אבי הראל: מפגשים לאורך ההיסטוריה בין ישראל לאדום

  [בתמונה: המפגש השני בין יעקב לעשיו... בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

[בתמונה: המפגש השני בין יעקב לעשיו... בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: [email protected]]

המקרא מתאר מספר פגישות לאורך ההיסטוריה בין יעקב לאחיו עשיו. הראשונה הייתה עוד בבטן אימם המשותפת רבקה. המפגש השני מתואר בפרשתנו, בו פוגש יעקב בעשיו, ולמרות בקשתו של זה האחרון שיעקב יבוא לבקר בארצו יעקב דוחה זאת על הסף בדיפלומטיות. המפגש הבא ביניהם מתרחש ערב כניסת בני ישראל לארץ כנען, והפעם המדובר במפגש של שני עמים..

[לקובץ המאמרים על פרשת וישלח, לחצו כאן]

המאמר עודכן ב- 17 בנובמבר 2021

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

* * *

בפרשת וישלח מצוי מפגש נוסף בין יעקב לעשיו. המפגש הראשון ביניהם מתואר עוד שהיו ברחם אימם רבקה: "וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים, בְּקִרְבָּהּ, וַתֹּאמֶר אִם-כֵּן, לָמָּה זֶּה אָנֹכִי; וַתֵּלֶךְ, לִדְרֹשׁ אֶת-יְהוָה.  וַיֹּאמֶר יְהוָה לָהּ, שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים, מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ; וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר"[1].

מילים אחרונות אלה, גרמו לכך שבסופו של דבר יעקב הקטן הועדף על פני עשיו הבכור.

המפגש השני מתרחש בפרשתנו

לאחר כריתת הברית בין יעקב ולבן בהר הגלעד, ולאחר שיעקב נפרד מלבן, חוזר יעקב לארץ כנען. אולם דא עקא, צפוי לו מפגש עם אחיו עשיו, שאין הוא יודע מה יהיה טיבו. המפגש עובר בשלום ועשיו מזמין את יעקב ובני ביתו להתארח בארצו, אך יעקב דוחה את ההצעה הנדיבה בהפעילו חוכמה דיפלומטית רבה: "יַעֲבָר-נָא אֲדֹנִי, לִפְנֵי עַבְדּוֹ; וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי, לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר-לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים, עַד אֲשֶׁר-אָבֹא אֶל-אֲדֹנִי, שֵׂעִירָה"[2]. יעקב כמובן לא הגיע לבקר את עשיו באדום, ומאז נפרדו האחים, שהפכו לשני עמים, אדום וישראל.

הפעם הבאה שהמספר המקראי מתאר התכנות של מפגש בין שני העמים מתרחש קודם כניסת בני ישראל לארץ כנען. או אז הם מצווים שלא להתגרות בבני עשיו: "וְאֶת-הָעָם, צַו לֵאמֹר, אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי-עֵשָׂו, הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר; וְיִירְאוּ מִכֶּם, וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד.  אַל-תִּתְגָּרוּ בָם--כִּי לֹא-אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם, עַד מִדְרַךְ כַּף-רָגֶל:  כִּי-יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו, נָתַתִּי אֶת-הַר שֵׂעִיר.  אֹכֶל תִּשְׁבְּרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף, וַאֲכַלְתֶּם; וְגַם-מַיִם תִּכְרוּ מֵאִתָּם, בַּכֶּסֶף—וּשְׁתִיתֶם"[3].

[מפה של ממלכת אדום, כולל הערבה וחלק מהנגב. בצבע בורדו מלמעלה: השטח בו ישבו האדומים בימי בית שני. המפה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Briangotts. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

מכיוון שכך פנו בני ישראל בבקשה ליושבים בהר שעיר לעבור דרכם ולקצר את הדרך לארץ כנען. ברם הם נתקלים בסירוב מוחלט": וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם, לֹא תַעֲבֹר בִּי--פֶּן-בַּחֶרֶב, אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ. וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה, וְאִם-מֵימֶיךָ נִשְׁתֶּה אֲנִי וּמִקְנַי, וְנָתַתִּי מִכְרָם; רַק אֵין-דָּבָר, בְּרַגְלַי אֶעֱבֹרָה.  וַיֹּאמֶר, לֹא תַעֲבֹר; וַיֵּצֵא אֱדוֹם לִקְרָאתוֹ, בְּעַם כָּבֵד וּבְיָד חֲזָקָה וַיְמָאֵן אֱדוֹם, נְתֹן אֶת-יִשְׂרָאֵל, עֲבֹר, בִּגְבֻלוֹ; וַיֵּט יִשְׂרָאֵל, מֵעָלָיו"[4].

[משמאל: מפה של ממלכת אדום, כולל הערבה וחלק מהנגב. בצבע בורדו מלמעלה: השטח בו ישבו האדומים בימי בית שני. המפה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Briangotts. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

הסיפור על הניסיון של בני ישראל מסופר בקיצור נמרץ, ואין הקורא מקבל את המידע המלא מדוע בני אדום לא הרשו לישראל לעבור בארצם. אולם אם מעמיקים בסיפור, שעיקרו נכתב בפרק כ' בספר במדבר, ניתן להבחין שהוא מסופר באופן מחושב על פי תוכנית מובנית. שליחי בני ישראל הפונים בבקשה הראשונה לעבור בארצם, מנסים לעורר רגשות אהדה בצד השני, והם מעמידים את הבקשה באור העובדה שהמדובר במוצא משותף של שני העמים, כאחים בני אב ואם זהים. הפנייה היא מכובדת, וגם מתארת את התלאות שעברו בני ישראל במצרים, שוב – כדי לעורר אהדה וחמלה מצד אדום. בבקשה הישראלית יש גם הכרה בריבונות של אדום על שטחה, ושאין בכוונת בני ישראל להפר ריבונות זו בכוח צבאי. חרף הבקשה המפורטת משיב אדום תשובה שלילית וקצרה ללא נתינת טעם. בני ישראל לא אומרים נואש ופונים שוב, באופן קצר ותמציתי, ואומרים כי הם ינועו במסלול מוגדר מראש, ואף ישלמו על כל צריכת המים אם תהיה כזאת. על פנייה שנייה זו מגיב מלך אדום בצורה חריפה ושלילית. מדוע אדום מסרבת לתת לבני ישראל מדרך כף רגל בארצם? לא ברור. יתכן שבני אדום, ששלטו בארץ עשירה במחצבים ומוגנת לא רצו שגורם זר כלשהוא יפר את האידיליה הזאת[5].

המפגש הבא בין ישראל לאדום נערך בימיו של דוד, מאות שנים לאחר המפגש האחרון בין שני העמים ערב הכניסה לארץ כנען. דוד שולח את שר צבאו, יואב בן צרויה לאדום במטרה לכובשה. כאמור ארץ אדום משופעת בנחושת, ושולטת על דרכי מסחר חשובות. דוד שרוצה להרחיב את ממלכתו זקוק לשטחים של אדום בכדי לממש את שאיפתו זו. המספר המקראי חוסך במילים, אולם ממה שהוא כותב, אנו עדים למלחמה שאורכה חצי שנה, ובמהלכה משמיד יואב בן צרויה כל זכר מאדום, פרט לאחד – הנסיך הדד שמצליח להימלט למצרים. ממלכת אדום נכבשת והופכת להיות חלק אינטגרלי ממלכות דוד: "וַיָּשֶׂם בֶּאֱדוֹם נְצִבִים, בְּכָל-אֱדוֹם שָׂם נְצִבִים, וַיְהִי כָל-אֱדוֹם, עֲבָדִים לְדָוִד"[6]. חרף כיבוש זה, ניסו האדומים להחזיר לידיהם את ארצם, ניסיונות שהסתיימו לעיתים במרחץ דמים כואב. כך למשל המספר המקראי מתאר את המרד של בני אדום בזמנו של המלך אמציה[7], שמסתיים בהריגתם של עשרות אלפים מבני אדום: "הוּא-הִכָּה אֶת-אֱדוֹם בְּגֵי-המלח (מֶלַח), עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים, וְתָפַשׂ אֶת-הַסֶּלַע, בַּמִּלְחָמָה; וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמָהּ יָקְתְאֵל, עַד הַיּוֹם הַזֶּה"[8].

המפגש הבא איננו ברור אולם ניתן לשער שזמנו מתוארך לזמן חורבן בית המקדש הראשון, לפי האמור בתהילים: "זְכֹר יְהוָה, לִבְנֵי אֱדוֹם  אֵת, יוֹם יְרוּשָׁלִָם: הָאֹמְרִים, עָרוּ עָרוּ עַד, הַיְסוֹד בָּהּ"[9]. המפנה ההיסטורי חל רק בתקופתו של יוחנן הורקנוס[10], שכבש מחדש את אדום ובעיקר את שתי עריהם המרכזיות - מרשה ואדורה, וביצע את גיורם של האדומים. גיורם של העמים שנכבשו על ידי יוחנן, בניגוד לגירושם, נועד להוסיף כוח ועוצמה לממלכה חשמונאית. לציין כי הורדוס המלך, היה צאצא של גיור זה.

לאחר מכן חלה תפנית נוספת ביחסי ישראל ואדום, ואדום שהייתה לרומי האלילית, הופכת במרוצת השנים להיות הסמל האולטימטיבי המייצג את הכנסייה הנוצרית. לשון אחר – הסכסוך הטריטוריאלי, הפך להיות סכסוך תיאולוגי, בין שני אחים הנאבקים ביניהם על הבכורה הדתית עד ימינו אלה. כל נבואות הזעם של ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל ועובדיה על אדום, הוסטו מזמנם ומקורם והפכו תחמושת במלחמה התיאולוגית כנגד הכנסייה הנוצרית.

[בתמונה: פריטי פולחן מן האתר מצד חצבה שבערבה (מתוך אוסף מוזיאון ישראל). יש המזהים פריטים אלו עם אוכלוסייה אדומית. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Chamberi. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

[בתמונה: פריטי פולחן מן האתר מצד חצבה שבערבה (מתוך אוסף מוזיאון ישראל). יש המזהים פריטים אלו עם אוכלוסייה אדומית. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Chamberi. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

אחרית דבר

[בתמונה: אל אדומי. נדרשה הסתלקותם של האדומים האתניים מן הזירה כדי שיהפכו לאויב מיתי בהתאמת נבואות כלל נביאי ישראל כנגד  האויב התיאולוגי החדש. נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Chamberi. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

המקרא מתאר מספר פגישות לאורך ההיסטוריה בין יעקב לאחיו עשיו. הראשונה הייתה עוד בבטן אימם המשותפת רבקה. המפגש השני מתואר בפרשתנו, בו פוגש יעקב בעשיו, ולמרות בקשתו של זה האחרון שיעקב יבוא לבקר בארצו יעקב דוחה זאת על הסף בדיפלומטיות. המפגש הבא ביניהם מתרחש ערב כניסת בני ישראל לארץ כנען, והפעם המדובר במפגש של שני עמים.

בני ישראל מסורבים לעבור בארץ אדום בדרכם לארץ המובטחת. מאות שנים אחר כך, כובש דוד באמצעות שר הצבא שלו יואב בן צרויה את אדום, כיבוש שנמשך חצי שנה ובמהלכו יואב הורג כל זכר באדום פרט לנסיך הדד שנמלט למצרים.

לאחר חורבן בית ראשון העם האדומי חוזר לנחלתו, אולם לא לאורך זמן. יוחנן הורקנוס, כובש מחדש את ארץ אדום, באמצע המאה השנייה לפני הספירה, ומגייר בכפייה את אוכלוסייתה. לימים, יצא מגיור זה, המלך הורדוס, שנחשב בעיני מתנגדיו הרבים לעושה דברם של הרומאים, ולמלך אכזר ששפך דם רב.

[בתמונה: אל אדומי. נדרשה הסתלקותם של האדומים האתניים מן הזירה כדי שיהפכו לאויב מיתי בהתאמת נבואות כלל נביאי ישראל כנגד  האויב התיאולוגי החדש. נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Chamberi. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

במרוצת הדורות הפכה אדום להיות הסמל של הכנסייה הנוצרית, כאשר רומי אימצה לחיקה את הנצרות. האדומים עצמם לא היה להם כל קשר לכנסייה הנוצרית, היות  שבזמן  שהיהודים העניקו להם זהות פיקטיבית זו, הם כבר נעלמו מעל בימת ההיסטוריה. אלמלא כך, לא היה ניתן להדביק לאדום תו תקן נוצרי.

בשביל כך נדרשה הסתלקותם של האדומים האתניים מן הזירה כדי שיהפכו לאויב מיתי בהתאמת נבואות כלל נביאי ישראל כנגד  האויב התיאולוגי החדש.

[לקובץ המאמרים על פרשת וישלח, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא דווח לנו!

מקורות והעשרה

[1] בראשית, פרק כ"ה, פסוקים: כ"ב – כ"ג.

[2] שם, פרק ל"ג, פסוק י"ד.

[3] דברים, פרק ב', פסוקים: ד' – ו'.

[4] במדבר, פרק כ', פסוקים: י"ח – כ"א.

[5] בני לאו, ישראל ואדום מערכה שביעית, הארץ, פרשת וישלח, 4.12.2009.

[6] שמואל ב', פרק ח', פסוק י"ד.

[7] אֲמַצְיָה, מלך יהודה בין השנים 797 לפנה"ס עד 769 לפנה"ס. בנו של יהואש.

[8] מלכים ב', פרק י"ד, פסוק ז'.

[9] תהילים, פרק קל"ז, פסוק ז'.

[10] יוחנן הוּרקנוס הראשון , נשיא יהודה החשמונאית וכהן גדול בשנים 134 לפנה"ס עד 104 לפנה"ס.

One thought on “אבי הראל: מפגשים לאורך ההיסטוריה בין ישראל לאדום

  1. Pingback: פרשת וישלח באתר 'ייצור ידע' - ייצור ידע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.