מתנשאת לגבהים שלא נודעו לפניה. יידרשו נא מן האומות לפעול עפ"י אותן עקרונות של שפלות רוח, סובלנות, אורך רוח וסלחנות, הנמצאים בשפע רב באוונגליון, יאמרו להן אם הן יעזו להגיש את הלחי השנייה למכות וליריקות, ולבלוע בשתיקה ואפילו לגמול טובה לעלבונות הנוראים ביותר, ומה יהיה אז? אם יש קיום למולדת וזכות קיום למדינה, אם המונח לאומיות אינו ריק מתוכן, לעולם לא יוכל האוונגליון, המוסר האוונגלי לשמש כחוק לאומות, ומדוע? משום שעל האומה מוטלות פחות חובות מכפי שמוטלות על היחיד שכן היקפן ומספרן של החובות הולכים ומצטמצמים ככל שגדלה ההתקבצות החברתית".(עמ' 68)

במקום שבו אדם הופך להיות אחראי למשהו  מעבר לעצמו, הסביבה שבה הוא פועל היא תמיד סביבה של מאבק, ובמאבק הזה הכללים אחרים. גם הדיבור על "אהב שלום ורדפהו" ניתן ליישום  כדיבור המכוון אל האדם הפרטי בשדה הפעולה שבין אדם לחברו, אולם הוא איננו יכול לשמש ציווי להתנהלות המדינה. למדינה קיימים אינטרסים, ובין מדינות מתנהלת פעילות שבה מצב היסוד הוא מאבק מתמיד על אינטרסים ומשאבים. ההיגיון המנחה אינו מאפשר לקיים כפשוטו "אהב שלום ורדפהו".

השאלה היא, האם הציווי המוסרי, מהאדם הפרטי עד לאומה נותר זהה, או שיש משהו מהותי שמתפקד בהגיון אחר כאשר מדובר בשיקולי הכלל - האומה והמדינה..

למעשה ישנן כאן שתי שאלות האחת מופנית לאומות העולם: מדוע בשיח הבינלאומי הציפייה למימוש מוסר אוונגלי על ידי מדינה במלחמה מופנית קודם כל ובעיקר למדינת ישראל? השאלה השנייה מופנית אלינו כיהודים בארץ ובתפוצות להתבוננות פנימית ולברור מחודש לציפיות שיש לנו מעצמנו כיהודים בענייני מוסר ומלחמה. ברור כזה יעשה במסגרת ההקשר החדש של קיום העם היהודי במדינה  ריבונית - בתלות באתגרי המלחמה הייחודיים שמציבים לנו האויבים סביב.  

מתבקש כאן דיון כוללני ביסודות התרבות הביטחונית הישראלית מתוך לימוד השינויים המשמעותיים שחלו בתופעת המלחמה.  דיון כזה בוודאי נדרש להשתלב במסגרת תפיסת הביטחון הלאומי של ישראל. החקירה הפרטנית לכל אירוע לגופו בוודאי מחייבת תשומת לב, וצה"ל מקדיש לכך קשב בכל רמות הפיקוד. אבל מעבר לכך, מתחייבת התבוננות כוללנית ביקורתית לתיאום ציפיות מוסרי  עדכני.

בתגובת הזמר עידן עמדי לעצומת האמנים מצוי מפתח להתבוננות הנדרשת. הוא כינה אותם "חבורת מנותקים" - הם אכן מנותקים גם מההקשר הכולל,  גם מההקשר הנסיבתי הפרטני של  המלחמה בחמאס, אותו זכה עמדי להכיר כלוחם.  כמו כל שאלה אנושית מורכבת גם כאן מדובר בתופעה מורכבת, שאינה יכולה להתברר בבתי מדרש או אולפנים, בדיון אידאלי נטול הקשר.  

[לאוסף המאמרים בנושא 'מלחמת חרבות ברזל', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על שלום עולמי וסתם שלום, לחצו כאן] [לאוסף מאמרים על 'הפער שבין המוסר לחיים עצמם', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים בנושא 'מלחמת חרבות ברזל'.
• אוסף המאמרים על שלום עולמי וסתם שלום.
• אוסף מאמרים על 'הפער שבין המוסר לחיים עצמם'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2023), אוסף המאמרים בנושא 'מלחמת חרבות ברזל', ייצור ידע, 8/10/23.
• פנחס יחזקאלי (2021), שלום עולמי וסתם שלום באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 24/3/21.
• פנחס יחזקאלי (2020), אוסף המאמרים על הפער שבין המוסר לחיים עצמם, באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 4/12/20.