[בתמונה: נשיא ארצות הברית הארי טרומן, בפגישה עם ראש ממשלת ישראל הראשון דוד בן-גוריון ושגריר ישראל הראשון בוושינגטון, אבא אבן, 8 במאי 1951. התמונה היא נחלת הכלל]

המאמר עודכן ב- 8 באוקטובר 2021

ליאורה הרצל (ראו תמונה משמאל) היא דיפלומטית ישראלית בדימוס. כיהנה כשגרירה בנורווגיה וסמנכ"לית אמריקה הצפונית במשרד החוץ.

המאמר הוא פרק מספרו של ד"ר פנחס יחזקאלי (עורך): "ארגונים כמערכות מורכבות" שיראה אור בקרוב.

המושג 'ביפרטיזנית' בכותרת משמעו, תמיכה של שתי המפלגות - הדמוקרטים והרפובליקאים.

*  *  *

ארה"ב הייתה המדינה הראשונה להכיר בישראל לאחר הכרזת העצמאות, על אף זאת מערכת היחסים בין ישראל וארה"ב בתחילת ימי המדינה אינה דומה כלל ברמת הקרבה, הידידות והחשיבות לזו הקיימת כיום בין המדינות.

אם בתחילת הדרך הייתה המדיניות האמריקאית כזו המחפשת שותפות במזרח התיכון - בעיקר בעולם הערבי - ואילו ישראל הייתה בחשיבות נמוכה עבורה במערך קשריה באזור, הרי שכעת ארה"ב רואה בישראל בת ברית חשובה ביותר באזור; ומוכנה להשקיע במערכת יחסים זו בכל הרמות האפשריות: בטחוני, מדיני, כלכלי, מודיעיני וכו'.

למעשה מתקיימת מערכת יחסים קרובה וייחודית. קשה לתאר את מדיניות החוץ והביטחון הישראלית כיום ללא קשריה המיוחדים עם ארה"ב דבר זה נכון לגבי כל ממשלה שהייתה בישראל, בוודאי בעשורים האחרונים; וגם לגבי כל ממשל אמריקאי, אם כי כמובן שישנם הבדלים, הנובעים ממדיניות, מאינטרסים ומקרבה אישית בין המנהיגים.

[בתמונה משמאל: נשיא ארצות הברית ג'ון פ' קנדי, שיזם את ביסוס הקשרים הביטחוניים עם ישראל, נפגש עם שרת החוץ גולדה מאיר, 27 בדצמבר 1962. התמונה היא נחלת הכלל]

משמעות הקשר עבור ישראל הינה עצומה. ארה"ב הינה עבור ישראל החשובה שבמדינות עימן אנו מקיימים מערך קשרים משמעותיים בתחומי חוץ וביטחון; אבל כמובן, גם הרבה מעבר לכך בתחומי הכלכלה, התרבות, המדע וכו'. נכון לראות במערכת יחסים זו עמוד מרכזי בביטחונה הלאומי של ישראל, יחסים מיוחדים, שהשפעתם רחבה בהרבה מסך היחסים הבילטרליים.

מערכת היחסים בין ישראל וארה"ב התפתחה במהלך השנים  וחוזקה הגדול נבע, בין השאר, מהעובדה שישראל השכילה להביא לשותפות ערך מוסף בתחומים חיוניים ומוערכים ע"י ארה"ב (מודיעין, סייבר, הייטק וכו'). ניתן לראות בחוזק היחסים גם תוצאה של העובדה כי התמיכה בישראל הייתה ביפרטיזנית (תמיכה של שתי המפלגות: הדמוקרטים והרפובליקאים), כנושא החוצה מפלגות וציבורים מגוונים. בשל כך הייתה הגישה של ישראל (שהייתה נחלת כל ממשלות ישראל ללא הבדל של העומד בראשן) ושל תומכיה בארה"ב כי יש צורך לשמר את התמיכה הביפרטיזנית כך שגורמים פוליטיים יריבים בזירת הפנים האמריקאית יוכלו להסכים ביניהם על תמיכה, כשמדובר בהחלטות המחזקות את ישראל. גישה זו הינה מרכזית בדיפלומטיה הישראלית ובתפיסה של גורמים אמריקאים, שביקשו לקדם את אינטרסיה של ישראל בארה"ב. אין משמעות הדבר כי לא ניתן להביע הסתייגויות או אף להתעמת עם מדיניות אמריקאית שנוגדת את האינטרס הישראלי; אולם גם במקרים כאלה, נכון יהיה שלא להפוך אותם להתנגשות חזיתית במפלגה מסוימת או בנשיא וגם צריך בהחלט לדעת מתי נכון לעצור. גורם חשוב נוסף שהיה קונצנזוס ישראלי לגביו היה חשיבות שימור הקשר המיוחד והקרוב עם הקהילה היהודית.

על אף העובדה ששימור התמיכה הביפרטיזנית הינה מרכזית ומוסכמת על כל העוסקים בביצור הקשרים עם ארה"ב ומושקע בכך מאמץ רב, נוצרה בשנים האחרונות תחושה בקרב חלקים בצבור, ואצל מחוקקים אמריקאים, כי ישנה שחיקה בתמיכה זו. בעוד התמיכה הכללית בישראל נשארה יציבה יחסית, הרי שבדיקה לעומק מראה כי חל שינוי במידת התמיכה שישראל מקבלת בקרב הדמוקרטים; לעומת התמיכה בקרב הרפובליקאים. בסקר שנערך על ידי מכון "Pew" בין 1 ל-15 באפריל 2019, נראה שלרוב האמריקנים – 64%, יש דעה חיובית על ישראל. תוצאות הסקר חושפות פער ביחס של מצביעים רפובליקנים ודמוקרטים לישראל. 77% מהמצביעים הרפובליקנים תומכים בציבור בישראל, לעומת 57% בלבד מהמצביעים הדמוקרטים. האהדה לממשלת ישראל מעודדת הרבה פחות: רק ל-41% יש דעה חיובית על ממשלת ישראל, 51% מהנשאלים מחזיקים בדעה שלילית.

ברבות מהחקיקות המשמעותיות לישראל שעברו בקונגרס בשנים האחרונות נשמרה התמיכה הביפרטיזנית, דוגמת החקיקה כנגד ה-BDS שעברה ברוב, חקיקות הצהרתיות בהקשר לטרור האיראני או לגבי חיזבאללה, גם הן זוכות לתמיכה מחברי קונגרס בשתי המפלגות. אולם לאור השינויים המסתמנים הרי שיש צורך לבחון, כיצד משמרים תמיכה זו לאורך זמן גם בקונגרס וגם בדעת הקהל. הדבר גם מעלה את השאלה, מה נכון לישראל לעשות בנושאי מחלוקת מרכזיים?

[בתמונה: לוי אשכול ואשתו מרים עם הנשיא לינדון ג'ונסון ורעייתו, ליידי בירד, בארוחת ערב ממלכתית לכבוד ביקור ראש ממשלת ישראל בארצות הברית, יוני 1964. התמונה היא נחלת הכלל]

שינוי ברמות התמיכה ניכרות בין תומכי המפלגות. בעוד התמיכה בקרב הרפובליקאים נשארת על כנה או אף גדלה הרי שבקרב הדמוקרטים היא קטנה וככל שמדובר בתומכי מפלגה שאינם גברים לבנים מבוגרים היא קטנה משמעותית.

בחינה של נבחרי הדמוקרטים החדשים בבחירות 2018 מגלה כי רבים מהם מגיעים מקהלים, שישראל אינה זוכה בקרבם לתמיכה אוטומטית או מובנת מאליה. בעשורים שלאחר השואה, הקמת מדינת ישראל ומלחמת ששת הימים זכינו לתמיכה רחבה; אולם, השינויים הדמוגרפיים בארה"ב וריחוק הזמן מאירועים אלה, מחייבת פעילות אינטנסיבית מול הקהלים החדשים, שתפיסת עולמם (שאינה קשורה לישראל) אינה בהכרח מביאה אותם לתמיכה בישראל, בכל הנוגע לסוגיות העיקריות שעל סדר היום עבורנו, כגון: איראן או הסוגיה הפלסטינית (חקיקות פנים ישראליות שעומדות בסתירה לתפיסת עולמם, מרחיקות ומקשות גם הן על יצירת הקרבה הנדרשת). לעיתים, הזדהותם הטבעית הינה עם גורמים עוינים או לא נוחים לישראל; וזאת, כתוצאה מסדר יומם ומאבקיהם הפנימיים לזכויות ולהשפעה בארה"ב עצמה.

הקונגרס הנוכחי שונה במספר מאפיינים מאלה שהיו לפני כמה עשרות שנים. מכון PEW  מסמן כמה שינויים מעניינים:  PEW RESEARCH CENTER 15/2/2019 The changing face of Congress in 6 charts BY A.W. GEIGER, KRISTEN BIALIK AND JOHN GRAMLICH

• גידול בגיוון הגזעי והאתני. 22% מהקונגרס ה-116 הינו מורכב מחברים אפרו אמריקאים, היספנים, אסיאתים/פסיפיק וNative Americans-. ייצוג זה נמוך מהייצוג בחברה, שהינו כ-39%; והוא מחייב אותנו להתייחסות, אם ברצוננו לשמר את הקרבה והאהדה לישראל בעתיד. הקבוצה המשמעותית ביותר הינה של ההיספנים; אולם, לאפרו-אמריקאים חשיבות בשיח המוסרי; ועל כן, על ישראל לטפח הקשר עם כל הקבוצות האלה, שסדר יומן שונה; ולעיתים, רחוק מאוד מישראל.
• יותר נשים מחוקקות מאשר בעבר - 24%; אולם, עדין מספר נמוך לעומת 51% בחברה. הסוגיה המגדרית תפסה תאוצה בשנים האחרונות בשיח האמריקאי.
• מספר המהגרים. 3% מהמחוקקים נולדו מחוץ לארה"ב בעוד הם מהווים 13.6% בחברה (ב-2017). נושא ההגירה חשוב ביותר היום בעימות הבין-מפלגתי בשל מדיניות הנשיא. ישראל, שלא בטובתה, שורבבה לשיח זה כשהנשיא טראמפ השווה בין הגדר שנבנתה בגבול מצרים לעצירת כניסת המסתננים; לבין רצונו לבנות חומה על גבול מקסיקו.
• פחות וטרנים בקונגרס ובסינט (מי ששרתו בעבר בצבא) לעומת עשורים קודמים. 19% בסנאט ו-18% בבית הנבחרים. סה"כ 96 איש מהם 66 רפובליקאים ו-30 דמוקרטים. זה ייצוג גבוה משמעותית מייצוגם בחברה (7% ב-2016 לעומת 18% ב-1986).
• 96% מהמחוקקים הינם בעלי השכלה אקדמית. באוכלוסיה הכללית יש רק 34% בעלי השכלה כזו אצל בני 25 ומעלה.
• לראשונה יש שתי מחוקקות אסלאמיות.

גם בקרב הרפובליקאים ישנם קהלים כמו חלק מהאוונגליסטים הצעירים שתפיסת עולמם ביקורתית יותר מזו של הוריהם, אולם באופן כללי ניתן לומר כי בקרב הציבור הרפובליקאי אנו זוכים לתמיכה רחבה.

[בתמונה משמאל: נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון ורעייתו פאט ניקסון עם ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר, 1973. התמונה היא נחלת הכלל]

היכולת לשמר את ישראל כנושא ביפרטיזני, נעשית קשה יותר ממגוון סיבות, חלקן נעוץ בקיטוב המתרחש במערכת האמריקאית. לישראל אין השפעה רבה עליו; אולם, עליה להיזהר שלא להיגרר לתמיכה בצד אחד. בזירת הפנים יש להיזהר ממצב שבו, התמיכה בישראל הופכת לנושא אשר גורמים ידידותיים ינכסו לעצמם באופן בלעדי. ישנן דוגמאות בהן גורמים ידידותיים משתמשים, לעיתים, בביקורת שמושמעת על ישראל בהקשר לסוגיות העיקריות החשובות לנ,ו כדי לנגח את הצד השני, בעיקר תוך מערכת הבחירות. הקרבה לבחירות לנשיאות ב-2020 מביאה להתבטאויות כלפי הדמוקרטים וגם כלפי הציבור היהודי התומך בהם (כפי שהיה ע"י הנשיא טראמפ בטענה כי הם אינם מעריכים די את מעשיו למען ישראל ותומכים במי שמבקרים את ישראל). גורמים ביקורתיים לישראל במחנה הדמוקרטי, המעלים הצעות להשתת התניות על הסיוע הביטחוני בהקשרי מדיניות נותנים רוח גבית לקו זה. התבטאויות שנשמעו במירוץ לפריימריז הדמוקרטים (במהלך נובמבר 2019) על התניות לסיוע הביטחוני שידרשו אולי בעתיד מפי כמה מהמועמדים הדמוקרטים לנשיאות כמו ברני סנדרס, אליזבט וורן ובוטיגיג מקשים. כמובן שהסתייגותו המלאה מכך של המועמד דאז וסגן הנשיא לשעבר - כיום הנשיא - ג'ו ביידן חשובה בהקשר זה. אמירות (סביב חוק הלאום) כפי שהיו במהלך המירוץ של בטו אורורק המועמד שפרש מהמירוץ, על רה"מ כגזען, גם הן משקפות קשיים לממשלת ישראל למצוא הבנות עם ציבור זה.

[להרחבה על הנוצרים האוונגליסטים, לחצו כאן]

הרצון לשמר מדיניות תמיכה ביפרטיזנית עומדת כמובן מול השאלה, עד היכן נכון להיאבק על תפיסות מדיניות בנושאי מפתח, על פי תפיסת הממשלה בישראל, במקרים בהם הן מנוגדות לעמדת הממשל או הקונגרס האמריקאי. הדילמה הינה: עד כמה נכון להדגיש את חילוקי הדעות לעומת הצורך בשמירה על התמיכה משתי המפלגות (במקרה של ממשל אובמה החרפת הביקורת על הממשל הדמוקרטי הקשתה גם את קבלת התמיכה היהודית הנמצאת בתווך, בין תמיכתה בישראל והצבעתה באחוזים ניכרים לממשל ומועמדים דמוקרטים, שלעתים חלוקים על ישראל).

בזמן ממשל הנשיא אובמה זכתה ישראל לחתום על הסכם סיוע ביטחוני חדש לעשור נוסף, בסכום גדול יותר מזה שהיה לה עד אז, שכלל גם סיוע להגנה מפני טילים, גם הוא לעשור (סה"כ 3.8 ביליון $ לשנה). זה אותו נשיא עימו הייתה ממשלת ישראל בחילוקי דעות קשים בהקשר להתנחלויות ובנושא הסכם הגרעין האיראני. נאום רה"מ נתניהו בקונגרס במרץ 2015, במטרה להביא להתנגדות הקונגרס למהלך הממשל, בהקשר להסכם הגרעין (ה-JCPOA), שהתגבש עם איראן; העמיקו את חילוקי הדעות ויצרו בקרב דמוקרטים תחושת פגיעה (שנתפסה כרחבה יותר מחילוקי דעות לגיטימיים). חלקם היו צפויים; וישראל ידעה כי יהיו חלק מהמהלך; וחלקם הפתיעו בעוצמתם (למשל חברי הקונגרס האפרו-אמריקאים ראו במהלך, לא רק פגיעה במדיניות הנשיא אלא מהלך המכוון לפגוע בנשיא האפרו-אמריקאי הראשון; ועל כך, היה קשה להם לסלוח ונדרשה פעילות דיפלומטית ממוקדת כדי לנסות ולשכנעם שכוונה כזו לא הייתה).

[בתמונה: ראש הממשלה יצחק רבין עם נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר בבית הלבן, 7 במרץ 1977. התמונה היא נחלת הכלל]

פרופ' גלבוע - מומחה לארה"ב, ראש המרכז לתקשורת בינלאומית וחוקר בכיר במרכז בס"א למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר־אילן - כותב ב- 08.11.2015 ב'ידיעות אחרונות' מאמר תחת הכותרת "לשקם את הגשרים", כי "חיוני לאחות את הקרע עם המפלגה הדמוקרטית ולחדש את התמיכה הדו־מפלגתית בישראל. יהודי אמריקה הדמוקרטים הם הגורם היחיד שיכול לסייע בכך".

הוא כותב כי בשנים האחרונות, התמיכה של הדמוקרטים בישראל הידרדרה, והפער בינם לבין הרפובליקנים התרחב. הוא מציין כי כבר בוועידת הדמוקרטים, שבחרה ב־2012 שוב באובמה כמועמד לנשיאות, נשמעו קולות צורמים נגד ישראל, בעוצמה שלא הייתה בעבר.

ועוד כתב פרופ' גלבוע כי "נתניהו (אז ראש הממשלה) נתפס בעיני יהדות אמריקה ובעיני הדמוקרטים, כמי שהתייצב בבחירות 2012 לטובת מועמד הרפובליקנים, מיט רומני. בנאומו בקונגרס הוא נראה, כמי שמגייס את הרפובליקנים למאבק נגד הנשיא הדמוקרט בעניין הסכם הגרעין עם איראן. בדרך הוא איבד עוד יותר את הדמוקרטים, ופגע בתשתית התמיכה הדו־מפלגתית. לא רק מדיניות נתניהו גרמה לפער בין המפלגות: אובמה הזיז את הדמוקרטים לכיוון הליברלי והשמאלי יותר, וכך הועמק הקרע עם ישראל".

לטענת פרופ' גלבוע פעילות אייפ"ק אינה יכולה לפעול במיטבה למען ישראל ללא התמיכה הביפרטיזנית; ועל שדולת ג'י סטריט הוא כותב כי היא מקורבת לאובמה ומכריזה על עצמה כפרו־ישראלית. היא הייתה יכולה למלא את התפקיד של קירוב ישראל לדמוקרטים, "אבל היא מתמקדת בניגוח נתניהו, והתמיכה הגורפת שהעניקה להסכם עם איראן, חיסלה את מעט האמינות שנותרה לה".

המדיניות הישראלית שהוביל רה"מ נתניהו בשנות כהונתו, ראתה באיראן איום שחובה לפעול כנגד התעצמותה בכל כלי שבידי ישראל. התפיסה הישראלית הייתה כי ההסכם עימה אינו חוסם את נתיב ההיתגרענות האיראנית. לעומת זאת ממשל הנשיא אובמה והשותפות האחרות להסכם, חשו שההסכם שם מגבלות משמעותיות בפני האיראנים, ומעכב משמעותית את התקדמותם; ובכך מחזק את ביטחונה של ישראל.

[בתמונה משמאל: פחות מחודש לאחר היבחרו, קבלת פנים חגיגית לראש הממשלה מנחם בגין ורעייתו על ידי הנשיא קרטר ורעייתו בוושינגטון, 19 ביולי 1977]

זו הייתה גם התקופה שבה הממשל האמריקאי ניסה לבלום את השפעות דאעש והתפשטותם הטריטוריאלית, שהביאה לבריחת פליטים למערב והתפשטות האידאולוגיה הג'יהדיסטית. הערכה הסבירה היא כי האמריקאים חשו כי עליהם לאזן בין האיום האיראני - שאינו מיידי בתפיסתם - אל מול הדרישה הישראלית כי חובה לטפל באיום האיראני המסכן את ישראל והאזור. האיום המידי והגדול יותר לתפיסתם, של האמריקאים, שעמד בפני האזור והשפעותיו הגלובליות היו מדאעש. ניתן להבין כי בתפיסה האמריקאית היה מקום לפעילות איראן כנגד דאעש; אולם, ללא הגעה להסכם בסוגיה הגרעינית, לא תוכל ארה"ב להתקדם. מבחינה אמריקאית, סדר האיומים היה דאעש בראש הרשימה; ואילו עבור ישראל, איראן עמדה בראש הרשימה.

נאום רה"מ לשעבר נתניהו בקונגרס לא יצר רצון טוב בממשל; והיו לכך השלכות גם בהקשר לסוגיה הפלסטינית, שבה היו אי הסכמות עם הממשל. הציפייה הישראלית כי ארה"ב תמשיך להגן על ישראל מפני החלטות במועצת הביטחון - כפי שהיה במקרים רבים בעבר - לא התממשה, כשעלתה הצעת ההחלטה בהקשר להתנחלויות לקראת סוף הקדנציה של הנשיא אובמה. בהחלטה 2334 שהתקבלה במועצת הביטחון, ב־23 בדצמבר 2016, נמנעה ארה"ב; ו-14 מהחברות הצביעו בעד ההחלטה.

[בתמונה: נאום בנימין נתניהו בקונגרס האמריקני. מאחוריו, ג'ון ביינר, יו"ר בית הנבחרים דאז (משמאל); ואורין האץ', הנשיא הזמני של הסנאט דאז (מימין). התמונה היא נחלת הכלל]

מזכיר המדינה דאז, ג'ון קרי, אמר כי "בעוד שאנו לא מסכימים עם כל חלקי ההחלטה, היא מגנה באופן צודק את פעילות ההתנחלויות, וקוראת לשני הצדדים לקדם את השלום ולדון על סיום הסכסוך". השגרירה האמריקאית לאו"ם פאוור, טענה בדבריה כי מדיניות ארה"ב כוללת התנגדות לבנייה בהתנחלויות וכי ההתנחלויות חותרות תחת פתרון שתי המדינות. מנגד הנשיא הנבחר טראמפ שטרם נכנס לתפקידו ובכירים רפובליקנים מתחו ביקורת חריפה על ההימנעות והסנטור הרפובליקאי לינדזי גרהם אף איים לפגוע בתקציבים וכספי הסיוע שהאו"ם והמדינות שיזמו את ההחלטה מקבלים מארצות הברית (ב-5.1.2017 העביר הקונגרס החלטה המגנה את החלטה 2334 של מועבי"ט).

התגובה הישראלית גם היא הייתה קשה. גורם מדיני ישראלי אמר: "הנשיא אובמה ומזכיר המדינה קרי עומדים מאחורי המהלך נגד ישראל באו"ם, בקנוניה עם הפלסטינים. זהו מחטף שנועד לממש את מדיניותו נגד ישראל. אובמה רוצה לכפות על טראמפ את מדיניותו, לפני שטראמפ יוכל להשפיע על המדינות הללו. אובמה יודע שהמדיניות של ארה"ב עומדת להשתנות - הוא מנסה לקבע החלטה באו"ם אף שזו לא תהיה מדיניותו של הנשיא הבא. זוהי נטישה של ישראל. אובמה שובר עשורים של מדיניות שבמסגרתה ארה"ב הגנה על ישראל (איתמר אייכנר, אורלי אזולאי, אליאור לוי ומורן אזולאי  23.12.16 ב-YNET במאמר: דרמה באו"ם: אובמה לא הטיל וטו, ההחלטה נגד ישראל אושרה").

ההחלטה האמריקאית - שלא להטיל וטו ולהימנע בהצבעה - החריפה עוד יותר את העימות עם הממשל הדמוקרטי של הנשיא אובמה.

[בתמונה משמאל: ראש ממשלת ישראל אריאל שרון במהלך פגישה עם הנשיא ג'ורג' ווקר בוש. התמונה היא נחלת הכלל]

חילופי השלטון בארה"ב (בבחירות 2016) והקרבה הרבה של ראש ממשלת ישראל לנשיא טראמפ ולממשלו, חידדו עוד יותר את הפערים שהתקיימו עם ממשל הנשיא אובמה ועקב כך עם הדמוקרטים. היחסים גם סבלו מהעימות הפנימי שבין שתי המפלגות בארה"ב על נושאים שאינם קשורים לישראל; אך ייצרו קיטוב פנימי חריף, וגררו לתוכם גם רבים מתומכי ישראל בקהילה היהודית (שהתנגדו לנשיא טראמפ), המצביעה ברובה לדמוקרטים. המאבק הפנימי כנגד הנשיא, שכאמור אינו קשור כלל לישראל, ודברי הנשיא בהזדמנויות שונות על תמיכתו בישראל ועל העמדות הלא תומכות של הדמוקרטים (בד"כ בשיח שבא לאתגר את הדמוקרטים), גבו מחיר מישראל. התנהלות ישראל בתוך הקיטוב האמריקאי החמירה לעיתים את הדרך בה היא נתפסה ע"י הצדדים.

הנכונות האמריקאית להקשיח עמדותיה בנושא האיראני (למעשה יציאת ארה"ב מה-JCPOA, מדיניות "מקסימום הלחץ" על איראן), הלבנוני (לחץ על חיזבאללה, תמיכה בישראל בנושא הטילים המדויקים, נכונות לפעול למציאת פתרון נושא הגבול ועוד) ואף בנושא הפלסטיני כולל העברת השגרירות לירושלים (החלטה שבמקור עברה בשנת 1995 בתמיכה ביפרטיזנית), העדר ביקורת ממשית על הפעילות הישראלית בשטחים, שליחת שגריר אוהד לישראל ולמפעל ההתנחלויות והכרה בריבונות ישראל על רמת הגולן (נשיא ארה"ב טראמפ חתם ב-25.3.19 על הצהרה נשיאותית להכרה בריבונות ישראל ברמת הגולן); וכן, פעילות מאוד אוהדת של השגרירה לשעבר, ניקי היילי באו"ם, כל אלה יצרו תחושת קרבה בין הממשלים. אלה באו במקביל לקיטוב פנימי אמריקאי בין הנשיא טראמפ לאופוזיציה הדמוקרטית, קיטוב שרק הולך ומעצים כל הזמן ושישראל - שלא בטובתה, בשל קרבתה לנשיא לשעבר, ובשל אמירות שהושמעו בישראל על ידידותו הייחודית של הנשיא לישראל (כורש, בלפור) והסכמה לצעדים שנתפסו כפוגעים בדמוקרטים (למשל אי אישור לחברות הקונגרס המוסלמיות להגיע ארצה) - נמצאת בתפיסת רבים מהדמוקרטים, כמי שתומכת בנשיא ובמפלגה הרפובליקאית.

[בתמונה: הנשיא ברק אובמה במהלך פגישה שהתקיימה בבית הלבן עם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ב-18 במאי 2009. התמונה היא נחלת הכלל]

חילוקי דעות גוברים עם החלק הליברלי של יהדות ארה"ב (שהינו רוב יהדות ארה"ב), הן בנושאים בעלי תוכן דתי (נשות הכותל, הכרה בגיורים וכו'), והן בתפיסות עולם מדיניות (כמו גישתם לשטחים, נושא זכויות אדם, חקיקות פנימיות בישראל וכו') והעובדה שהם מצביעים באופן ניכר עבור הדמוקרטים, יחד עם אירועים אנטישמיים קשים שעברו על הקהילה, שחשה שאין דיי גינוי לכך מהנשיא (היו אף שהאשימו כי הוא מלבה את האווירה שמאפשרת יותר פעילות כזו). דברי הנשיא ב-20.8.19 לעיתונאים, על פיהם יהודים שמצביעים לדמוקרטים מפגינים "חוסר נאמנות", חיזקו את הביקורת והתחושות הקשות בקרב הקהילה היהודית על הנשיא.

במשך כל שנות ממשל הנשיא אובמה - ואחריו הנשיא טראמפ - נעשו פעילויות שוטפות ע"י ישראל לנסות ולשמר את הקשר עם הדמוקרטים. רה"מ פוגש, ככלל, כל חבר קונגרס המגיע ארצה (עם חריגות מעטות ולעיתים צורמות, כמו העובדה שלא פגש באפריל 2019 את הסנטור מיט רומני הרפובליקאי בביקורו בארץ עם הסנטור כריס מרפי הדמוקרטי, שניהם חברים בוועדת יחסי החוץ של הסנאט והסתפק בשיחת טלפון).

קשר שוטף מתקיים בקונגרס ע"י נציגי השגרירות. משרד החוץ משקיע בחיזוק הקשר עם רבים מהקהלים החדשים שרבים מהם הינם תומכי הדמוקרטים. אולם אל מול הסוגיות האחרות שכללו גם התבטאויות תמיכה של רה"מ ולקרבה הרבה והבלתי מסתייגת מהנשיא היו אלה בעלי  השפעה פחותה (לדוגמה, במרץ 2018 בעת ביקורו של רה"מ נתניהו בבית הלבן הכיר רה"מ תודה לנשיא טראמפ על החלטתו להעביר השגרירות לירושלים וכלל אותו באותה קטגוריה כמו כורש, בלפור וטרומן ועוד אמר כי "הברית בין ישראל לאמריקה, תחת הנהגתך מעולם לא הייתה איתנה כל כך").

במקומות בהן ישראל רצתה לפעול לשימור קשריה עם הדמוקרטים מתוך הכרה בחשיבות הדבר, כמו בקבלת החלטות לגבי ביקורן המתוכנן והמתריס של חברות הקונגרס המוסלמיות (הדמוקרטיות) ראשידה טליב ואילהן עומאר, שבוטל, היא מצאה עצמה בקונפליקט עם עמדת הנשיא. ישראל קבלה החלטה לאפשר כניסתן ארצה של חברות הקונגרס; ואח"כ נסוגה ממנה בשל עמדת הנשיא טראמפ.

ההחלטה הראשונית של ישראל שקבלה ביטוי ע"י השגריר בוושינגטון, רון דרמר ב-19.7.19: "מתוך כבוד לקונגרס האמריקאי והברית הדגולה בין ישראל לאמריקה, לא נמנע מאף חבר קונגרס להיכנס לישראל" ואילו לאחר ציוצו של הנשיא טראמפ ב-15.8.19, הודיע רה"מ כי לא נאפשר לתומכות BDS  אלה לבוא ארצה (שר הפנים דרעי לא איפשר כניסתן).

[בתמונה: חברת הקונגרס אילהאן עומר. מקור התמונה: פייסבוק]

@realDonaldTrump

It would show great weakness if Israel allowed Rep. Omar and Rep.Tlaib to visit. They hate Israel & all Jewish people, & there is nothing that can be said or done to change their minds. Minnesota and Michigan will have a hard time putting them back in office. They are a disgrace!

אמיר תיבון דווח ב'הארץ' ב- 18.8.19 כי לאחר "שנתניהו הודיע כי ישראל תסרב להכניס לתחומיה את עומאר וטליב, המפלגה הדמוקרטית הייתה תמימת דעים בביקורת שלה על ראש הממשלה. גם הגורמים הכי פרו-ישראליים בתוכה, כמו הסנאטור היהודי הוותיק צ'אק שומר והמועמד לשעבר לסגן הנשיא, ג'ו ליברמן, תקפו את נתניהו ואמרו כי הוא פוגע ביחסי ישראל-ארה"ב. לגינויים מתוך שורות המפלגה הדמוקרטית הצטרפו גם התבטאויות נדירות נגד החלטת נתניהו מצד פוליטיקאים רפובליקאים, כמו הסנאטור מרקו רוביו, ואפילו מצד השדולה הפרו-ישראלית איפא"ק, שהמדיניות הרשמית שלה היא לא להביע ביקורת על ישראל.

אלא שהדברים השתנו ביום שישי בבוקר, לאחר שטליב ביצעה "זיגזג" סביב האפשרות לבקר בישראל לבדה לצורך פגישת בני משפחתה בגדה המערבית." יו"ר בית הנבחרים, ננסי פלוסי מיתנה את התבטאויותיה אחרי שטליב סירבה להגיע לישראל תחת התנאים שהוצבו לה.

תיבון המשיך לדווח כי "חריג אחד בתוך הנהגת המפלגה היה חבר הקונגרס הבכיר סטני הוייר (ראו תמונה משמאל), שהביע ביקורת על התנאים שישראל הציבה לביקורה של טאליב ואמר כי הוא לא זוכר מקרה קודם בעבר שבו הוצבו תנאים כאלה לחבר קונגרס." הוייר נחשב למחוקק פרו-ישראלי ושבוע קודם לכן הוא הוביל משלחת של 41 חברי קונגרס דמוקרטים לביקור בישראל, שבמהלכו הגן על ראש הממשלה נתניהו מפני האשמות בגזענות. לאחר הודעת רה"מ אמר הוייר כי הוא "מאוכזב עמוקות" מראש הממשלה, ואף האשים את שגריר ישראל בוושינגטון, רון דרמר, באמירת שקרים.

[בתמונה משמאל: כמנהיג מפלגת הרוב הדמוקרטית בבית הנבחרים. הוא מכהן כנציג המחוז החמישי של מרילנד בבית הנבחרים של ארצות הברית מאז 1981. עוד מעט כבר לא יהיה שם... התמונה היא נחלת הכלל]

הכעס של הוייר קשור למבוכה האישית שנגרמה לו בעקבות הפרשה: הוא שיבח בפומבי את נתניהו ודרמר על ההחלטה המקורית של ישראל לאפשר לחברות הקונגרס להיכנס לארץ, והשתמש בה כדי להדוף טענות נגד ישראל מצד האגף השמאלי של המפלגה.

[ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו והנשיא טראמפ במהלך ביקורו של נתניהו בבית הלבן, פברואר 2017. התמונה היא נחלת הכלל]

הקשר הקרוב שמתקיים עם הנשיא טראמפ מייצר בצד הצלחות לקידום נושאים החשובים לממשלה גם אילוצים קשים על היכולת הישראלית לשמר האיזון והקשרים; או לפחות, שלא להחריף היחסים עם הדמוקרטים; וזאת, בשל מה שנראה כנכונות רה"מ להיענות לגישת הנשיא. ביקורן המתוכנן של שתי חברות הקונגרס המוסלמיות היה יכול להיות דוגמה לגישה המאוזנת שישראל מפגינה מול גורמים דמוקרטים; גם אם הם ידועים כעוינים. נראה כי הייתה הבנה עם מנהיגות הדמוקרטים בנושא, כדי לשמר את הביקור המסורתי של משלחת הדמוקרטים שמגיעה ארצה בהזמנת אייפ"ק. הדברים עלו במסר של חבר הקונגרס סטני הויר, שעמד בראש המשלחת הדמוקרטית לאחר שישראל שינתה גישתה. הדבר מעיד מחד גחיסא על המאמץ מצד ישראל לשמר את השיח עם הדמוקרטים; ומאידך גיסא, את מתן העדיפות לרצון הנשיא.

הקרבה שהצליחה ישראל לייצר עם הנשיא טראמפ ייצרה היפוך מגמה בממשל ביידן; והקונספציה הישראלית - ששמה ביצים רבות בסל הנשיא טראמפ - מצאה עצמה במקום קשה. כבר בטווח הקצר - ובכל מקרה, בטווח הארוך, חייבת ישראל למצוא דרך לשינוי הקשר עם הדמוקרטים ולחיזוק התמיכה הביפרטיזנית. אולם, אם יבחר הנשיא מחדש, יש להניח כי יוסיף להעניק לממשלת ישראל הישגים בתחומים הרצויים לה; אבל יווצר ריחוק נוסף מהמחנה הדמוקרטי, שכן העימות הפנימי בארה"ב נראה כנושא שהולך ומחריף בעיקר על רקע נושא אוקראינה, היחסים עם רוסיה ותהליך ההדחה המקודם ע"י הדמוקרטים. בהקשרי מז"ת וההתנהלות האמריקאית עם בנות הברית, עולות שאלות גם בהקשר הסורי לגבי ההתנהלות האמריקאית שעלולה להכביד על ביטחון ישראל, בעיקר אחרי נטישת הכורדים ואי התגובה על המתקפה האיראנית על סעודיה.

ישראל חייבת לחשב מהלכיה מול העובדה, שהמפלגה הדמוקרטית משנה את פניה עם גל של נבחרים פרוגרסיביים צעירים, שחלקם גם אנטי ישראליים במובהק; ועם שיח סביב הבחירות למועמדי הדמוקרטים לנשיאות, שכמה מהם כבר קשרו בין הדרישה שיציבו לישראל בהקשר לסיוע הביטחוני (בהקשר הפלסטיני). חישוב המהלכים הישראלים חייב להחזיר למרכז המאמצים הישראלים את חיזוק התמיכה הביפרטיזנית (כולל חיזוק הקשר עם הקהילה היהודית).

[לקובץ המאמרים על 'קונספציה', לחצו כאן] [להרחבה על יחסי ישראל ארצות הברית בעת ממשל ביידן, לחצו כאן]

[בתמונה: חברת הקונגרס ראשידה טאליב: ישראל חייבת לחשב מהלכיה מול העובדה, שהמפלגה הדמוקרטית משנה את פניה עם גל של נבחרים פרוגרסיביים צעירים, שחלקם גם אנטי ישראליים במובהק... מקור התמונה: פייסבוק]

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2017), קונספציה, ייצור ידע, 6/10/17.
• יוסף אולמרט (2021), האמנם תיקנו את היחסים עם ארצות הברית?, ייצור ידע, 8/10/21.