עופר בורין: מיכה גודמן / מלכוד 67 / הערות

[תמונתו של מיכה גודמן היא צילום מסך]

[לקובץ המאמרים: 'הפולמוס על מלכוד 67 למיכה גודמן', לחצו כאן]

אלוף משנה במיל', עופר בורין, נשוי + 3, שירת 20 שנה בחיל האוויר בתפקידי פיקוד טכנולוגיים. היום, הוא מנהל בחברת הייטק ביטחונית. הוא מגדיר את עצמי כאדם חופשי (חילוני). החל לכתוב בתחום זה כשעלה לאוויר פרויקט 929 בניהול הרב בני לאו והעיתונאית גל גבאי. הוא מחפש בתנ"ך את ההקשרים לחיים במדינת ישראל בעידן המודרני.

*  *  *

קראתי את ספרו של מיכה גודמן – מלכוד 67. הספר מעניין, קריאתו שוטפת ותוכנו רלוונטי למצבה של ישראל 2017.

מיכה גודמן מצליח לפצח בצורה בהירה ופשוטה את האידאולוגיה של הזרמים המרכזיים בחברה הישראלית. מתוך שאני חושב - שהוא פיצח בצורה טובה מאוד את אידאולוגית ה”שמאל” בה אני מחזיק - אני מניח שהפיצוח של אידאולוגית ה”ימין” טובה מאוד גם היא. מבחינתי, ההבהרה הזו של אידאולוגית ה”ימין” היא חשובה מאוד.

יש לי כמובן כמה הערות לכתוב בספר, אותן אפרט בהמשך, אולם העיקרית שבהן היא, שהצטערתי לראות, שכאשר מיכה גודמן הציע רעיונות פרגמטיים להיחלצות מהמלכוד בו אנו נמצאים (חלק ג בספר – מרחב שיח פרגמטי) הוא מתעלם מהמרחב שמציעה מזה מספר שנים תנועת “ישראל יוזמת” הקושרת את ההיחלצות מהמלכוד ביוזמה אזורית שאת סימניה ראינו בביקורו האחרון של נשיא ארה”ב לשעבר, דונלד טראמפ במזרח התיכון.

אני ממליץ בחום לכל מי שמחפש כיוונים לשיח ישראלי חדש או מתחדש, לקרוא את הספר.

[בתמונה: כריכת ספרו של מיכה גודמן: 'מלכוד 67. הרעיונות מאחורי המחלוקת שקורעת את ישראל', שראה אור ב- 2017 בהוצאת דביר. אנחנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

להלן הערותי

הערה 1 – בעמוד 67 כותב גודמן כי: “… מגבירים את חשיבותם הביטחונית של הרי יהודה והשומרון. בגלל הדמוגרפיה הייחודית והטופוגרפיה הייחודית של ישראל, בלעדיהם המדינה איננה בת הגנה”. אני מכיר מומחים צבאיים ובטחוניים שיעידו כי מדינת ישראל היא בהחלט ברת הגנה גם ללא נוכחות של צה”ל בהרי יהודה והשומרון. נדרשים כמובן סידורי ביטחון כדי להקטין את הסיכונים הכרוכים בכך, אבל, אין זה נכון לכתוב שהמדינה איננה ברת הגנה.

[בתמונה: מישור החוף. "אין זה נכון לכתוב שהמדינה אינה ברת הגנה"... מפת מישור החוף שמשמאל נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי derivative work. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

הערה 2 – בעמוד 74 כותב גודמן כי ההנחה, שהסכם מדיני גובר על הסיכון הבטחוני היא שגויה כי: “תפיסת הביטחון הזאת נשענת על שתי הנחות שגויות. הנחה אחת מצמצמת מאוד את עוצמת הסכסוך ההיסטורי, וההנחה השנייה מעצימה מאוד את כוחו של ההסדר המדיני.”

לדעתי, כוחו של הסדר מדיני - המבוסס על היוזמה הערבית בגיבוי בינלאומי, כפי שביקש הנשיא לשעבר, דונלד טראמפ לקדם; וכפי שמופיעה בהצעות של “ישראל יוזמת”, אינן מעצימות יתר על המידה את כוחו של ההסדר המידני. להיפך, הן מעצימות אותו בדיוק למידה הנדרשת כדי להפוך אותו לאפשרי.

הערה 3 – הספר עורך השוואה בין הימין והשמאל כמעט בכל נושא, מתוך רצון להראות שיש איזון בין הצדק של שני הצדדים והטעויות של שני הצדדים. בחלק מהמקומות אני מסכים עם הגישה הזו; אולם, כאשר משווה מיכה גודמן את הסכנה הדמוגרפית (שלכאורה היא טענת השמאל לסיכון קיומי על מדינת ישראל) למול הסכנה הביטחונית (שלכאורה היא טענת הימין לסיכון קיומי על מדינת ישראל) אני מוצא עצמי לא מסכים.

לדעתי, העניין הדמוגרפי כלל לא ברור ומצד שני בנושא הבטחוני יש פתרונות רבים להפחתת הסיכון שבהסדר. לכן, לשים על אותה משוואה עניין שאינו ברור והשפעותיו רבות, אל מול עניין מקצועי צבאי, נראה לי לא נכון.

הערה 4 – כותב גודמן (עמוד 95) כי התיאור של השמאל את הכיבוש כמשחית, מחמיץ את הנקודה העיקרית שהיא: “כיוון שהעם השולט הוא דמוקרטי, אז כל אזרח ואזרח שותף לפעלה הזו. הכיבוש לא מוביל לחוסר מוסריות, הכיבוש עצמו הוא לא מוסרי”. לדעתי זו אבחנה חשובה בכל דיון על מצבה של מדינת ישראל. הכיבוש בעיני כן מוביל לחוסר מוסריות של הפרט ומכאן של החברה, וכמובן שהכיבוש עצמו אינו מוסרי.

[בתמונה: הכיבוש בעיני כן מוביל לחוסר מוסריות של הפרט ומכאן של החברה, וכמובן שהכיבוש עצמו אינו מוסרי... צילום באתר באאזנט עם הכרזה (משמאל): "הכיבוש משחית"]

הערה 5 – בעמוד 100 מסכם גודמן את הטיעון לגבי קיומו של הכיבוש. לטענתו אין כיבוש של האדמה אך יש כיבוש של הפלסטינים (האנשים). גודמן משאיר את האמירה הזו באוויר מבלי לחתוך בשאלה האם בסופו של חשבון יש או אין כיבוש. לדעתי, הכיבוש על האנשים הוא העניין המכריע והוא מחייב ויתור על האדמה, בוודאי במקומות בהם האנשים חיים.

הערה 6 – בפרק על הדילמה היהודית (פרק ה) מסביר גודמן בצורה מבריקה את עניין הפסיקות ביהדות המבהירות שפיקוח נפש דוחה מצוות אף חמורות מאלה של יישוב הארץ.

בהגנה על אלה היהודים, שבכל זאת טוענים שיישוב הארץ, בכל חלקיה, עומד בקנה אחד עם פיקוח נפש, מביא גודמן את דברי הרב חיים דויד הלוי, (ראו תמונה משמאל) שהסיפא שלהם (עמוד 105): “… ולעומת זה נסיגה שעלולה לגרום לסיכון בטחוני כלשהו אסורה היא לחלוטין”.

[תמונתו של הרב חיים דוד הלוי מובאת כאן בשימוש הוגן]

אם הטיעון שמונע נסיגה או פשרה טריטוריאלית הוא שהיא עלולה לגרום לסיכון בטחוני כלשהו, הרי שאסור לוותר ולו על גרגר אדמה אחד. זהו משחק מילים שאינו אוחז במציאות וחבל.

יש לי עוד הערות רבות, אבל לסיכום, אני חושב שמיכה גודמן עשה מלאכה טובה מאוד וחשובה לשיח הפרגמטי הישראלי, שכיום אינו השיח העיקרי. השיח העיקרי הוא שיח שבטי, פוליטי, ציני ומניפולטיבי, בו דווקא הקצוות האידאולוגיים זוכים לעיקר תשומת הלב.

[לקובץ המאמרים: 'הפולמוס על מלכוד 67 למיכה גודמן', לחצו כאן]

מקורות והעשרה

2 thoughts on “עופר בורין: מיכה גודמן / מלכוד 67 / הערות

  1. כמה הערות על ההערות של בורין:

    1. בורין: "אני מכיר מומחים צבאיים ובטחוניים שיעידו כי מדינת ישראל היא בהחלט ברת הגנה גם ללא נוכחות של צה”ל בהרי יהודה והשומרון"
    אלה אותם מומחים שאמרו שאוסלו יביא לפה מזרח תיכון חדש וההתנתקות תשפר בהרבה את מצבנו הבטחוני.
    לא שמתי את מומחים בגרשיים כי יתכן שהם מומחים, אבל עמדתם הפוליטית משפיעה על קביעותיהם הבטחוניות ומאפילה בהרבה על שיקול דעתם הבטחוני, וכאמור קביעותיהם שוות כקליפת השום כפי שהוכח שוב ושוב.
    *** מדינת ישראל איננה ברת הגנה ללא שליטה מלאה ביו"ש ובבקעה ***

    2. בורין: "האמירה שהסכם מדיני גובר על הסיכון הבטחוני היא שגויה" – ראינו את הסכם אוסלו… הסכם שהיה מקפצה לכוחות הטרור והלאומנות הערבים לניצול השטחים שקיבלו לארגון פעילות בטחונית עויינת בממדים שלא נודעו קודם. מתי תלמדו להפיק לקחים מההסטוריה? (עם ישראל ברובו כן הפיק את הלקח הנכון)

    3. בורין: "בנושא הבטחוני יש פתרונות רבים להפחתת הסיכון שבהסדר". איזה פתרונות?? כוחות הבטחון לא השכילו להתמודד עם מה שקורה בתוך לוד ועכו, ומה שקורה בגבול לבנון עם פלישת "אזרחים" ובוודאי לא עם ירי החמאס. אנחנו בסיכון אדיר למלחמה רב-זירתית שאין לה מענה טוב (ראה האלוף בריק). עד מתי תהזו?

    4+5. בורין: "הכיבוש משחית ולא מוסרי, הכיבוש על האנשים הוא העניין המכריע והוא מחייב ויתור על האדמה".
    בכל העולם כיבוש הוא כיבוש של אדמה (שעליה יש אנשים). אנחנו איננו כובשים של אדמת א"י, חברון ושכם הם ערש ההסטוריה שלנו. יותר מזה, כבר שנים רבות שיש לאנשים שלטון עצמי מלא בדמות הרשות הפלסטינית ביו"ש והשלטון החמאסי בעזה. איננו שולטים עליהם ואיננו כובשים אותם, למעט מה שנדרש לצרכי הבטחון.
    ובסוף – מה עם הצדק? (כולם מדברים על שלום, אף אחד לא מדבר על צדק…). התוקפים אותנו מאז 100 שנה הם ערביי א"י וירדן (שהיתה כובשת ביו"ש ובירושלים בעת שליטתה שם, התנהגה באופן מחפיר כלפי המורשת היהודית בכותל ובחברון, ותקפה ב-1967). הם צריכים לשלם על כך באדמה.

    6. בורין: "הטיעון שנסיגה או פשרה טריטוריאלית עלולה לגרום לסיכון בטחוני כלשהו, הוא משחק מילים שאינו אוחז במציאות וחבל". אין קשקוש גדול מזה. הטיעון של בורין עצמו אינו אוחז במציאות. הוכח שיש אינסוף סיכונים בטחוניים בנסיגות. כל משחקי המילים של הנסיגות והמזרח התיכון החדש שיבוא בעקבותיהם, התרסקו אל קרקע המציאות בברוטליות. אסור באיסור חמור לקחת סיכונים נוספים!

    בורין יכול להיות איש יקר, אבל גם אנשים כאלו טועים טעויות קשות שמוליכות לאבדון.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *