דן מרידור: המעשה הצבאי והתכלית המדינית

[בתמונה: מגדל התאומים הדרומי, מיד לאחר פגיעת טיסה 175 ב-11 בספטמבר 2001. האם העולם מוכן להתשה ולטרור כזה?]

[לאוסף פרקי החוברת: אסטרטגיית ההתשה בעימות מוגבל – בחירה או כורח, לחצו כאן]

עו"ד דן מרידור הוא קצין שריון בעברו וחבר בכנסת ישראל מאז 1984. מילא שורה של תפקידים ממלכתיים, בהם שר המשפטים, שר האוצר ומזכיר הממשלה.

[תמונתו של דן מרידור נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי מארק ניימן / לשכת העיתונות הממשלתית. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

המאמר הזה הוא חלק מחוברת תורתית שיצאה במכללה לביטחון לאומי, ב- 2002, והיא מובאת היום, לרגל ההתעוררות בצה"ל בסוגיית הניצחון, מאז נכנס הרמטכ"ל, אביב כוכבי, לתפקידו; ולאור תוצאות מבצע 'שומר החומות'...

העובדה, שהדברים נכתבו בעיצומו של המאבק המזוין עם הפלסטינים בתחילת המילניום, נותן לדברים פרספקטיבה מיוחדת...

*  *  *

לפני שאגע בשאלה בה התבקשתי לעסוק, אני רוצה להעיר משהו על ההתשה בעולם שלנו ובעתיד. אעסוק לא רק בנושא הפלסטיני לבדו. מה שהודגם ב- 11 בספטמבר 2001, בארצות הברית, בוושינגטון ובניו יורק, הוא מהפכני מאוד. ארצות הברית התכוננה במשך שנים רבות נגד אויביה. היא השקיעה מאות מיליארדים של דולרים בבניית נשק גרעיני וטילים, מטוסים וצוללות, כנגד הגרמנים, הרוסים והסינים. מדינה מול מדינה.

ב- 11 בספטמבר התברר, שכל הכוח הזה לא רלוונטי לנזק הנורא, שיכולים עשרים אנשים נחושים ומתוחכמים לחולל למעצמה הגדולה. זאת היתה דוגמה אחת שראינו, אבל, פוטנציאל הנזק האפשרי בעולם הפתוח הוא עצום. נזק שיכול להיגרם על ידי בודדים או קבוצות קטנות, המשוכנעות בכל ליבן שהן מייצגות את הצדק המוחלט, ושמותר להן לגרמו. מה שאנו ראינו, ראו בכל העולם, ולא מדובר דווקא במוסלמים. מדובר באנשים, שבטוחים שהם צודקים במאה אחוז.

האם העולם מוכן למלחמה מול התשה ולטרור כזה? האוגדות, הטנקים והגרעין לא תמיד עוזרים. לפי דעתי, הסיכון היום הוא באמת גלובלי, כמו שהעולם הוא גלובלי. אנו נהנים מאוד מפתיחת הגבולות, מהנמכת הגדרות ומהנגישות חסרת התקדים לאינפורמציה ולממון. הטכנולוגיה עוברת דרך האינטרנט, ובין הגבולות המעבר הוא קל. אנחנו צריכים להבין גם את הסכנות. אדם יכול לשבת בניו ג'רסי ולפגע בניו יורק. אפשר גם מאפגניסטן לפגוע בניו יורק. זה עולם שבו הטרור הרבה יותר זמין ונגיש.

כיצד מתמודדים מול התשה כזאת? זוהי שאלה מרתקת, אינטלקטואלית וקצת מפחידה. אני מניח, שהטרור ילווה את העולם עוד זמן רב. זהו טרור מכל מיני סוגים, שמבוצע על ידי מדינות או קבוצות שאינן מדינות. את החזון הזה, לפיו, ארגון מתקיף מדינה, הכרנו לא פעם. היה לנו פתרון לכך. אתם מכירים את האדם שעשה את זה? קוראים לו ארנס טוסטבלו בלופט. אתם זוכרים אותו מסרטי ג'יימס בונד (זה שמלטף את החתול). בסרטים הללו רואים ארגון שתוקף מדינה. מדינות לא התכוננו, וחשבו שזה עניין למדע בדיוני. לבריטניה הייתה לכך תשובה טובה: שון קונרי, סוכן מספר 007. אבל, הוא הזדקן כבר ואינו יכול לפתור את זה…

[בתמונה: שון קונרי ומכונית הספורט מסוג אסטון מרטין DB5 מהסרט 'גולדפינגר', אשר יצא לאקרנים בשנת 1964. לבריטניה הייתה לכך תשובה טובה: שון קונרי, סוכן מספר 007. אבל, הוא הזדקן כבר ואינו יכול לפתור את זה… התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Steven Lek קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0]

השאלה הזאת של מלחמת התשה, מלחמה שאיננה בין שני צבאות גדולים, מלחמה בה מישהו גורם נזק עצום, ואינך יודע בדיוק כיצד להתמודד איתו, מחייבת חשיבה רבה.

אגיע לנושא בו אנו עוסקים עכשיו - הקשר בין המעשה הצבאי לתכלית המדינית בזירה שלנו, בעת הזאת. זאת אינה שאלה תאורטית, והיא איננה קשורה בזמן אחר, אלא כאן ואצלנו. אני חושב, שאנחנו נמצאים, היום, בשלב של התפכחות מחלומות. אם היו לישראל שני חלומות גדולים בעולם הציבורי הפוליטי - בזרמי הימין או השמאל, הרי שנדמה, ששניהם עברו את התהליך הכואב והקשה של התפכחות מחלומות.

הגוש הימני, הגיע אל ההתפכחות אחרי הסכמי אוסלו. כמעט כל הגוש הזה, שנקרא ימין, קיבל, בדיעבד, את הסכם אוסלו, שפירושו חלוקת הארץ. הרעיון, שאי אפשר יהיה לקיים את כל ארץ ישראל בידינו, כתכלית מדינית, ולהישאר מדינה יהודית ודמוקרטית, שזאת היא הנחה בסיסית, הלך וחלחל  עד כדי כך, שהפך להיות נציגות פוליטית מובהקת. זהו תהליך, שאני יכול להעיד עליו מניסיוני. תהליך קשה מאד. יש כאלה שלא מקבלים אותו ונשארים בספירות  משיחיות או לא רציונליות אחרות או בפתרונות אחרים, אבל לא בעולם הרציונלי.

היה, אם כך, תהליך התפכחות מחלום. השאלה היא: מהי התכלית המדינית האלטרנטיבית? היא נשארה לא מובדלת. הראשונה הייתה ברורה - חלום יפה ומסודר, וכנראה, לא ראלי.

תהליך דומה עבר גם מחנה השמאל. מי שעשה את הבדיקה באופן מובהק והוריד את התאוריה למרתפי המעבדה, היה רב אלוף במילואים, אהוד ברק (ראו תמונה משמאל), בהיותו ראש הממשלה. הוא עשה ניסוי מעניין, והתוצאה היא קשה, כואבת, אבל מאוד ברורה. התאוריה של המחנה הזה נוסתה, והתוצאה הייתה בעייתית. אי אפשר, כנראה, להגיע לשלום בהסתברות גבוהה ובתנאים המינימליים שהמחנה ההוא הציג.

[מקור תמונתו של אהוד ברק משמאל: פייסבוק]

אנו, עכשיו, בשלב של התעוררות מהחלום השני, שהיה יפה גם הוא. אפשר לוותר הרבה מאד, אבל, לא על ירושלים ולא על זכות שיבה. לבסוף, נגיע עם שינויי גבול כאלה או אחרים להסכם שלום, שיביא סוף לסכסוך.

לכן, השאלה היא: האם יש למחנה הזה בעיקרו - ואני מפריד את השמאל הקיצוני והימין הקיצוני - האם יש תכלית מדינית חלופית?

הנושא שלנו הוא הקשר בין המעשה הצבאי לבין התכלית המדינית. לא בכדי, אני מבקש לגעת בתכנית המדינית לפני המעשה הצבאי.

השאלות של המעשה הצבאי במלחמת התשה הן: איך אפשר לעמוד מולה? האם יש לנו כוח עמידה? וכדומה. השאלה, שאני שואל, היא כוללת. אתה מנצח במלחמה - בשביל מה? מהי התכלית המדינית של המהלך הצבאי? יש תכלית מדינית אחת אלמנטרית: אדם יורה עליך, אתה מתגונן ומנהל מערכת הגנה. זו תכלית צבאית: להציל את חייך ולהציל את המדינה. המהלכים האלה, בין אם הם חד-פעמיים, שישה ימים לכיבוש השטח או מהלכים ארוכי טווח כמו מלחמת התשה בגבולות או דפוס ההתשה, שנמשך עכשיו. מה רוצים להוביל? לאן רוצים להוביל? מה התכלית המדינית במהלך? בין אם יש כוח או אין כוח. נניח, שיש כוח לעם ישראל לעמוד. הם יפגעו בנו, אנו נפגע בהם ומכאן - מה התכלית המדינית?

יש לי רושם, מתוך התבוננות חיצונית, שרבים מאיתנו נשאבים לתוך המהלך הצבאי. אנו מרוצים מאוד כמצליחים. למשל, תפיסת הספינה "קארין A", שהיה מהלך יפה ומוצלח. אנו מאוד כואבים, כאשר יש כשל גדול, כשנהרגים לנו חיילים. אבל אנו לא שואלים את השאלה: נניח שהצלחנו, לאן זה מוביל? מה התכלית המדינית של המהלך הזה? יכול אדם לומר: אני רוצה להתקיים, ואין לי דרך להתקיים אלא בהתגוננות, ואין לי תכלית מדינית פרט לקיום שלי.

[בתמונה: אניית התחמושת קארין A ומטענה ברציף נמל אילת, 6 בינואר 2002. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי ניר מאור מוזיאון ההעפלה וחיל הים. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

נשאלת השאלה, שאותה אני רוצה להציג פה: נניח שהצלחנו. נניח, שמחר הפלסטינים, בהנחה שהם הבעיה שלנו, מרימים ידיים או שערפאת באמת מפסיק את האש לחלוטין, אבל, במקביל, הוא אומר שאין שום הסכם. מה אז? כדי לענות עליה אני רוצה להפריד בין העניין הביטחוני לעניין המדיני.

אשר לעניין הביטחוני: אם נשקפת סכנה לחיי, אז נניח שהבעיה נפתרה בכוח ההצלחה הצבאית שלנו או בכוחו של מהלך מדיני או לחץ אחר או חכמתו או טיפשותו של ערפאת.

כעת נשאלת  השאלה: הצלחנו בזה, אבל ערפאת אומר שלא יהיה הסכם אם לא נכיר בזכות השיבה שלהם. אני לא מכיר אנשים רציונליים שיסכימו לזה, אם ברצונם לקיים מדינה יהודית. נוח להשאיר את המצב הנוכחי: אנחנו נשאבים לתוך העניין הצבאי, וחושבים, שבכך הושגה התכנית המדינית, ולא היא.

במילים אחרות, מציאות חיינו מוכיחה, שהכוח והשימוש בכוח הוא תנאי הכרחי לקיומנו. אין זה תנאי מספיק כדי להגיע לפתרון מדיני. הרי, בשנת 1967 כבשנו את כל השטח וניצחנו במלחמה. אנחנו כבר אחרי הכיבוש הזה. מה התכלית המדינית? ב- 11 ביוני 1967 הארץ נחלקה לשני מחנות:

  • מחנה אחד, בראשו עמד מנחם בגין, אמר, שהוא רוצה לספח את כל ארץ ישראל.
  • המחנה האחר, בראשו מאיר יערי, אמר, שהוא רוצה לסגת.

בפועל, הימין לא סיפח והשמאל לא נסוג. כולם נשארו בברירת המחדל, כי ההחלטה המתבקשת לא הייתה אפשרית מבחינתם. התכלית המדינית שהציגו לא הייתה מעולם המציאות.

מחנה הימין, הלאומי או הליכוד לא סיפח מילימטר אחד. מדוע? האם מהטעם הדמוגרפי, שאי אפשר לספח בלי לתת זכויות אזרח, ואז אולי לא יהיה רוב, או אולי מהטעם המדיני שהעולם כועס? בפועל, לא סיפחו. מחנה השמאל, פרט לאנשים בודדים, כמו ישעיהו ליבוביץ', אמר: לא ניסוג אם לא יהיה שלום. לכן לא נסוגו.

ברירת המחדל היא היעדר תכלית מדינית. לא תכלית מסוימת, מכיוון שאת התכלית שלי אני לא מיישם, ואת התכלית שלך אתה לא מיישם. אנחנו מתכוונים להסכים, ואנו מבצעים מהלכים צבאיים, שתכליתם המידית הצבאית היא למנוע הרג של האנשים שלנו, למנוע התקפה, אבל תוכנית מדינית לא הייתה להם. על ציר הזמן, תוכנית אחת הייתה: נמתין, ואז בעתיד הרחוק נוכל להגשים את המדיניות:

  • אמר האחד: בעתיד, המצב המדיני-הבינלאומי או הדמוגרפי יהיה כזה, שנוכל להחיל את הריבונות על כל ארץ ישראל, ובא לציון גואל.
  • אמר האחר: נחכה עוד מעט, והערבי הפלסטיני יבין, שאין לו ברירה, ויגיע להסכם שלום, שבו אנו נחיה בשלום, והוא יחיה בשלום, ולא נצטרך לוותר על הדברים היסודיים בחיינו.

ולכן, אני רוצה להגיע אל התכלית המדינית.

אנסה להגדיר ארבע אופציות אפשריות, שבהן אפשר להציע תוכנית מדינית. מן הטוב ביותר ועד הרע ביותר:

האופציה הראשונה, הטובה ביותר, לדעתי, אולי לדעת כולם, לסיים את הסכסוך בהסכם שלום, שיגבר על  הסכסוך. בהנחה שאפשר להגיע להסכם כזה, אין ספק שזה הטוב ביותר.

אני חושב, שאנשים רציונליים, שקוראים את המציאות, צריכים לומר לעצמם שהסבירות לתרחיש הזה מאוד נמוכה לטווח הקרוב. מה יהיה בעוד עשרים שנה? אינני יודע. ניסינו עם קמפ דיוויד, עם טאבה ועם תוכנית קלינטון. התשובה הייתה שלילית: לא ולא, לא מוכנים לגמור את הסכסוך. זוהי האלטרנטיבה הטובה ביותר, וכנראה הפחות אפשרית או, לפחות, זו שלא נראית אפשרית בטווח הקרוב, הנראה לעין, עם ההנהגה הנוכחית.

כשאני אומר שהיא לא נראית אפשרית, אני לא מוכן להגיד שהיא לא קיימת. אולי אני טועה, אולי ההערכה שלי לא נכונה, אולי הכל רק תרגיל, ומחר, ערפאת יגיד: "לא התכוונתי. אני לא רוצה את זכות השיבה, ירושלים זה בסדר, קחו את גוש עציון ונסתדר". אני לא אומר שזה לא קיים. הסבירות לזה היא מאוד נמוכה. ממשלה רצינית צריכה לשאול שאלות על בסיס רציונלי. על ההנחות של סבירות גבוהה, ולא על מקרה שלא מתוכנן. זהו הדבר הראשון, ולפי דעתי, האפשרות של הסכם שלום פחות ראלית.

האופציה השנייה היא הגרועה ביותר: השארת המצב הקיים. אני מבקש להסביר זאת היטב, כפי כשאני מסביר בממשלה. לא רבים מסכימים איתי ובביטוי עדין. אני יכול לומר זאת בצורה חמורה יותר.

יש אלמנטים רבים במשחק הזה, שחקנים רבים ושיקולים רבים: המצב הביטחוני, יכולתנו להגן על עצמנו, המערכת החברתית, התרבותית והמוסרית שמתפתחת פה, היחסים הבינלאומיים, הכלכלה, וכדומה. קורה, לפעמים, ששיקול אחד הופך להיות כל כך מכריע, שאפשר לקרוא לו שיקול דומיננטי, שמאפיל על האחרים. אדגים זאת בדרך הבאה, שהיא, אולי, מעט קיצונית. השיקול, עליו אני מדבר, הוא שיקול מספרי, דמוגרפי. הציונות אמרה: ארץ ישראל אינה מספיקה, נשלוט בה על ידי רוב. אף פעם לא נאמר: נשלוט בה כמו ששולטים בשחורים בדרום אפריקה. לכן, הדרישה להגיע לרוב יהודי. מצב זה מעלה את השאלה: למה צריך רוב אם רק היהודים מצביעים? מכיוון שהציונות היא תנועה דמוקרטית, שמעלה אנשים לארץ כדי להפוך להיות רוב בתוכה, זה עניין מהותי.

עכשיו, מצבנו הדמוגרפי הוא כזה, שתוך שנים ספורות, לא יהיה רוב יהודי בשטח שמן הירדן ועד הים. המספרים אומרים את זה, המגמות אומרות את זה, וכל זה אחרי כמיליון איש, שעלו במעשה אדיר של הצלחה יוצאת דופן שלנו, בשתיים עשרה השנים האחרונות, מברית המועצות לשעבר וממדינות אחרות. אדגים זאת, בצורה קיצונית, בדרך הבאה: אם ערפאת חושב כמוני, בעוד שלוש או ארבע שנים, כשהמצב יתאזן, יהיה עליו לשנות את דרישתו שינוי רדיקלי. הוא לא ידרוש מדינה פלסטינית, ולא את ירושלים ולא את זכות השיבה. הוא ייקח סיסמה ממקום אחר ויגיד: אדם אחד סירה אחת. אם אתם רוצים חלוקה של כל הארץ, אתם רוצים לשלוט במי שמצביע.

זו הדגמה קיצונית של מצב, שמתחברת לשאלה הראשונה שלנו. נניח, שאנו מגלים כושר עמידה, אבל קורה בינתיים משהו על ציר הזמן, שהוא הציר המרכזי לשיקולים של מדיניות. נכון יותר, זהו המבחן העיקרי לשאלה: אם המדיניות שהוצעה טובה או לא. אתה שואל: מה יקרה אם לא אעשה זאת? ציר הזמן הוא ציר קריטי בכל הבנת היחסים בין מדינות. תמיד, נעשים דברים בהנחה, שאם לא, יקרה כך וכך. בסך הכל, הצלחנו בציר הזה להכות את הערבים. הם האמינו שניכחד פה, שהם חזקים, עצומים וגדולים בטריטוריה ובמספרים, ממרוקו ועד עיראק. התוצאה היא הפוכה. אנחנו הלכנו והתחזקנו, והערבים התפוררו בכל המובנים: כלכלית, צבאית וביטחונית. אנחנו באמת הצלחה גדולה.

אבל, בהיבט הדמוגרפי, בעובדה שאנחנו שולטים מהירדן ועד הים, וחלק מצביע וחלק לא מצביע, זה מצב שאף אחד לא חשב שאפשר להשאיר אותו, אבל ככה הוא נשאר. יכול להיות, שאת ההתנגדות של ערפאת להסכמים אפשר להבין על רקע מה שאני אומר עכשיו: זה שיקול מאוד רציונלי. על כל הסכם ראלי יכול ערפאת לומר: אני מעדיף להגיע למצב של איזון דמוגרפי. מה שמכונה על ידם: "הרחם הפלסטינית". זהו ביטוי שהם המציאו.

הקשר בין המהלך הצבאי לבין המהלך המדיני צריך להיבחן בשאלה הזאת: הצלחנו צבאית, אבל אין הסכם מדיני: האם אנחנו מנצחים במערכה או מפסידים אותה? לכן, האופציה הזאת, בה אנו נוקטים כבר שלושים וארבע שנים, של השארת המצב כמות שהוא - היא האופציה המסוכנת ביותר.

נשארו עוד שתי אופציות:

האופציה השלישית, הגרועה מן השתיים הנותרות היא מהלך חד צדדי, שבו אתה קובע להציב גבול לישראל. אין לי הסכמה על גבול, ואני מעדיף לעשות זאת  באופן חד צדדי.

זה מהלך קשה ומסובך, אבל, זו מלחמה שאפשר לנצח בה. כשהוא נעשה חד- צדדית הוא לא פשוט, ויוצר דימוי של נסיגה.

האופציה הרביעית היא הסדר ביניים. כשמוכנים לקבוע גבול ביניים, בידיעה שהוא לא סופי, ולהקים פה מדינה פלסטינית, כפי שאריאל שרון, ראש הממשלה (בזמן שנכתבו הדברים), הצהיר כמה פעמים, שזהו דבר חדשני. אף ראש ממשלה לפניו לא אמר: "מדינה פלסטינית", בקשר להסדר ביניים. תמיד עשו זאת בהסדר קבע, על גבול כזה או אחר, ואחר כך, דנו בשאלות אחרות של פליטים, ירושלים, גבולות סופיים, שטח מדויק.

לכן, לפי דעתי, אנחנו במצב מסובך, בו מתנהלת ישראל זמן רב עם מהלכים צבאיים מוצלחים, עם הגנת הקיום, אבל, גם עם סיכון שהולך ומתברר, שאי אפשר להחזיק את כל השטח. בהחזקת כל השטח בלי חציצה אמתית, בלי יצירת רשות שעומדת בזכות עצמה שלא כלולה בתוכנו, אנחנו מסתכנים. בין אם מדובר בהסכם קבע, מה שנראה פחות אפשרי, בין אם מדובר בהסכם ביניים, דבר שנראה יותר אפשרי, בין אם במהלך חד צדדי. צריך תכלית מדינית שבשמה ולמענה אפשר לנהל את כל המהלכים הצבאיים או הפוליטיים הנדרשים.

[לאוסף פרקי החוברת: אסטרטגיית ההתשה בעימות מוגבל – בחירה או כורח, לחצו כאן]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *