[בתמונה: תינוק בידי סנדקו, היושב על כיסא אליהו. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי ELIEL JOSEPH SCHAFLER. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

[לאוסף המאמרים על פרשת תזריע, לחצו כאן]

עודכן ב-8 באפריל 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

זהו מאמר שני מתוך שלושה על ברית המילה. למאמר האחר, לחצו כאן:

• אבי הראל: האם ניתן לכפות גיור וברית מילה על אוכלוסייה נכרית? 
• אבי הראל: מצוות המילה על פי ספר שקל הקודש וספר שערי אורה.

*  *  *

בפרשת תזריע מופיעה מצוות המילה בדרך אגב: "וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר, אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ, וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים, כִּימֵי נִדַּת דְּוֺתָהּ תִּטְמָא. וּבַיּוֹם, הַשְּׁמִינִי, יִמּוֹל, בְּשַׂר עָרְלָתוֹ" [1]. לפי מהלך הפסוקים דין המילה הובא כאן כאמור אגב אסוציאציה וללא קשר ענייני. היות שהוזכרו שבעת ימי הטומאה של היולדת, נקשר אליהם היום השמיני של המילה, על סמך הזיקה הספרותית בין המספרים שבע ושמונה.

המקרא נוקט בזיקה כזאת במקומות נוספים כגון: "וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ, אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת זְקָנוֹ וְאֵת גַּבֹּת עֵינָיו, וְאֶת כָּל שְׂעָרוֹ, יְגַלֵּחַ; וְכִבֶּס אֶת בְּגָדָיו, וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְטָהֵר. וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי, יִקַּח שְׁנֵי כְבָשִׂים תְּמִימִם, וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ, תְּמִימָה; וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים, סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן, וְלֹג אֶחָד, שָׁמֶן"; "וְהָיָה זֶה, שָׁלוֹם; אַשּׁוּר כִּי יָבוֹא בְאַרְצֵנוּ, וְכִי יִדְרֹךְ בְּאַרְמְנוֹתֵינוּ, וַהֲקֵמֹנוּ עָלָיו שִׁבְעָה רֹעִים, וּשְׁמֹנָה נְסִיכֵי אָדָם"[2].

[בתמונה: וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי, יִקַּח שְׁנֵי כְבָשִׂים תְּמִימִם, וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ, תְּמִימָה... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Free-Photos לאתר Pixabay]

להיות תמים...

לעומת האגביות שבה מוזכרת מצוות המילה בפרשתנו, מצווה זו מופיעה באריכות בפרק י"ז בספר בראשית, כדלקמן: "וַיְהִי אַבְרָם, בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים; וַיֵּרָא יְהוָה אֶל אַבְרָם, וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי, וֶהְיֵה תָמִים. וְאֶתְּנָה בְרִיתִי, בֵּינִי וּבֵינֶךָ; וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ, בִּמְאֹד מְאֹד... וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-אַבְרָהָם, וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ, לְדֹרֹתָם. זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ, בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין זַרְעֲךָ, אַחֲרֶיךָ:  הִמּוֹל לָכֶם, כָּל זָכָר. וּנְמַלְתֶּם, אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם; וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית, בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם. וּבֶן-שְׁמֹנַת יָמִים, יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם:  יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן נֵכָר, אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא. הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ, וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ; וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם, לִבְרִית עוֹלָם. וְעָרֵל זָכָר, אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, מֵעַמֶּיהָ:  אֶת בְּרִיתִי הֵפַר" [3].

הביטוי שבו נדרש אברהם על ידי האל להיות תמים, מפורש על ידי התרגומים הארמיים והתרגום היווני של התורה כביטוי הרואה את עניין השלמות הגופנית לאחר מילת העורלה, שכל עוד היא קיימת, הרי היא בבחינת מום באדם [4]. מעבר לכך, אין בפסוקים האמורים הללו כל מידע כיצד המילה מתבצעת, מי מל, כיצד, באיזה כלי וכדומה. פרטים אלו אנו מקבלים ממקומות אחרים במקרא. מספרי שמות ויהושע נמצאנו למדים שהמילה בוצעה באבן צור:" וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר, וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ, וַתַּגַּע, לְרַגְלָיו; וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי"; "וַיַּעַשׂ לוֹ יְהוֹשֻׁעַ, חַרְבוֹת צֻרִים; וַיָּמָל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶל גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת" [5]. בתקופת המקרא המילה בוצעה כנראה על ידי אב המשפחה, ומוהלים מקצועיים אנו מוצאים החל מתקופת החשמונאים [6].

כיצד מלים?

מצוות המילה נזכרת גם בדיון אודות חוקת קורבן הפסח, ולפיה - רק מי שנימול יכול להקריבו. גרים ועבדים מותרים באכילת קורבן הפסח בתנאי שהם נימולים:" וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח:  כָּל-בֶּן-נֵכָר, לֹא-יֹאכַל בּוֹ. וְכָל עֶבֶד אִישׁ, מִקְנַת כָּסֶף וּמַלְתָּה אֹתוֹ, אָז יֹאכַל בּוֹ. תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר, לֹא יֹאכַל בּוֹ. בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל, לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה; וְעֶצֶם, לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ.   כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל, יַעֲשׂוּ אֹתוֹ. וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר, וְעָשָׂה פֶסַח לַיהוָה הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ, וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ; וְכָל עָרֵל, לֹא יֹאכַל בּוֹ. תּוֹרָה אַחַת, יִהְיֶה לָאֶזְרָח, וְלַגֵּר, הַגָּר בְּתוֹכְכֶם" [7].

כאמור אין המקרא מלמדנו כיצד מלים, ובמרוצת הדורות, עם התפתחותה של התורה שבעל פה, נתגבשו דינים והלכות בעניין ברית המילה [8]. הנוהג שיש לקרוא לילד בשעת מילתו נזכר לראשונה במקורות הנוצריים:" וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי וַיָּבֹאוּ לָמוּל אֶת־הַיָּלֶד וַיִּקְרְאוּ אֶת שְׁמוֹ זְכַרְיָה עַל שֵׁם אָבִיו"[9].

[בתמונה: ערכת כלי ברית מילה: משחזת, מגן עטרה, מפריד, סכין מילה, מספריים ושפופרת מציצה... התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי DRosenbach. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

האם ברית המילה הינה מנהג ישראלי בלעדי?

התשובה לכך שלילית. ברית המילה הייתה מקובלת על חלק גדול של האוכלוסייה במזרח הקדום. המקרא אמנם מכנה את הפלישתים כערלים:" וַיֹּאמֶר לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ, הַאֵין בִּבְנוֹת אַחֶיךָ וּבְכָל עַמִּי אִשָּׁה כִּי אַתָּה הוֹלֵךְ לָקַחַת אִשָּׁה, מִפְּלִשְׁתִּים הָעֲרֵלִים; וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל אָבִיו אוֹתָהּ קַח לִי, כִּי הִיא יָשְׁרָה בְעֵינָי"[10], אולם מנגד, על פי עדותו של ההיסטוריון הירודוטוס [11], המצרים הסורים ועוד עמים באסיה הקטנה היו נוהגים למול את בניהם. לדעתו מקור המנהג של ברית המילה הינו במצרים אבל אין ודאות שאכן אלה הם פני הדברים. לא כל המצרים נימולו, והמילה הייתה נוהגת שם בחוגים מסוימים בלבד. היוונים והרומאים לא נהגו למול, וכאשר החל שלטון הרומאים במצרים, במאה השנייה לפני הספירה, הם ניסו להגביל את מנהג ברית המילה, פרט למשפחות הכהונה המצרית. הד לכך שהמילה הייתה נוהגת לא רק בעם ישראל אנו מוצאים בין השאר בדבריו של ירמיהו: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם יְהוָה, וּפָקַדְתִּי, עַל כָּל מוּל בְּעָרְלָה. עַל מִצְרַיִם וְעַל יְהוּדָה, וְעַל אֱדוֹם וְעַל בְּנֵי עַמּוֹן וְעַל מוֹאָב, וְעַל כָּל קְצוּצֵי פֵאָה, הַיֹּשְׁבִים בַּמִּדְבָּר ..."[12], כלומר – הכתוב האמור מונה את העמים שנהגו למול.

המילה הופכת לסמן יהודי ייחודי בעיקר בימי הבית השני [13], בו רוב העמים ששכנו ליד ישראל הפסיקו למול, ככול הנראה בגלל השפעה הלניסטית/יוונית. בספר יהודית [14] מסופר כי אחיאור העמוני עבר ברית מילה כיוון שהחליט להתגייר:" וירא אחיאור את כל אשר עשה אלהי ישראל ויאמן בה' מאוד וימול בשר עורלתו וילווה אל בית ישראל עד היום הזה"[15]. היהודים המתייוונים, בתקופה שקדמה למרד החשמונאים, היו מושכים את עורלתם, היינו – היו משתדלים להסתיר את ברית המילה שעברו, כדי להידמות לשכניהם היוונים. ספר היובלים בן התקופה החשמונאית, מתריע על שמירת מצוות המילה, ככול כנראה בגלל ההתרשלות במצוות המילה ומעשיהם של המתייוונים, כדלקמן:" ועתה אני מגדך כי ישקרו בני ישראל בברית הזאת, ולא ימולו בניהם על פי כול החוק הזה, כי מבשר הנימול יהיו משאירים במילת בניהם וכול בני בלייעל יעזבו ילדיהם בלי מילה כאשר נולדו. ויהי קצף גדול על בני ישראל מלפני האלוהים כי עזבו בריתו ומדברו סבו, והכעיסו וגדפו כי לא עשו מצוות אות זה. כי עשו נפשותם כגויים..."[16].

[בתמונה: המילה הופכת לסמן יהודי ייחודי בעיקר בימי הבית השני. מילת ישו (הנזכרת בבשורה על פי לוקאס, ב' כ"א) ציור מאת פארמיג'אנינו. חג מילת המושיע מצוין על ידי כנסיות רבות ב-1 בינואר, שמונה ימים לאחר חג המולד. התמונה היא נחלת הכלל]

אודות מצוות המילה נאמרו נימוקים ופרשנויות אין ספור...

אולם, מפסוקי המקרא עולים שני נימוקים עיקריים. האחד – היותה אות ברית בין ה' ובין אברהם וזרעו לדורות:" וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם, וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ, לְדֹרֹתָם. זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ, בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין זַרְעֲךָ, אַחֲרֶיךָ:  הִמּוֹל לָכֶם, כָּל זָכָר. וּנְמַלְתֶּם, אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם; וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית, בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם. וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים, יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם:  יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן נֵכָר, אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא. הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ, וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ; וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם, לִבְרִית עוֹלָם. וְעָרֵל זָכָר, אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, מֵעַמֶּיהָ:  אֶת בְּרִיתִי הֵפַר"[17]. השני – הוא כוחה האפוטרופאי [18] של המילה, שיש בו כדי להגן על הנימול מכעסו וזעמו של האל, כפי שעולה מהמקור הבא:" וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן; וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְהוָה וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ. וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר, וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ, וַתַּגַּע לְרַגְלָיו; וַתֹּאמֶר, כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי. וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ; אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת"[19].

אחרית דבר

ברית המילה מופיע בפרשת תזריע אגב אסוציאציה וללא קשר ענייני. היות שהוזכרו שבעת ימי הטומאה של היולדת, נקשר אליהם היום השמיני של המילה, על סמך הזיקה הספרותית בין המספרים שבע ושמונה. לעומת זאת, בפרק י"ז בספר בראשית, היא מופיעה בהרחבה, בתיאור הברית בין ה' ואברהם וזרעו. למרות שברית המילה הינה חלק מהברית עם האל, הרי היא לא הייתה ייחודית לבני ישראל, ועמים נוספים נהגו לעשותה. התפנית החלה בימי בית שני, היות ועמי הנכר פסקו לבצעה, וכך היא נשארה כסמן מובהק לעם ישראל. לכן אין פלא אפוא כי בגזירות אנטיוכוס הרביעי כנגד העם היהודי, בשנת 167 לפני הספירה, קיום המצוות נאסר ובמיוחד נאסרו ברית המילה, קידוש החודש, שמירת השבת ונכפתה אכילת בשר חזיר. המקרא איננו נותן פרטים אודות קיום מצוות ברית המילה, ובמרוצות הדורות, עם התפתחות התורה שבעל פה נקבעו ההלכות בקיום מצווה זו, שהפכה לסמל יהודי חשוב ומכונן.

[לאוסף המאמרים על פרשת תזריע, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים באתר, 'ייצור ידע' בנושא הצרעת;
• אוסף המאמרים על פרשת תזריע;

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת תזריע באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 5/4/19.
• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת מצורע באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 11/4/19.

[1] ויקרא, פרק י"ב, פסוקים: א' – ג'.

[2] שם, פרק י"ד, פסוקים: ט' – י', מיכה, פרק ה', פסוק ד' בהתאמה.

[3] בראשית, פרק י"ז, פסוק א' – ב', י' – י"ד בהתאמה.

[4] עולם התנ"ך, בראשית, דודזון – עתי, ת"א, 1998, עמודים: 118 – 120.

[5] שמות, פרק ד', פסוק כ"ה; יהושע, פרק ה', פסוק ג' בהתאמה.

[6] אבי הראל, האם ניתן לכפות גיור וברית מילה על אוכלוסייה נוכרית? ייצור ידע, אוקטובר 2018.

[7] שמות, פרק י"ב, פסוקים: מ"ג – מ"ט.

[8] ראה למשל, משנה, שבת, פרק י"ט.

[9] לוקס, פרק א', פסוק 59.

[10] שופטים, פרק י"ד, פסוק ג'.

[11] הֶרוֹדוֹטוֹס , היסטוריון יווני המכונה אבי ההיסטוריה, שתיאר בחיבורו היסטוריוֹת את הפלישה הפרסית ליוון בראשית המאה ה-5 לפני הספירה.

[12] ירמיהו, פרק ט', פסוקים: כ"ד – כ"ה.

[13] אנציקלופדיה מקראית, כרך ד', מוסד ביאליק, ירושלים, 1962, עמוד 898.

[14] ספר יהודית הוא אחד הספרים החיצוניים לתנ"ך, שעוסק ככל הנראה בתקופת שלטון ממלכת פרס בארץ ישראל(החל מהמאה השישית לפני הספירה). הספר נמצא לראשונה בתרגום השבעים של התנ"ך ליוונית ואולם לא ברור אם הוא נכתב במקור ביוונית או בעברית.

[15] יהודית, פרק י"ד, פסוק י'.

[16] ספר היובלים, מהדורת כנה ורמון, פרק ט"ו, פסוקים: ל"ג – ל"ד, יד בן צבי, ירושלים, 2015, עמודים: 291 – 296.

[17] בראשית, פרק י"ז, פסוקים: ט' – י"ד.

[18] אפוטרופאיזם הוא השימוש באמצעים כדוגמת כישוף או פולחן על מנת להרחיק רוע, ולהימנע מתאונות או מביש מזל. אמצעים אפוטרופאיים כוללים קמעות, לחשים וסמלים.

[19] שמות, פרק ד', פסוקים: כ"ד – כ"ו.