רוני אקריש: האינדיבידואליזם החולני במדינות דמוקרטיות

[בתמונה: אינדיבידואליזם... התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי PublicCo. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 2.0]

[בתמונה: אינדיבידואליזם... התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי PublicCo. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 2.0]

רוני אקריש על אנוכיות, אינדיבידואליזם, ומה שביניהם...

[לאוסף המאמרים על 'הפרוגרסיבים החדשים ואנחנו' באתר ייצור ידע, לחצו כאן]

רוני אקריש הוא ‏מייסד ומנהל‏ ב-‏אוניברסיטה עממית חינמית "קפה דעת"‏.

רוני אקריש הוא ‏מייסד ומנהל‏ ה‏אוניברסיטה העממית - חינמית "קפה דעת"‏.

*  *  *

כותב אלכסיס דה-טוקוויל (Alexis de Tocqueville) ב"הדמוקרטיה באמריקה (ראו תמונה בהמשך המאמר משמאל):

"הראיתי כיצד, במאות השנים של השוויון, כל אדם חיפש את אמונותיו בתוכו; אני רוצה להראות כיצד, באותן מאות השנים, הוא מפנה את רגשותיו כלפי עצמו בלבד.

אינדיבידואליזם הוא ביטוי חדש שרעיון עדכני הוליד. אבותינו ידעו רק אנוכיות."

.

[בתמונה: אינדיבידואליזם... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי geralt לאתר Pixabay]

[בתמונה: אינדיבידואליזם... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי geralt לאתר Pixabay]

מהותה של האנוכיות

אנוכיות או אגואיזם (selfishness) היא אהבה נלהבת ומוגזמת של אדם כלפי עצמו. היא מובילה אותו לקשר הכול לעצמו בלבד, ולהעדיף את עצמו על הכול. היא מוגדרת כ"מצב, שבו האדם שם אך ורק את עצמו, צרכיו ומחשבותיו בראש מעייניו; והוא הראשון לסדר העדיפויות שלו, באופן קבוע. אדם אנוכי עשוי להתעלם מתחושותיהם, צורכיהם ונקודות המבט של האחרים" (ויקיפדיה: אנוכיות).

אנוכיות היא עיוות עתיקת יומין כמו העולם. היא נובעת מטבע עיוור. היא לא שייכת יותר לחברה אחת מאשר לחברה אחרת. האנוכיות מייבשת את הנצר של כל המידות הטובות. בהתחלה, היא מייבשת את מקור המידות הציבוריות; ובטווח הארוך, היא תוקפת והורסת את כל האחרות. 

[בתמונה: מהותה של האנוכיות... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי johnhain לאתר Pixabay]

מהותו של האינדיבידואליזם

[בתמונה משמאל: כריכת ההוצאה השניה בעברית של ספרו של אלקסיס דה טוקוויל: "הדמוקרטיה באמריקה", שראה אור בהוצאת שלם, ב- 2008. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

המושג, "אינדיבידואליזם" או "יחידנות" הוא היפוכו של הקולקטיביזם. הוא מוגדר כ"שִׁיטָה פִילוֹסוֹפִית הָרוֹאָה אֶת הַפְּרָט וּפִתּוּחַ כָּל צְדָדִי שֶׁל עַצְמִיּוּתוֹ כְּתַכְלִית הַתַּהֲלִיךְ הַהִיסְטוֹרִי: הַמְּדִינָה וְהַחֶבְרָה נתפסים רק ככְּלִי שָׁרֵת לְפִתּוּחַ הַפְּרָט" (Oxford Languages). זהו רגש מחושב ושליו, המנחה כל אזרח לבודד את עצמו מהמון חבריו ולהסתגר עם משפחתו וחבריו; כך, שלאחר שיצר לעצמו חברה קטנה לשימושו, הוא ברצון מפקיר את החברה הגדולה לעצמה.

[בתמונה משמאל: כריכת ההוצאה השניה בעברית של ספרו של אלקסיס דה טוקוויל: "הדמוקרטיה באמריקה", שראה אור בהוצאת שלם, ב- 2008. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

אינדיבידואליזם במקורו הוא דמוקרטי, והוא מאיים להתפשט ככל שהתנאים יהיו שוויוניים. הוא נובע משיפוט שגוי; ובעיקר, מרגש מושחת. מקורו בפגמי הנפש כמו בנטיות הרוע של הלב. 

ככל שהתנאים שוויוניים יותר, ניתן למצוא מספר רב יותר של בני אדם, אשר אינם עשירים מספיק או חזקים מספיק כדי להשפיע רבות על גורל חבריהם; אבל בכל זאת, רכשו או שמרו מספיק ידע וסחורות כדי להיות עצמאים. אלה לא חייבים דבר לאיש, הם לא מצפים לשום דבר, כביכול, מאף אחד; הם מתרגלים לראות את עצמם תמיד מבודדים, מדמיינים בקלות, שכל גורלם בידם.

לפיכך, לא זו בלבד שהדמוקרטיה גורמת לכל אדם לשכוח את אבותיו, אלא שהיא מסתירה ממנו את צאצאיו ומפרידה בינו לבין בני דורו; היא מחזירה אותו לעצמו לנצח ומאיים לנעול אותו, סוף סוף, לגמרי, בבדידות ליבו.

[בתמונה: אינדיבידואליזם... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי ejaugsburg לאתר Pixabay]

[בתמונה: אינדיבידואליזם... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי ejaugsburg לאתר Pixabay]

בין אנוכיות לאינדיבידואליזם

אם האנוכיות מהרהרת על הפרט כאדם, האינדיבידואליזם הוא תוצר של תנועה היסטורית, המתייחסת אליו כאזרח. זאת אומרת, שאם האחד הוא מאפיין מוסרי ואנתרופולוגי, השני הוא מאפיין חברתי ופוליטי: דרך מסוימת להפוך להיות חלק מהגוף החברתי, המשתנה בזמן ובמרחב. 

זהו הסדר הדמוקרטי המודרני, המושתת על הרעיון, שחברה פוליטית מבוססת על רצון הפרטים, לבדם. זוהי התאגדות של פרטים חופשיים ושווים, עם עבר מרוחק מהסובייקט החברתי, שמבססים את הקשר שלהם על חוזה חופשי. הסדר הדמוקרטי מוביל כל אחד לחשוב על עצמו כיצור מופרד מאחרים, בעל קיום אוטונומי, בוחר את חייו ואת אלו שעמם יהיו לו יחסים מועדפים. אין בו באינדיבידואליזם שום דבר אנטי-חברתי או תשוקה חסרת מחשבה. במובן זה, האינדיבידואליזם מאפיין חברה, ששחררה והגדירה את האדם כאדם, כלומר סובייקט מוסרי הנקרא לממש את חירותו ולפרוס את קיומו על פי עקרון האוטונומיה האישית. אלו הפנים האצילות של האינדיבידואליזם.

אבל, האינדיבידואליזם אינו עובדה טבעית בשום אופן. בחברה הוליסטית - שבה מעמדו של הפרט כפוף לטוטאליות החברתית - הוא אינו יכול להגות או להתנהג כיצור בעל קיום בלתי תלוי ממכלול זה. לכן עלינו להבין, וזה לא פחות פרדוקסלי, שאינדיבידואליזם הוא ייצור חברתי. הסדר המסוים הזה משחרר את היחיד מיחסי תלות מסורתיים; על ידי קריעתו מהבחנות של מעמדות, והפיכתו לישות מוסרית, בעלת זכויות המובטחות על ידי המשטר הפוליטי.

[להרחבת המושג 'פרדוקס', לחצו כאן]

[בכרזה: מה בין אנוכיות לאינדיבידואליזם? אנוכיות היא העדפת עצמי על הכל ואינדיווידואליזם רואה בחברה ובמדינה רק כלי שרת לפיתוח אותו עצמי... הכרזה: ייצור ידע]

[בכרזה: מה בין אנוכיות לאינדיבידואליזם? אנוכיות היא העדפת עצמי על הכל ואינדיווידואליזם רואה בחברה ובמדינה רק כלי שרת לפיתוח אותו עצמי... הכרזה: ייצור ידע]

הצד האפל של האינדיבידואליזם

אך לאינדיבידואליזם יש את הצד האפל שלו, ככל שהוא נוטה להתרחק לתוך עצמו - וכתוצאה מכך, לחוסר עניין בדברים ציבוריים - האינדיבידואליזם הופך לעיקרון של אטומיזציה של הגוף החברתי. האזרח המודרני אינו עוד, כמו באזרחות עתיקה, האדם הנהנה מחופש, שהוא שואב מיחסיו עם החברה. זהו אינדיבידואל מופרד מאחרים, המוצב לידם.  זה המקרה של מדינה חברתית המאופיינת בשוויון תנאים: "השוויון מציב בני אדם זה לצד זה, ללא קשר משותף שמחזיק אותם" (טוקוויל, הדמוקרטיה באמריקה). מעתה והלאה, בידיהם בלבד לבנות את הקשר החברתי ולפעול בשיתוף פעולה. עם זאת, משוחרר מחבריו, האיש הדמוקרטי נרתע מאזרחות פעילה, שכן האינטרסים הפרטיים שלו שואבים אותו.

כאן טמון האיום, זו הסיבה שהאינדיבידואליזם - שהוא מכונן הסדר הדמוקרטי, ושאינו כשלעצמו יצר רע - יכול להפוך לכזה.

[בתמונה משמאל: הוגה הדעות וההיסטוריון הצרפתי, אלכסיס דה טוקוויל. התמונה היא נחלת הכלל]

האינדיבידואליזם הוא אכן תוצאה של שיפוט שגוי, כאשר פרט - המחובר לאוטונומיה שלו - מאמין שהוא יכול להסתדר בלי אחרים ולהתעלם מאינטרסים ציבוריים כדי לשמור על חירותו. לאיש הדמוקרטיות המודרניות יש נטייה ברורה לסגת לתוך הבועה הפרטית שלו, לדאוג לעסקיו באופן בלעדי ולהגביל את הקשרים החברתיים עם משפחתו וחבריו. הוא סומך על הנציגים שהוא בוחר, הם יטפלו בעניינים קיבוציים ומעל הכול מצפה מהם לפעול למען שלוות המרחב הציבורי וסיפוק האינטרסים שלו. הסדר הדמוקרטי מצמצם את האינטרסים האנושיים לשאיפה הבלעדית של רווחה, הוא מעודד פסיביות אזרחית; ובכך, מפנה מקום לצורות חדשות של ניכור.

הוגה הדעות וההיסטוריון הצרפתי, אלכסיס דה טוקוויל (ראו תמונה משמאל), ראה בבירור את הסכנות שבדמוקרטיה, ובראש ובראשונה את הסכנות שבעריצות הדמוקרטית!

[בתמונה משמאל: הוגה הדעות וההיסטוריון הצרפתי, אלכסיס דה טוקוויל. התמונה היא נחלת הכלל]

האשמה כאן היא חד משמעית: על ידי שחרור האדם מהסולידריות, האורגנית, הספציפית, הדמוקרטיה מקדמת את הזיקה האנוכית, בכך שהיא מובילה אותו להפוך את האני היקר שלו למרכז תעסוקתו; ולהגביל את קיומו בגבולות הסיפוק הפרטי שלו. היא מבטאת התבדלות מן האידיאלים האצילים, כמו: החירות, הצדק, טובת הכלל

[בתמונה משמאל: כריכת החיבור: "אמיל או על החינוך" (Emilio, ou De la educación) לז'אן ז'אק רוסו. התמונה היא נחלת הכלל]

טוקוויל מבכה את ההשפעות השליליות הללו בתוך החברה הדמוקרטית, אין זו סביבה תורמת לביטויו של גדולת טבע האדם. מרכיבים אחרים של הטבע האנושי - כמו: "הטעם לאינסוף", "האהבה למה שהוא אלמוות", "היכולת לשכוח את עצמך" ו"לרדוף אחרי סגולה כמטרה בפני עצמה" - משמעותיים הרבה יותר את מאשר האנוכיות העלובה.

בעולם שלנו - המאופיין בשוויון תנאים, תשוקה לרווחה והנאות חומריות - האינדיבידואליזם הוא התשוקה השולטת. הטירוף המוגזם של הרווחה יכול בסופו של דבר לפגוע ברווחה עצמה, על ידי הסחת דעתו של האדם מהמאמצים הרוחניים הדרושים לייצור תנאיי הקיום שלו.

זכורה בהקשר זה אמירתו של אחד מהפילוסופים החשובים של עידן הנאורות, ז'אן ז'אק רוסו: "היזהרו מהקוסמופוליטיים האלה שמתעמקים בספריהם על חובות שהם בזים למלא סביבם. פילוסוף כזה אוהב את הטטארים כדי להיות פטור מאהבת השכנים שלו" (ז’אן-ז’אק רוסו, אמיל או על החינוך; ראו תמונת כריכה משמאל).

[בתמונה משמאל: כריכת החיבור: "אמיל או על החינוך" (Emilio, ou De la educación) לז'אן ז'אק רוסו. התמונה היא נחלת הכלל]

זהו המקרה של המשפחה בעידן הדמוקרטי, היא נוצרת ומתבטלת בהתאם לדרישותיה לאוטונומיה אינדיבידואלית. אין לה יציבות. היחידים בקושי מרגישים מחויבים לאבותיהם או לצאצאיהם.

מעמדות חברתיים מתאפיינים גם בניידות. לכן, האנשים אינם מחויבים לאחריות הדדית. נטוש על ידי תחושת השייכות למכלול הטרנסצנדנטי והמחייב, האדם הדמוקרטי יכול אפוא להמשיך להאכיל את האשליה שבסיפוק העצמי.

[בתמונה: אינדיבידואליזם... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי geralt לאתר Pixabay]

[לאוסף המאמרים על 'הפרוגרסיבים החדשים ואנחנו' באתר ייצור ידע, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא דווח לנו!

מקורות והעשרה

One thought on “רוני אקריש: האינדיבידואליזם החולני במדינות דמוקרטיות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *