תקציר: קיטוב חברתי (polarization) מוגדר כ"התבצרות של עמדות בקרב קבוצות באוכלוסייה, תוך כדי התרחקות מהמרכז הפוליטי והרגשי, והעמקה של תפיסות עולם מנוגדות". קיטוב עמוק מערער מוסדות דמוקרטיים, כיוון שהוא שוחק נורמות התנהגות, יוצר דמוניזציה ודה־לגיטימציה של היריב, ומוביל לאלימות פוליטית.

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר המבטא את דעתו של הכותב ואת הערכותיו המקצועיות בלבד.

*  *  *

תופעת הקיטוב (polarization) הפכה לאחד ממושגי המפתח להבנת ההתפתחויות הפוליטיות, החברתיות והתרבותיות של המאה ה־21. מושג זה מתאר מצב שבו החברה נחלקת לשתי קבוצות או יותר, שלהן עמדות, זהויות ונרטיבים כמעט בלתי ניתנים לגישור. הקיטוב מתרחש בזירות מגוונות – מהשיח הציבורי, דרך המערכת הפוליטית ועד ליחסים בין קבוצות אתניות ודתיות.

בשנים האחרונות, נצפה קיטוב גובר, הן במדינות מערביות דמוקרטיות עם מורכבויות אתניות עמוקות, כמו ארצות הברית, בריטניה, צרפת ויתר מדינות מערב אירופה, הודו, ברזיל ישראל.

מאמר זה יבחן את מושג הקיטוב על פי הגדרות סוציולוגיות עכשוויות, ינתח את מקורותיו ותוצאותיו, ויתמקד באופן שבו הקיטוב מתבטא בישראל ובמדינות שונות בעולם.

קיטוב מהו? המשגה

הקיטוב החברתי מוגדר כ"התבצרות של עמדות בקרב קבוצות באוכלוסייה, תוך כדי התרחקות מהמרכז הפוליטי והרגשי, והעמקה של תפיסות עולם מנוגדות" (Iyengar & Westwood, 2015).

יש להבחין בין שני סוגי קיטוב מרכזיים:

• קיטוב בעמדות (issue polarization) – הבדלים בעמדות בנושאים מסוימים (כמו הפלות, מדיניות כלכלית, דת ומדינה). קיטוב זה קל יחסית להתמודדות בדרך של פשרות בין קבוצות.
• קיטוב רגשי (affective polarization) – שנאה וחוסר אמון כלפי חברי הקבוצה היריבה, ללא קשר לעמדותיהם הספציפיות. קיטוב זה קשה מאוד להתמודדות בשל הדמוניזציה והדה-לגיטימציה שכל קבוצה עושה לרעותה.

הקיטוב נובע ממספר מקורות חופפים:

• שינויים כלכליים – עליית אי־השוויון, תחושת הזנחה בקרב קבוצות מוחלשות, והרס מסגרות סולידריות מסורתיות.
• מדיה ודיגיטציה – רשתות חברתיות מעצימות תיבות תהודה (echo chambers) שבהן אנשים נחשפים רק לעמדות דומות לשלהם, מה שמחזק דעות מוקצנות (Sunstein, 2018).
• עליית ה- WOKE והפוליטיקה של הזהות – תחרות בין קבוצות על הכרה, משאבים ופריבילגיות מחזקת גבולות בין "אנחנו" ל"הם" (in-group ו-out-group) (Mason, 2018) (להרחבה על תאוריית 'אנחנו והם', לחצו כאן) [להרחבה על פוליטיקת הזהויות. האסטרטגיה שפרקה אותנו, לחצו כאן].
• אסטרטגיות פוליטיות מכוונות – פוליטיקאים משתמשים בקיטוב ככלי לגיוס ותמרון בוחרים (Levitsky & Ziblatt, 2018) [להרחבה, ראו את מאמרו של דני וידיסלבסקי: הסוד השלישי של נתניהו: תיוג שלילי של מתנגדים!].

קיטוב עמוק מערער מוסדות דמוקרטיים בשלוש דרכים מרכזיות:

1. שחיקת נורמות – פגיעה בחוקי המשחק הדמוקרטיים.
2. אי־לגיטימציה של היריב – תפיסת היריב כפושע או בוגד.
3. אלימות פוליטית – קיטוב רגשי מגביר את הסיכוי להתנגשות אלימה (McCoy et al., 2018).

קיטוב בעמדות מול קיטוב רגשי: מדוע הראשון קל יותר לגישור?

• קיטוב בעמדות (issue polarization) עוסק בנושאים קונקרטיים – כמו מדיניות כלכלית, חינוך, דת ומדינה, ביטחון וכו'. אנשים עשויים להחזיק בדעות שונות מאוד, אך ניתן לקיים על כך דיון רציונלי.
• קיטוב רגשי (affective polarization), לעומת זאת, נוגע לזהות, לתחושת שייכות ולרגשות של בוז, פחד ושנאה כלפי הצד השני. כאן, הבעיה אינה רק "מה אתה חושב" – אלא "מי אתה". במצב כזה, עצם הזהות של היריב נתפסת כמאיימת או לא לגיטימית.

בעמדות ניתן למצוא עמדות ביניים, פשרות או הסכמות חלקיות (לדוגמה, בנושא של מדיניות רווחה או רפורמה בחינוך, ניתן לעצב פתרונות היברידיים). עמדות גם ניתנות לשינוי באמצעות ידע חדש, ניסיון אישי או שכנוע. במצבי קיטוב עמדתי, מנהיגים אחראיים יכולים להוביל שיח של קונסטרוקטיביות וניסיון לבנות גשרים.

אבל, שנאה רגשית כלפי "הצד השני" אינה פתוחה לפשרה, משום שהיא אינה מבוססת על טיעונים אלא על רגש של סלידה או אף סכנה קיומית. כאשר היריב הוא לא רק טועה אלא "איום מוסרי", כל פשרה נחשבת לבגידה. קיטוב רגשי נוטה להיות מועצם דווקא על ידי פוליטיקאים ותקשורת שמרוויחים ממנו, שכן רגשות חזקים מעודדים נאמנות עיוורת וצריכת תקשורת מגויסת. כך, קשה יותר לפרק אותו. רגשות של זהות קבוצתית ושליליות כלפי קבוצה אחרת נבנים לאורך זמן, בתהליך של סוציאליזציה, טראומה קולקטיבית או נרטיבים תרבותיים – ושינוי כזה מצריך תהליכים חברתיים ארוכי טווח, לעתים בין־דוריים.

דוגמה להמחשה - קחו נושא כמו תקציב המדינה:

• בקיטוב בעמדת: שני הצדדים מציעים חלוקות שונות של המשאבים. אפשר לשבת, לדון, להתפשר.
• בקיטוב רגשי: כל צד מאמין שהשני גונב לו את המדינה, שהוא מושחת, בזוי או מסוכן – לכן אין עם מי לדבר.

לסיכום חלק זה, קיטוב בעמדת הוא ויכוח על תוכן; קיטוב רגשי הוא ויכוח על קיום. לכן, קל בהרבה ליישב מחלוקות עמדתיות באמצעות כלים של דיאלוג, תיווך, פשרה או הצבעה דמוקרטית. לעומת זאת, קיטוב רגשי מחייב ריפוי חברתי עמוק, בניית אמון מחדש ונכונות לראות את האחר כלגיטימי – וזהו אתגר עמוק יותר, במיוחד בחברות שסובלות מאבדן אמון במוסדות ובשיח.

תנועת הווק ותרומתה לקיטוב התרבותי במערב

המושג "ווק" (WOKE) נולד בארה״ב כאקט של מודעות לעוול חברתי, בפרט גזענות מערכתית כלפי אפרו־אמריקאים. אך עם השנים, ובעיקר מאז העשור השני של המאה ה־21, הפכה תנועת הווק למערכת אידאולוגית, אגרסיבית ורחבה שמתמקדת, ב"זיהוי ותיקון בכוח" של כל מופע חברתי הנתפס בעיניה כדיכוי: גזע, מגדר, נטייה מינית, זהות אתנית, שפה, מעמד או מבנה משפחתי. מדובר אפוא בשיח של צדק זהותי (identity justice), השואף לחשוף את יחסי הכוח החבויים בשפה, בתרבות ובמוסדות – ולתקנם, לכאורה, באמצעות רגישות חדשה ונורמות של הכלה.

אבל, בעוד שתנועת הווק מציגה את עצמה כפרויקט של מוסר וחמלה, היא הפכה ביטוי לדוגמטיות תרבותית חדשה, שאינה סובלת מורכבות או ביקורת. מכאן קצרה הדרך לקיטוב רגשי: הווק אינו רק מערכת ערכים – אלא סימן לזהות. ובמונחי תיאוריות זהות קבוצתית, זהו מתכון ברור להחרפה של חלוקת "אנחנו–הם".

על פי הסוציולוגים הנרי טאפל וג'ון טרנר (1979, (Tajfel & Turner), הזהות החברתית של אדם נבנית מתוך שיוך קבוצתי, ותחושת הערך העצמי ניזונה מהשוואה בין קבוצות. תהליך זה כולל:

1. סיווג – הבחנה בין קבוצות (למשל: פרוגרסיביים מול שמרנים).
2. הזדהות – אימוץ הזהות של הקבוצה.
3. השוואה – דירוג עצמי דרך ההבדל מן הקבוצה האחרת.

כאשר תנועת הווק מגדירה "קבוצות מדוכאות" לעומת "קבוצות פריבילגיות", היא יוצרת לא רק ניתוח חברתי אלא היררכיית מוסר. התוצאה: כל קבוצה תופסת את השנייה כבלתי לגיטימית – הפרוגרסיביים רואים בשמרנים גזענים או חשוכים, ואילו השמרנים רואים בפרוגרסיבים בריונים תרבותיים או כופים אידאולוגיה הרסנית זרה.

הוגה הדעות פרנסיס פוקויאמה מתריע בספרו "זהות: הדרישה לכבוד ופוליטיקת הטינה" (Identity: The Demand for Dignity and the Politics of Resentment, 2018) מפני מה שהוא מכנה "הפוליטיקה של הזהות". לטענתו, לאחר קריסת האידאולוגיות הגדולות של המאה ה־20, עבר המערב ממדיניות של שוויון לכלל, לעבר תביעות ייחודיות של קבוצות זהות. “במקום לחתור לקידום כלל האנושות, הפוליטיקה הפכה למאבק בין זהויות אתניות, מגדריות ודתיות – כל אחת דורשת הכרה על חשבון האחרות.” (Fukuyama, 2018).

פוקויאמה מזהה בכך שינוי יסודי באופייה של הסולידריות הדמוקרטית: מאיחוד סביב עקרונות משותפים (כמו זכויות פרט, שלטון החוק) – להכרה נפרדת של כל תת־קבוצה. המצב הזה יוצר קיטוב מובנה, שכן כל זהות תובעת תיקון, ולעתים על חשבון אחרות.

דוגמאות לקיטוב זהותי:

• בארה״ב: הקרב בין פרוגרסיבים לבין שמרנים סביב תכני לימוד, פסלי היסטוריה, מגדרים במרחב הציבורי ואפילו ניתוחי שינוי מין לקטינים.
• בבריטניה: חיכוך בין ערכי ליברליזם אוניברסלי לבין פוליטיקת זהויות של מהגרים מוסלמים, פמיניסטיות מול טרנס־אקטיביסטים, וכו׳.
• בישראל: אמנם תנועת הווק פחות רווחת, אך ויכוחים מקבילים צצים סביב "הדתה", מגדר בצה״ל, או "פריבילגיות של אשכנזים".

כפי שפורט קודם, מהות הקיטוב: רגשי ולא עמדתי. תנועת הווק מעצבת זהות, ולא רק דעה. במובן זה, היא מאיצה קיטוב רגשי, שבו החיכוך הוא לא רק על נושא (כמו זכויות טרנסג׳נדרים), אלא על מי אני ומי האויב שלי. תוצאה ישירה היא עיוות של השיח הציבורי: כל מחלוקת על מגדר, חינוך או תרבות נתפסת כמלחמת זהות טוטאלית. אין מקום לפשרה, רק לניצחון.

לסיכום, תנועת הווק היא ביטוי של מוסר מתקדם, אך גם של פיצול זהותי עמוק, המחלק את המרחב הציבורי לקבוצות מגויסות רגשית. שילובה במוסדות מרכזיים – חינוך, מדיה, אמנות, משפט – מחריף את תחושת הניכור בקרב מי שאינם מזדהים עמה. תיאוריות זהות קבוצתית מלמדות כי ככל שהזהות הקבוצתית הופכת לבסיס מרכזי להגדרה עצמית, כך מתחזק גם הזרז לקיטוב רגשי.

כפי שפוקויאמה מציין, חברות בריאות נזקקות למכנה משותף כולל, ולא לפוליטיקת זהויות מתחרות. אך במערב כיום – ובמידה גוברת גם בישראל – תנועת הווק הפכה לזירה מרכזית שבה מתנהל הקיטוב התרבותי החריף ביותר.

בישראל, הקיטוב מתבטא בכמה צירים חופפים של שסע בין ציבורים שונים:

1. ביבי - לא ביבי: הקיטוב שיוצרת המחאה מאז נובמבר 2022. הקיטוב הזה נע בעיקר סביב שני צירים מרכזיים: מערכת אכיפת החוק מחד גיסא, והמלחמה מאידך גיסא (Filc & Cohen, 2023).
2. יהודים–ערבים: נתק נרחב בין הקבוצות, אי־אמון הדדי, ויחסי כוח בלתי סימטריים.
3. דתיים–חילונים: מחלוקות סביב השבת, גיוס לצה"ל, נישואין וגיור.
4. שמאל–ימין פוליטי: החרפה בעמדות סביב הסכסוך הישראלי־פלסטיני, מערכת המשפט, ויחסי החוץ.
5. פריפריה–מרכז ('ישראל הראשונה' מול 'ישראל השנייה'): תחושות ניכור של יישובים בפריפריה מהאליטות שבמרכז, במיוחד בנושאים של כלכלה וחינוך.

תפקידה של התקשורת בתהליך הקיטוב

מחקרים מצביעים על כך שציבור המשתמשים הישראלי נמצא בחשיפה קבועה לתכנים מקטבים, במיוחד סביב אירועים ביטחוניים או פוליטיים (Yarchi, Baden & Kligler-Vilenchik, 2020). הפוליטיקה הדיגיטלית תורמת לקיטוב דרך "צבאות טוקבקיסטים", הפצת דיסאינפורמציה והגברת רגשות של פחד, שנאה ובוז כלפי הקבוצה היריבה.

בנוסף להשפעת הרשתות החברתיות, יש להדגיש את תפקידה המכריע של התקשורת המסורתית – עיתונות, טלוויזיה, רדיו ואתרי חדשות – בהעמקת הקיטוב. במהלך העשורים האחרונים, ובעיקר מאז העשור השני של המאה ה־21, אמצעי התקשורת עברו שינוי ממודלים עיתונאיים המבקשים לייצג "אובייקטיביות" לכיוון של אקטיביזם המייצג זהות מוצהרת או משתמעת, שמזוהה עם צד מסוים במפה הפוליטית.

אמצעי התקשורת הפכו לתאי הד (echo chambers) עבור קהלים שמבקשים אישוש לעמדותיהם, ואינם מספקים מידע ביקורתי או מגוון. כל צד צורך את החדשות שלו, מגיב להן בזעם כלפי הצד השני, ורואה בתקשורת היריבה "מכונת רעל" ו"אויבת העם" – מושג שמקבל ביטוי גם בדבריהם של מנהיגים פוליטיים:

המעבר מעיתונות חוקרת לאקטיביזם תקשורתי הביא לכך שהחדשות אינן רק משקפות מציאות, אלא מייצרות מציאות, לעיתים דרך פרשנות מגויסת, סדר יום מגמתי או דמוניזציה של דמויות פוליטיות. במילים אחרות, העיתונות אינה רק זירת תיעוד אלא שחקן פוליטי עצמאי בשיח הקיטוב.

סוציולוגים מצביעים על כך כי כאשר התקשורת מצטרפת לקונפליקט בזהות מוצהרת, היא מאבדת את תפקידה כמתווכת ניטרלית ומעמיקה את הקיטוב – במיוחד בחברות שבהן האמון במוסדות דמוקרטיים פוחת (Ladd, 2012).

תופעה זו אינה ייחודית לישראל. בארה״ב, חלוקת הקהל בין Fox News לשמרנים ו־MSNBC/CNN לליברלים הפכה את החדשות לכלי במאבק תרבותי מתמשך. הצרכן לא מחפש מידע – אלא אישוש לזהותו. מודל זה של תקשורת מגויסת הפך לסטנדרט בחברות מקוטבות.

[להרחבה בנושא תפקיד התקשורת ביצירת הקיטוב, ראו את מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: תקשורת אקטיביסטית ופוסט ג'ורנליזם]

חלק שלישי: קיטוב גלובלי

ארצות הברית: הקיטוב בארצות הברית הוא אחת הדוגמאות הבולטות. מחקר של Pew Research Center (2020) מצא כי הרפובליקנים והדמוקרטים תופסים את זהותם לא רק כפוליטית, אלא גם כאתית ותרבותית. עמדות כלפי נושאים כמו שינוי אקלים, זכויות להט"ב או זכויות נשק, הפכו לסמלים של זהות קולקטיבית. אירועים כמו בחירת טראמפ, מחאות Black Lives Matter, וההסתערות על הקפיטול ב־2021 המחישו את הסכנות של קיטוב רגשי עמוק למוסדות הדמוקרטיים.

דוגמאות למדינות מקוטבות נוספות:

• ברזיל – הקרע בין תומכי הנשיאים לשעבר לולה ובולסונרו יצר אלימות פוליטית ברחובות.
• הודו – ממשלת מודי מקדמת מדיניות המעצימה את הקיטוב בין הינדואים למוסלמים.
• בריטניה – משאל הברקזיט חשף את הפערים החברתיים, הגאוגרפיים והערכיים בין קבוצות אוכלוסייה.

[לאוסף המאמרים על קיטוב, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על שנאת נתניהו, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על שנאה ו'פשעי שנאה', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים בנושא 'מלחמת חרבות ברזל', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על בגידה, משמעויותיה והשלכותיה] [לאוסף המאמרים על 'הפרוגרסיבים החדשים ואנחנו', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על קיטוב.
• הרחבת המושג: 'אסטרטגיה'.
• אוסף המאמרים על שנאת נתניהו.
• אוסף המאמרים על שנאה ו'פשעי שנאה'.
• אוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית'.
• אוסף המאמרים בנושא 'מלחמת חרבות ברזל'.
• אוסף המאמרים על בגידה, משמעויותיה והשלכותיה.
• אוסף המאמרים על 'הפרוגרסיבים החדשים ואנחנו'.
• מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: שנאה – הגורם המאחד החזק מכולם.
• אוסף המאמרים על 'הפרוגרסיבים החדשים ואנחנו'.
• הרחבה על מכת הנעורות, WOKE, הסדר התרבותי הפרוגרסיבי המטורלל.
• הרחבה על תיאוריית 'אנחנו והם' (in-group ו-out-group), התיאוריה שקורעת את המערב מבפנים.
• הרחבה על פוליטיקת הזהויות. האסטרטגיה שפרקה אותנו!
• מאמרו של דני וידיסלבסקי: הסוד השלישי של נתניהו: תיוג שלילי של מתנגדים!
• הרחבת המושג: 'מורכבות'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2025), הכל על קיטוב באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 31/5/25.
• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2024), אוסף המאמרים על שנאת נתניהו, ייצור ידע, 25/7/24.
• פנחס יחזקאלי (2020), שנאה ופשעי שנאה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 3/12/20.
• פנחס יחזקאלי (2023), בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 26/2/23.
• פנחס יחזקאלי (2023), אוסף המאמרים בנושא 'מלחמת חרבות ברזל', ייצור ידע, 8/10/23.
• פנחס יחזקאלי (2025), אוסף המאמרים על בגידה, משמעויותיה והשלכותיה, ייצור ידע, 28/2/25.
• פנחס יחזקאלי (2022), הפרוגרסיביים החדשים ואנחנו באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 5/1/22.
• פנחס יחזקאלי (2021) שנאה, הגורם המאחד החזק מכולם, ייצור ידע, 3/6/21.
• פנחס יחזקאלי (2022), הפרוגרסיביים החדשים ואנחנו באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 5/1/22.
• פנחס יחזקאלי (2022), מכת הנעורות, WOKE, הסדר התרבותי הפרוגרסיבי המטורלל, ייצור ידע, 2/10/22.
• פנחס יחזקאלי (2024) 'אנחנו והם' (in-group ו-out-group). התיאוריה שקורעת את המערב מבפנים, ייצור ידע, 10/9/24.
• פנחס יחזקאלי (2017), פוליטיקת הזהויות. האסטרטגיה שפרקה אותנו! ייצור ידע, 24/8/17.
• דני וידיסלבסקי (2019), הסוד השלישי של נתניהו: תיוג שלילי של מתנגדים!, ייצור ידע, 1/6/19.
• פנחס יחזקאלי (2014), מורכבות, ייצור ידע, 12/4/14.
• Fukuyama, F. (2018). Identity: The demand for dignity and the politics of resentment. Farrar, Straus and Giroux.
• Iyengar, S., & Westwood, S. J. (2015). Fear and loathing across party lines: New evidence on group polarization. American Journal of Political Science, 59(3), 690–707. https://doi.org/10.1111/ajps.12152
• Mason, L. (2018). Uncivil agreement: How politics became our identity. University of Chicago Press.
• Sunstein, C. R. (2009). Going to extremes: How like minds unite and divide. Oxford University Press.
• Tajfel, H., & Turner, J. C. (1979). An integrative theory of intergroup conflict. In W. G. Austin & S. Worchel (Eds.), The social psychology of intergroup relations (pp. 33–47). Brooks/Cole.
• Tucker, J. A., Guess, A., Barberá, P., Vaccari, C., Siegel, A., Sanovich, S., Stukal, D., & Nyhan, B. (2018). Social media, political polarization, and political disinformation: A review of the scientific literature. William and Flora Hewlett Foundation. https://dx.doi.org/10.2139/ssrn.3144139