עמר דנק: לאומיות, לאומנות, פופוליסטים ומה שביניהם

תקציר: כמה פעמים שאלתי את עצמי איך מבדילים בין לאומיות ללאומנות (שני ביטויים שונים בעברית, שהם באנגלית מילה אחת: Nationalism) ומה זה בדיוק… והנה, לאור הטרנד העולמי של מנהיגים פופוליסטים הקדיש ה- Foreign Affairs את גיליון מרץ-אפריל 2019 ל- Nationalism. היה מעניין…

[בתמונה: מדינות לאום - לאומיות... התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי MabelAmber לאתר Pixabay]
[בתמונה: מדינות לאום - לאומיות... התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי MabelAmber לאתר Pixabay]

[לאוסף המאמרים על פופוליזם באתר ייצור ידע] [לאוסף המאמרים על לאומיות ולאומנות, לחצו כאן]

המחבר (ראו תמונה משמאל), סא"ל במיל' עמר דנק, עשה את שירותו הצבאי בחיל האוויר ובחטיבה האסטרטגית באג"ת. הוא מהנדס מערכות מידע, מוסמך ביחסים בין לאומיים מטעם אוניברסיטת חיפה. מרתוניסט...

המחבר (ראו תמונה משמאל), סא"ל במיל' עמר דנק, עשה את שירותו הצבאי בחיל האוויר ובחטיבה האסטרטגית באג"ת. הוא מהנדס מערכות מידע, מוסמך ביחסים בין לאומיים מטעם אוניברסיטת חיפה. מרתוניסט...

[לאתר של עמר דנק, לחצו כאן]

*  *  *

כמה פעמים שאלתי את עצמי איך מבדילים בין לאומיות ללאומנות (שני ביטויים שונים בעברית, שהם באנגלית מילה אחת: Nationalism) ומה זה בדיוק... והנה לאור הטרנד העולמי של מנהיגים פופוליסטים הקדיש ה- Foreign Affairs את גיליון מרץ-אפריל 2019 ל- Nationalism. היה מעניין.

ללאומיות / לאומנות יש זיכרון רע במערב - כזה שהוביל למלחמת העולם השנייה ולתופעה הנוראה בהיסטוריה, השמדת היהודים בשואה ע"י גרמניה הנאצית. אבל הלאומיות היא אחד המנועים הרעיוניים הגדולים והחיוביים ביותר שעיצבו את הסדר העולמי אותו אנחנו רואים. זה הבסיס האידאולוגי לדמוקרטיה, למדינת רווחה, לחינוך ציבורי, שכולם הוצדקו ע"י הרעיון שקבוצת אנשים חולקת מטרה משותפת ויש לה מחויבות הדדית. היא הייתה גם הבסיס שהוביל לשחרור הקולוניות מהכיבוש המערב אירופאי.
[בתמונה: ללאומיות / לאומנות יש זיכרון רע במערב - כזה שהוביל למלחמת העולם השנייה ולתופעה הנוראה בהיסטוריה, השמדת היהודים בשואה ע"י גרמניה הנאצית... נשים וילדים יהודים מברגסס ובילקה שבהונגריה ברציף הרכבת באושוויץ, מאי 1944]
[בתמונה: ללאומיות / לאומנות יש זיכרון רע במערב - כזה שהוביל למלחמת העולם השנייה ולתופעה הנוראה בהיסטוריה, השמדת היהודים בשואה ע"י גרמניה הנאצית... נשים וילדים יהודים מברגסס ובילקה שבהונגריה ברציף הרכבת באושוויץ, מאי 1944]

המילה Nationalism בעברית היא לאומיות וגם לאומנות. במחקר מפרידים בין:

  • לאומיות ליברלית (Civic Nationalism), שרואה בכל האזרחים ללא קשר ללאום שלהם חלק מהאומה;
  • לאומיות אתנית (Ethnic Nationalism), שרואה במוצא ובשפה הבסיס לזהות הלאומית.
כל צורות הלאומיות הן קרובות משפחה, גם 'הכבשה השחורה' לאומנות.

לאורך ה-200 שנים האחרונות, עורבב המושג 'לאומיות' עם אידאולוגיות נוספות:

[בתמונה: ציור קיר בבגדאד מימי שלטונו של סדאם חוסיין. בתמונה נראים סממנים של לאומיות כלל ערבית]
[בתמונה: ציור קיר בבגדאד מימי שלטונו של סדאם חוסיין. בתמונה נראים סממנים של לאומיות כלל ערבית]

המכנה המשותף בין כל צורות הלאומיות הם 2 עקרונות יסוד:

  1. הבנה משותפת של חברי האומה, בעלי היסטוריה משותפת וגורל משותף בעתיד, שהם צריכים לשלוט באומה;
  2. הסכמה שהם צריכים לעשות זאת לטובת האומה.
מכאן, שלאומיות מתנגדת לשלטון זר קולוניאליסטי או לשליטים שפועלים בניגוד לתועלת העם.

קיימות גישות אחרות ללגיטימציה מדינתית:

  • בתיאוקרטיות (כמו הותיקן או דאע"ש) – המדינה כפופה לרצון האל;
  • במדינות שושלת (ערב הסעודית, צפון קוריאה) המדינה היא רכוש המשפחה השלטת;
  • בברית המועצות, המדינה נשלטה בשם המעמד הפרולטריוני.
[בתמונה: הוותיקן - מדינה הכפופה לרצון האל. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Diliff קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]
[בתמונה: הוותיקן - מדינה הכפופה לרצון האל. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Diliff קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

בקצרה, מקורות הלאומיות באירופה, שם החליפו מוסדות של "המדינה" את הכנסייה באספקת תועלות ציבוריות (public goods) ומחקו מרכזי כוח מתחרים (אצולות למיניהן). במקביל, "המדינה" הפיצה שפה בעיקר אצל המשכילים. המלחמות באירופה הובילו את שליטי המדינות להעלות את המס מהציבור, וחלה עלייה בשיעור פשוטי העם ששרתו בצבא. זה הביא לדרישה של הציבור לשותפות רבה יותר בשלטון.

בסיום התהליך נוצרה ברית: השליטים צריכים למשול לטובת העם, וזה בתמורה מספק מיסים, חיילים ונאמנות.

המודל היה אטרקטיבי כי מדינות הלאום הראשונות – בריטניה, אמריקה, צרפת והולנד הפכו לחזקות ועוצמתיות יותר מהאימפריות והשושלות הישנות. מדינות לאום ניצחו במאות ה-19-20 כ-90-70% מהמלחמות מול אימפריות ומדינות שושלת.
ב-1750, שלטו אימפריות רב-לאומיות ברוב העולם (אוסטרית, בריטית, סינית, צרפתית, עותמאנית, רוסית, ספרדית), אבל אז הגיעו המהפכה האמריקאית (1775) והצרפתית (1789) והלאומיות (שלטון של הלאום) התפשטה בעולם. ב-1900 35% מהעולם היו מדינות לאום, ב-1950 70% ממנו, והיום יש רק מדינות שושלת בודדות.

אחרי שהמודל הוכח כמוצלח, החלו לנסות להתחרות בו. הדוגמה הבולטת היא יפן. ב-1868 התחוללה מהפכת (רסטורציית) מייג'י, קבוצה של צעירים זרקו את השלטון הפאודלי, ריכזו את הכוח תחת הקיסר והחלו בהפיכת יפן למדינה מודרנית תעשייתית. כעבור דור יפן הייתה תחרותית במזרח אסיה למעצמות המערב.

[בתמונה: מהפכת מייג'י - הקיסר מייג'י עובר מקיוטו לטוקיו. התמונה היא נחלת הכלל]

הלאומיות היטיבה גם עם העם הפשוט. היא אפשרה מערכת יחסים טובה יותר בין העם לשלטון מאשר כל שיטה שקדמה לה. במקום זכויות לפי מעמד, הייתה הבטחה לשוויון זכויות. נפתחה ההזדמנות לפוליטיקה גם לפשוטי העם.

במדינות בהן הברית הזאת עבדה יפה, אנשים פיתחו זהות נוספת על משפחתם. הם החלו לראות את העולם בצורה כזאת. זה הוביל לצמיחתה של הדמוקרטיה במקומות בהם הזהות הלאומית גברה על זהויות אחרות (שבטיות, דתיות, אתניות). זה ענה על השאלה, מהו האינטרס אותו מקדם הממשל, של בעלי זכויות הצבעה לעומת האחרים שהחלו להיחשב זרים.

הלאומיות עיצבה היררכיה חדשה בין אזרחים לזרים. שוויון קודם רק בין האזרחים. באירופה, המעבר מהשושלות לשלטון המדינה בא ביחד עם גופים שמייצגים את העם. אמנם בהתחלה רק לגברים הייתה זכות הצבעה (או רק ללבנים באמריקה) אבל זה היה הרעיון הבסיסי.

לאומיות הובילה גם להיווסדה של מדינת רווחה (עזרה הדדית בעת צרה), הראשונה הייתה גרמניה באיחוד של ביסמארק. הוא הבטיח זאת למעמד הפועלים כדי להביא לנאמנותו לגרמניה על-פני הפרולטריון הבינ"ל. מרבית מדינות אירופה הפכו למדינות רווחה רק אחרי מלחמת העולם השנייה.

ללאומיות יש פינה אפלה: הלאומיות הלאומנית (לאומנות). תנאי היסוד הנוסף ללאומנות הוא שחברי תרבות מסוימת מחויבים לנאמנות לאחיהם לפני כל מחויבות אחרת, או למעשה טובת המדינה מעל כל הסוגיות האחרות (שוויון, זכויות אזרח וכו').
בשם הנאמנות למדינה אפשר להוביל לדמוניזציה של אחרים, בין אם זרים ובין אם מיעוטים מבית.

הלאומיות הגדילה את ההסתברות למלחמות. 1/3 ממדינות הלאום נולדו במלחמה לאומית נגד אימפריה כלשהי. לידתן הובילה לטיהורים האתניים הגדולים בהיסטוריה, כיוון שמיעוטים אתניים נחשבו תמיד לא נאמנים. במלחמות הבלקן שקדמו למלה"ע הראשונים בולגריה, יוון, בולגריה וסרביה גירשו מיליוני מוסלמים לעבר גבולות האימפריה העותמאנית. היטלר גירש יהודים בתהליך שהוביל להשמדת עם בשואה, ואחרי המלחמה גורשו מיליוני גרמנים מצ'כוסלובקיה ופולין החדשות. כך גם היה בהולדתן של פקיסטן והודו לגבי מוסלמים והינדים. טיהורים אתניים הם הצורה הקשה ביותר שנובעת מהלאומיות, בדרך יש גם מלחמות אזרחים ומאבקים בין קבוצות אתניות על מי ישלוט במדינה או על זכות להשתתף בניהול המדינה, אלו תופעות נפוצות יותר.

[בתמונה: הלאומנות - הפינה האפלה של הלאומיות. מוסוליני ואיטליה הפשיסטית. קרדיט: WIKIMEDIA/USED UNDER CREATIVE COMMONS CC BY-NC-ND 2.0 LICENSE]
[בתמונה: הלאומנות - הפינה האפלה של הלאומיות. מוסוליני ואיטליה הפשיסטית. קרדיט: WIKIMEDIA/USED UNDER CREATIVE COMMONS CC BY-NC-ND 2.0 LICENSE]

הלאומיות הפופוליסטית

הטרנד העולמי החדש הוא עליית הלאומנות. לא רק באוטוקרטיות, גם מנהיגי הדמוקרטיות הגדולות בעולם מגדירים את עצמם כך: ארה"ב, ברזיל והודו. אחת הטענות שזאת תופעת נגד לתחושת איום שנקראת "גלובליזם", כנגד הניסיון ליצור עולם אינטגרטיבי יותר אחרי סיום המלחמה הקרה. בפועל, המנהיגים הלאומנים החדשים הם פופוליסטים שרוכבים על רטוריקה לאומנית.

לאומיות פופוליסטית (לאומנות) זה וריאנט חדש של זני הלאומיות. קיימת נטייה לחבר בין לאומנות לפופוליזם, אבל אלו שתי תופעות שונות. הפופוליזם נתפס לרוב כ"ביקורת על האליטות", ואכן כאשר פופוליסטים נמצאים באופוזיציה זה מה שהם עושים. אבל, פופוליזם זה לא רק מתקפה על האליטות, אלא גם על הרעיון הבסיסי של פלורליזם פוליטי.

המשותף לכל הפופוליסטים שהם טוענים שהם אלו שמייצגים את "העם האמיתי", או את "הרוב הדומם". לכן פופוליסטים טוענים שכל המתחרים האחרים שלהם לשלטון הם לא לגיטימיים, כיוון שהם לא חלק "מהעם האמיתי" (לא אמריקאים, לא טורקים, לא פולנים). לדוגמה, נייג'ל פאראג' הבריטי (ראו תמונה למטה) חגג את הניצחון במשאל העם על הברקזיט (52-48%) - ב־23 ביוני 2016 - בכך, שזה ניצחון של העם האמתי...

[בתמונה משמאל: נייג'ל פאראג': ניצחון של העם האמתי... התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי GFDL. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]
[בתמונה משמאל: נייג'ל פאראג': ניצחון של העם האמתי... התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי GFDL. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

הטענות של פופליסטים הן תמיד אישיות או מוסריות. אחת הסיבות לכך שזה מצליח בתקופה האחרונה היא שבאמת קיימת שחיתות אצל מנהיגים פוליטיים מתחרים (כמו בכל גורם שלטון, כולל הפופוליסטים עצמם כאשר הם נבחרים). עימות פוליטי מתמשך הכרחי עבור פופוליסטים, ולכן הם מקדשים מלחמת תרבות, כדי שהכל יוכל להצטמצם לשאלה אחת ויחידה: מי שמתנגד להם מתויג "כאויב העם".

זה ההסבר מדוע פופוליסטים מקדמים מגמות אנטי דמוקרטיות, בעיקר ע"י תקיפה וניסיון לקעקע את הגורמים המרכזיים שמונעים מהם דיכוי פוליטי של יריבים, מערכת משפט עצמאית ועיתונות חופשית. להגנתם הם טוענים שהם פועלים לפי רצון העם.

פופוליזם אינו דוקטרינה או תפיסת עולם, אלא פריימינג. הפריימינג מכוון תמיד לעם האמתי. הוא יכול להיות מיושם גם משמאל וגם מימין:

  • פופוליסט משמאל כמו הוגו צ'אבס (ראו תמונה למטה) ייצר בונצואלה את "הסוציאליזם של המאה ה-21", בעודו מחריב את כלכלת ונצואלה ודורס את יריביו הפוליטיים.
  • פופוליסטים מימין, כמו אורבאן בהונגריה, ומורבייצקי בפולין, עושים זאת ע"י הצגת האיום שיש ממהגרים או ממוסדות בינ"ל (גם כאשר הם מצטרפים אליהם מיוזמתם). מהגרים מטבעם נחשדים כמי שאינם נאמנים או שמהווים סיכון מבית ללאום.

וצריך להדגיש: אפשר להיות לאומן בלי להיות פופוליסט – אפשר לטעון שההשייכות והנאמנות הלאומית קודמות לכל הדברים, גם מבלי לטעון שאתה היחיד שיכול לייצג את העם.

[תמונתו של הוגו צ'אבס משמאל נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Marcello Casal Jr./Abr. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 3.0]
[תמונתו של הוגו צ'אבס משמאל נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Marcello Casal Jr./Abr. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 3.0]

התפשטות הלאומיות הפופוליסטית במדינות דמוקרטיות מתאפיינת במספר קווי דמיון:

  • פופוליסטים נוטים לייחס לניצחון שלהם, יותר מאשר ניצחון רגיל בדמוקרטיה ומדברים על "מהפכה". אורבאן כאשר נבחר ב-2010 הוא הצהיר שההונגרים הכריזו על מהפכה בקלפיות ובחרו ב"נצרות ובלאום כחזון של הדמוקרטיה הלא ליברלית". בפועל, שבסה"כ מה שקרה הוא שהציבור היה מאוכזב ממפלגת השלטון ובחר ביריב, כפי שאמור לקרות בדמוקרטיה. בפעם הבאה שההונגרים הלכו לבחירות, אורבאן כבר שינה את מחוזות הבחירה באופן שמחזק אותו, תוך שהוא מחליש את עצמאות מערכת המשפט והעיתונות החופשית כדי שלא יגבילו אותו לעשות זאת.
  • מורבייצקי נבחר ב-2011 והצהיר שהוא רוצה לעשות "ורשה כמו בודפשט", תוך שהוא מאמץ את דרך הפעולה של אורבאן.
  • גם בולסונארו בברזיל לא נבחר כי הברזילאים רוצים דיקטטורה צבאית מחדש, אלא כי הם היו מאוכזבים מהתוצאות של השלטון הקודם והוא היה המתחרה העיקרי, והצהיר ש"ברזיל מעל הכל, אלוהים מעל כולם".

פופוליסטים מדברים על כך שהם נלחמים בהתערבות של מוסדות בינלאומיים או של גורמים זרים במדינה גם כאשר בפועל הם פועלים הפוך (אבל ממשיכים לטעון שהם עושים זאת). אורבאן, הלאים חלק מהתעשיות ופעל נגד תאגידים בינ"ל, אבל העביר חוק שמאפשר להגדיל את היקף השעות הנוספות שניתן לדרוש מעובדים, תוך דחיית התשלום על כך ל-3 שנים. הנהנות העיקריות הן חברות רכב גרמניות שמעסיקות אלפי הונגרים.

[לאוסף המאמרים על פופוליזם באתר ייצור ידע] [לאוסף המאמרים על לאומיות ולאומנות, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

מקורות והעשרה