[בתמונה: איור לפסוקי הפתיחה של שירת האזינו: "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי. יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב". התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Philip De Vere. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]
עודכן ב- 1 באוקטובר 2024
אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.
זהו מאמר שני מתוך ארבעה על שירת האזינו. למאמרים האחרים:
- אבי הראל: שירת האזינו ובחירתו של עם ישראל.
- דוד א' פרנקל: הרהורים על פרשת האזינו.
- אבי הראל: שירו האחרון של משה בהיבט הקבלי / תאוסופי.
* * *
המסורת מייחסת את חיבור שירת האזינו למשה, והיא נכללת על פי מסורת זו בנאומי הפרידה של משה מבני ישראל, כאשר הם חונים בערבות מואב, ערב הכניסה לארץ כנען.
בחקר המקרא המודרני [1], רבים מהחוקרים סבורים כי משה לא כתב את שירת האזינו, היות ונזכרת בה כניסת בני ישראל לארץ כנען, ועבודת האלילים שחטאו בעת ששכנו בה;אולם, חוקרים אלה אינם תמימי דעים בקשר לזמן חיבורה, והיא נעה אצלם בין תקופת השופטים וכלה בתקופת הפילוג בין היהודים והשומרונים במאה החמישית לפני הספירה, אחרי חורבן בית ראשון.
יחד עם זאת, אם בוחנים את לשונה של השירה, הרי שלשונה וסגנונה משייכת אותה לז'אנר של שירה המוכר מהעת העתיקה, מה גם שמשה היה יכול לכותבה, אם מפרשים כי כל שירת האזינו הינה סוג של נבואה.
נשאיר את השאלה מי כתב את שירת האזינו פתוחה, ונעבור לדון באחד המוטיבים החשובים שיש בתוכה
אחד הדגשים החשובים של שירת האזינו הינו:" זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם ימי קדם בִּינוּ התבוננו והבינו שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר מה שאירע בדורות קודמים, שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ חכמיך הזקנים וְיֹאמְרוּ לָךְ"[2], כלומר על פי הפשט על בני ישראל לזכור מה קרה בימי קדם, ואת זאת ניתן לדעת כאשר ישנה הסתמכות בלתי אמצעית על דברי האב או הזקנים שהם נושאי המסורת והם אשר מעבירים אותה מדור לדור.
השורש ז.כ.ר מופיע במקרא למעלה ממאתיים פעמים, ואילו בספר דברים, ישנו דגש מיוחד על שימור זיכרון המסורת, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בשירת האזינו[3].
[בתמונה: ציורי תנ"ך / "שאל אביך ויגדך"/ ציירה: אהובה קליין (c) שמן על בד]
מה יש לזכור על פי ספר דברים?
יש בסל הזיכרון פריטים רבים ואנו נמנה את המרכזיים שבהם:
- ראשית, יש לזכור את תקופת השעבוד במצרים: "וְזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיִּפְדְּךָ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ; עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ, אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה—הַיּוֹם" [4];
- את מעשה האל לפרעה: "זָכֹר תִּזְכֹּר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לְפַרְעֹה, וּלְכָל-מִצְרָיִם" [5];
- את הדרך שעברו בני ישראל במדבר: "וְזָכַרְתָּ אֶת-כָּל-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר הוֹלִיכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה—בַּמִּדְבָּר" [6];
- את תלונות בני ישראל במדבר כנגד ה' ומשה: "זְכֹר, אַל-תִּשְׁכַּח, אֵת אֲשֶׁר-הִקְצַפְתָּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בַּמִּדְבָּר: לְמִן-הַיּוֹם אֲשֶׁר-יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, עַד-בֹּאֲכֶם עַד-הַמָּקוֹם הַזֶּה, מַמְרִים הֱיִיתֶם, עִם-יְהוָה" [7];
- לזכור את העובדה שהכוח של העם בא מהאל: "וְזָכַרְתָּ, אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ--כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ, לַעֲשׂוֹת חָיִל" [8];
- את מעשה ה' למרים ומפלת עמלק: "זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם"; "זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" [9];
- זיכרון היות עם ישראל עם עבדים במצרים ומצוות השבת שבאה בעקבות זאת: "וְזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיֹּצִאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה; עַל-כֵּן, צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לַעֲשׂוֹת, אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת" [10].
אלו הדברים המרכזיים שספר דברים מצווה על בני ישראל לזכור.
טכניקת הזיכרון היא שינון הדברים בבחינת ושיננתם לבניך, וכאמור הזיכרון מגיע מדור האבות והזקנים. המכנה המשותף הכולל של הזיכרון המוצג בעיקר בספר דברים, ותכליתו הסופית הינה חשיבות השמירה על מצוות האל.
הזיכרון שאנו דנים בו, הוא תודעה היסטורית או זיכרון היסטורי השייך לקיבוצים אנושיים – לשבט אומה או מדינה. אומה אמורה לזכור את גיבוריה ואת ההיסטוריה הרלוונטית המייצרת זהות לאומית מחד, ומאידך היא יוצרת או ליתר דיוק מכוננת את ייחודו של עם זה על פני עם אחר.
אבל דע עקא, תודעה היסטורית משמעה גם פיתוח מיתוסים או פיקציות היסטוריות. אחת הפיקציות הללו טמונות בפתיחה של מסכת אבות: "משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים ונביאים לאנשי כנסת הגדולה" [11]. מי שחסר ברשימה הנ"ל הם הכוהנים שלפי המקרא נחשבו לפרשי המקרא המוסמכים: "וּבָאתָ, אֶל-הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, וְאֶל-הַשֹּׁפֵט, אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם; וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ, אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט" [12]. למרות זאת האינטרס של כותבי המשנה היה להדגיש את שלשלת קבלת התורה שבעל פה דווקא על ידי הדיוטות, ולא מעמד הכהונה המורם מעם.
אמנם, הנטייה לראות את תולדות ישראל כולן רק מהזווית של בית המדרש הולידה לא פעם אנכרוניזם היסטורי וסילוף המציאות, כמו למשל באגדה בה בר כוכבא טען לפני חכמים שהוא מלך המשיח, ולאחר שבחנו את סגולותיו, הרגוהו כמשיח שקר [13].
אולם, יש לסייג כלל זה היות ולעיתים, דווקא בבית המדרש אנו עדים לרגישות לאנכרוניזם היסטורי, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בקביעה ההלכתית של בעלי התוספות[14] כי "הגויים שבימינו אינם נחשבים לעובדי עבודה זרה"[15].
אחרית דבר
המקרא בכלל וספר דברים בפרט דנים על הזיכרון שיש על בני ישראל לשמר. הדבר בולט גם בשירת האזינו. המקרא נוקב באירועים שחייבים לזכור אותם, ומצביע על הטכניקה כיצד יש לעשות זאת. המכנה המשותף של הזיכרון המקראי בה כדי להדגיש את חשיבותן של שמירת המצוות המקראיות.
בתקופת חז"ל, אנו עדים לפיתוח של מיתוסים ופיקציות היסטורית במטרה לשמר את הזיכרון הקולקטיבי של העם וליחדו משאר העמים. ראוי לציין כי היהדות הנורמטיבית לא שימרה תמיד אזכור רציף של מאורעות פוליטיים בדרך הכרוניקה או העיון ההיסטורי המקובל. לעומת זאת היא כן שימרה אזכור רציף וכרונולוגי של חידושי הלכה. חידושי ההלכה נחשבו עד המאה ה-19[16], בעיני מנהיגי היהדות כמאורעות ההיסטוריים האמתיים, עובדה שהשתנתה ללא הכר, במאתיים השנים האחרונות.
[לאוסף המאמרים על פרשת האזינו, לחצו כאן]
מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!
נושאים להעמקה
מקורות והעשרה
[1] עולם התנ"ך, דברים, הוצאת דברי הימים, ת"א, 1999, עמודים: 234 – 238.
[2] דברים, פרק ל"ב, פסוק ז'.
[3] זכר ימות עולם, קווי יסוד לחשיבותו של הזיכרון במקרא, מיכאל אביעוז, גיליונות פרשת שבוע ,בר אילן, גיליון 934, תשע"ב.
[4] דברים, פרק ט"ו, פסוק ט"ו.
[5] שם, פרק ז', פסוק י"ח.
[6] שם, פרק ח', פסוק ב'.
[7] שם, פרק ט', פסוק ז'.
[8] שם, פרק ח', פסוק י"ח.
[9] שם, פרק כ"ד, פסוק ט' ; פרק כ"ה, פסוק י"ז בהתאמה.
[10] שם, פרק ה', פסוק י"ד.
[11] משנה, אבות, פרק א', משנה א'.
[12] דברים, פרק י"ז, פסוק ט'.
[13] בבלי, סנהדרין, דף צ"ג, עמוד ב
[14] בעלי התוספות הוא הכינוי למספר רב של תלמידי חכמים שלקחו חלק בכתיבת פירושים, המכונים תוספות, על 30 ממסכתות התלמוד הבבלי, ועל פירוש רש"י לתלמוד. הם יצרו ופעלו במשך כמאתיים שנה, במאות השתים עשרה והשלוש עשרה, באשכנז ובצרפת ומיעוטם באנגליה ובאיטליה.
[15] ראה – יעקב כץ, בין יהודים לגויים, ירושלים, תש"ך, פרק ב'.
[16] עמוס פונקשטיין, תדמית ותודעה היסטורית ביהדות ובסביבתה התרבותית, עם עובד, 1991, עמוד 27.
Pingback: דוד א' פרנקל: הרהורים על פרשת האזינו | ייצור ידע
Pingback: אבי הראל: שירת האזינו ובחירתו של עם ישראל | ייצור ידע
Pingback: שירו האחרון של משה בהיבט הקבלי / תאוסופי | ייצור ידע