[מאמר זה ראה אור במקור באתר של עמר דנק] [לאוסף המאמרים באתר בנושא תורת/תפיסת הביטחון, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על על מלחמת שלום הגליל ורצועת הביטחון, לחצו כאן]

המחבר (ראו תמונה משמאל), סא"ל במיל' עמר דנק, עשה את שירותו הצבאי בחיל האוויר ובחטיבה האסטרטגית באג"ת. הוא מהנדס מערכות מידע, מוסמך ביחסים בין לאומיים מטעם אוניברסיטת חיפה. מרתוניסט...

[התמונה משמאל: טויטר]

[לאתר של עמר דנק, לחצו כאן]

*  *  *

במאמרי הקודם – על אי ההכרעה – ניסיתי להציג טענה משולבת בנוגע לתפיסת ההכרעה של ישראל. תמציתה של הטענה:

האבות המייסדים הניחו שלא ניתן להכריע את העולם הערבי בגלל פערי המשאבים והאוכלוסייה. לכן, הכרעה ייצגה עבורם את הסרת האיום המידי ממדינת ישראל. כך, בכל המלחמות מול מדינות ערב, צה"ל הסיר במהירות את האיום על מדינת ישראל שהורכב משני מרכיבים: צבא יבשה של מדינת אויב, חיל אוויר. זה הוביל, לרוב, שהפסקת אש חיצונית נכפתה על ישראל כאשר היא אינה מאוימת, ויש בידה נכסים שמהווים קלף מדיני למול מדינות ריבוניות.

[להרחבת המושג: 'הכרעה', לחצו כאן] [למאמרו של עמר דנק: 'על (אי) ההכרעה', לחצו כאן]

מלחמת יום הכיפורים הייתה המלחמה האחרונה מול אויב מדינתי; ומאז, צה"ל לא נלחם בצבא שמאיים על ישראל (ההתנגשות בין צה"ל לצבא הסורי במלחמת שלום הגליל, הייתה בעלת מאפיינים אחרים, ולא כזאת שנבעה מאיום של צבא זה על שטחה הריבוני של ישראל).

[בתמונה: מלחמת יום הכיפורים הייתה המלחמה האחרונה מול אויב מדינתי. המקור: אוסף התצלומים הלאומי. שם נהצלם אינו מוזכר]

45 שנים מאז מלחמת יום כיפור חלו תמורות רבות:

• האיום על ישראל הוא כזה שלא ניתן להסרה במהירות, כיוון שעיקרו איום טילים ורקטות;
• הקברניטים בישראל לא רואים בטריטוריה קלף חשוב למו"מ על סיום המלחמה, או אחריה. בתרחישים מסוימים היא מהווה גם נטל כי הקושי בנסיגה כבד;
• ישראל מרוצה מגבולותיה הנוכחיים, ואין לה שאיפות להרחיב אותם.

שילוב הגורמים האלו ביחד עם העובדה שתורת/תפיסת הביטחון של ישראל לא התעדכנה, ופיתוח מערכת המושגים נותרה מיושנת ולא מתאימה למציאות האסטרטגית של ישראל. בפיתוח מערכת מושגים אין הכוונה בצורך לחולל מילים לשם עצמן, אלא בצורך לערוך בירור מהותי של האסטרטגיה  הצבאית של ישראל, וכפועל יוצא מכך להתאים את בניין הכוח של הצבא לצרכי המדינה.

[לאוסף המאמרים באתר בנושא תורת/תפיסת הביטחון, לחצו כאן] [להרחבת המושג: אסטרטגיה, לחצו כאן]

בסדרת המאמרים הזו אנסה להצביע על הגורמים העיקריים שהובילו לנקודת הזמן הנוכחית, שבה האסטרטגיה הצבאית של ישראל הפכה להיות "הפצץ וקווה לסיום". חשוב לציין: אין זאת ביקורת על כך שאנחנו נמצאים בנקודה לא נכונה או טובה. עוצמתה של ישראל עולה לאין ערוך על האויבים הסובבים אותה, הן מבחינת הכוח הצבאי והן עוצמתה הכלכלית. המטרה העיקרית היא להבין טוב יותר מה בכוחנו להשיג ע"י הפעלת כוח צבאי, מהן נקודות התורפה וגם להסביר מדוע הכרעה או ניצחון אינן ההגדרות המתאימות לעימותים הצבאיים שעל הפרק.

[בתמונה: הפצץ וקווה לסיים... למקור התמונה, לחץ כאן]

[להרחבת המושג 'ניצחון', לחצו כאן]

מאז מלחמת יום הכיפורים, עברנו ארבעה שלבים של התפתחות, שהביאונו עד הלום:

1. התעצמות חסרת תקדים מול תרחיש יום כיפור;
2. שינוי ראשוני בתמהיל – שילוב יכולות של חימוש מדויק על צבא "מסורתי", המבוסס על שריון ואוויר;
3. קיצוצים וירידה בסד"כ ("נעשה יותר עם פחות");
4. הימנעות מהפעלת צבא היבשה והתבססות על תקיפת מטרות מסיבית מהאוויר.

1. התעצמות מול תרחיש האימה שלא יחזור – מלחמה משולבת של צבאות ערב

הטראומה של מלחמת יום כיפור הובילה את ישראל למירוץ חימוש עם עצמה. התרשים שלמטה מבטא את מירוץ החימוש הישראלי-ערבי בין 1974 ל- 1982. מתוך הגרף הערבי ב- 1982 בתרשים שלמטה, עיראק אחראית ל-8 מיליארד דולר מתוך ה-14:

[התרשים מתוך: מרוץ החימוש – מתוך פוליטיקה ואסטרטגיה בישראל לאבנר יניב. אנו מאמינים שאנו עושים בתרשים שימוש הוגן]

לראשונה מאז סיום מלחמת העצמאות, הועמדו צרכי הכוננות קצרת הטווח (מוכנות) בעדיפות על פני הטווח הרחוק. בין השנים 1976-1973, הוצאות הביטחון היוו 32% מהתל"ג, וב-5 השנים הבאות ירדו ל-25.4% בממוצע לשנה. זה הוליד צבא גדול בהרבה מיכולתה של ישראל להכיל, שמוכן למלחמה בתרחיש יום כיפור – משמע, מתקפה משולבת של צבאות ערב, בה ישראל לא תוכל לפתוח ראשונה באש. מתאר הייחוס נותר בתוקף גם בסוף שנות ה-80 של המאה הקודמת, תוך החלטה שנדרש לשמר את תפיסת המלחמה הישנה.

בפועל, שני האתגרים הצבאיים איתם התמודד צה"ל בשנות ה-80 היו שונים:

הראשון והגדול היה כיבוש דרום לבנון וטיהורו ממחבלי אש"ף תוך התנגשות עם צבא סורי מחופר תחת מעטפת של הגנה אווירית. המשימות הצבאיות הסתיימו בהצלחה, למרות שארכו מספר ימים יותר ממשאלות הלב. כיוון שעוצמתו של צה"ל הייתה לאין ערוך גדולה מהצורך. העיכוס היה למעשה חסר חשיבות בראיה היסטורית.

אבל מלחמת לבנון הייתה מלחמה מדינית, שמטרותיה עיצוב המזרח התיכון, ככזאת, לא הייתה לגיטימציה בעם למלחמה (הפצצות מסיביות של אזרחים בבירה ערבית אינן דומות להפעלת כוח צבאי להגנה על מדינת ישראל). בנוסף, כוחה המדיני של ישראל לא אפשר לה לעצב בכוח את המזרח התיכון; וכיוון שלא הייתה מעטפת מדינית, מלבד זו של ראש הממשלה ושר הביטחון ליעדי המלחמה, היא הסתיימה בכישלון צורב.

לאחר ההתנקשות בבאשיר ג'ומייל, צה"ל מצא עצמו בלבנון בלב המחלוקת הפוליטית:

• נסיגה פרושה המחשת הכישלון של המלחמה אחרי הממון וההרוגים שגבתה.
• הישארות הינה חסרת תכלית.

לאחר 3 שנים, ב-1985 צה"ל נסוג לרצועת הביטחון וזכה ל-15 שנים של שמירה על שטח ללא אזרחי ישראל, ללא מטרה מדינית ועם פעילות שוטפת שהולידה עניין ועשייה מבצעית, אך התוצאה שלהן הייתה חסרת משמעות בראיה היסטורית.

התבוסה המדינית והמחלוקת הפוליטית יצרו תחושה של מפלה; או למצער, 'ניצחון פירוס'. ישראל לא הצליחה לשקם את אבדן הביטחון של מלחמת יום הכיפורים, ונותרה עם משבר אמינות קשה בחלקים של הציבור כלפי יושרה של הממשלה בנוגע להפעלת הצבא.

[בתמונה: קריקטורה של פרץ ויינריך על הקושי לתרגם את התוצאות להישג מדיני. הקריקטורה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי פרץ ויינריך. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

לישראל לא היה זמן להירגע "מהכישלון" והאתגר השני הופיע בהפתעה גמורה, פריצתה של האינתיפאדה הראשונה. דווקא הבועה היחידה מהישגיו של מבצע שלום הגליל, גדיעת התקווה המדינית של הפלסטינים, התפוצצה בפרק זמן קצר כל כך (מזכיר את פריצת ההתשה אחרי הישג ששת הימים). צה"ל לא היה ערוך להתמודדות מסוג זה, שספק אם היא משימה לצבא. מסוף 1987, צה"ל נאלץ להתמודד עם 2 אתגרים במקביל להם לא היה ערוך – אינתיפאדה שיש להרגיע ביהודה, שומרון ועזה והחזקת רצועת הביטחון. ישראל נתקלה, לראשונה, במתח שילווה אותנו בעשורים הבאים:

• יכולתנו להתמודד עם "איום קיומי משמעותי", מאפשרת לנו לגלות את מלוא היצירתיות הטקטית-מבצעית, בלי חשש מאבדות.
• איום - שמעמיד אותנו במתח בין התנהגות מכוערת לוויתור - גורם לפילוג פנימי ולפילוג מול מדינות העולם הידידותיות לישראל. איום כזה מחייב אותנו למורכבות ולדקויות בהפעלת הכוח הצבאי והמדיני, שלא היו לנו בעת ההיא, ולא השכלנו לפתח במהלך השנים מאז.

מנקודה זאת ואילך, צה"ל לא יכול לאפשר לקברניטים של מדינת ישראל להימנע מקבלת החלטות; ומכאן, להתחמק מהעובדה, שיש מחיר פוליטי למלחמות. ממשק צמוד כזה בין המדינאים לצבא מחייב מנגנוני קבלת החלטות חדשים. אלו הולידו כעבור עשור את המועצה לביטחון לאומי, שלא תפסה את מקומה המתאים בתהליך קבלת ההחלטות. הפער - בין הצרכים של המדינאים למה שצה"ל יכול לספק - הלך והתרחב, מנקודה זאת ואילך.

[להרחבת המושג, 'קבלת החלטות', לחצו כאן]

בסיומו של השלב הראשון, נאלץ צה"ל - לראשונה, מאז הוויכוח התפיסתי בין חיים לסקוב למשה דיין (שיריון או חי"ר), שהוכרע במבצע סיני - לבצע הערכה מחודשת לתפיסה שמובילה את בניין הכוח שלו. הפעם זה היה כאשר המטה הכללי היה עסוק בשטחים ובביסוס רצועת הביטחון, כאשר הפוליטיקה חצויה בין המערך לליכוד, במקביל למשבר כלכלי חריף שהביא לירידה בהשקעה בביטחון ל-10% מהתל"ג (בתוספת סיוע אמריקאי). לעומת זאת, אחרי שחידשה את הציוד שאיבדה סוריה בעימות עם ישראל, קרסה ברית המועצות, ואיתה חלה ירידה דרמטית בתקציב הביטחון של מדינות ערב. זה במקביל ליציאתה ההדרגתית של מצרים מתרחיש האיום בתפיסת הקברניטים.

כל אלו הובילו לבחינה מחודשת של הצבא הרצוי לישראל בעשור של שנות ה-90 של המאה הקודמת, בואך שנות ה-2000.

[מרוץ החימוש – מתוך פוליטיקה ואסטרטגיה בישראל / אבנר יניב]

[למאמרו הבא של עמר דנק: "הפצץ וקווה לסיום" כאסטרטגיה, פרק ב', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים באתר בנושא תורת/תפיסת הביטחון, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על על מלחמת שלום הגליל ורצועת הביטחון, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• עמר דנק (2019), "הפצץ וקווה לסיום" כאסטרטגיה, פרק א', ייצור ידע, 24/4/19.
• עמר דנק (2019), "הפצץ וקווה לסיום" כאסטרטגיה, פרק ב', ייצור ידע, 24/4/19.
• עמר דנק (2019), "הפצץ וקווה לסיום" כאסטרטגיה, פרק ג', ייצור ידע, 15/5/19.
• עמר דנק (2019), "הפצץ וקווה לסיום" כאסטרטגיה, פרק ד', ייצור ידע, 24/4/19.
• עמר דנק (2019), אסטרטגיית "הפצץ וקווה לסיום", חלק ה' – למה הגענו עד הלום? ייצור ידע, 24/5/19.
• עמר דנק (2019), על (אי) ההכרעה, ייצור ידע, 23/4/19.
• פנחס יחזקאלי (2018), תפיסת הביטחון הישראלית באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 17/12/18.
• פנחס יחזקאלי (2014), ניצחון: להשיג את המטרה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), הכרעה: לנטרל את האויב, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2015), קבלת החלטות, ייצור ידע, 8/6/15.