למה דווקא הנגב? (חלק שלישי)

[בתמונה: "ייהוד הנגב"... מבנה משוחזר של חומה ומגדל בקיבוץ נגבה. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Bukvoed.  קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 2.5]

[לקובץ המאמרים על 'הדרום הפרוע' ב'ייצור ידע', לחצו כאן]

[מאמר זה הופיע לראשונה באתר ג'וקופוסט. למאמר המקורי לחצו כאן]

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

*  *  *

זהו מאמר שלישי בסדרה זו:

במאמר הראשון, עמדתי בקצרה על מאפיינים של אזור ספר בכלל, ועל מאפייניו של הנגב כאזור ספר בפרט, וציינתי כי חיות בו שתי חברות שונות – יהודית ובדואית – המתחרות על הדומיננטיות באזור.

במאמר השני עמדתי על מאפייניהן השונים של כל אחת מן האוכלוסיות הללו.

במאמר זה אבחן, מדוע לא מתחדשת ההתיישבות היהודית בנגב וכיצד מנסים השלטונות להתמודד עם האילוצים הביורוקרטיים-משפטיים-ערכיים הניצבים בפניהם.

מאבק עוצמה בכוחות לא שווים

האם המגמה הזו ניתנת לבלימה ולהיפוך?

מאז ומתמיד ההתיישבות הייתה הכלי העיקרי למימוש הציונות, וכך גם החלה ההתיישבות בנגב:

  • הישובים הראשונים - שלושה מצפים: רביבים, בית אשל וגבולות - הוקמו בשנת 1943.
  • במוצאי יום הכיפורים ה-6 באוקטובר 1946, הם תוגברו ב- 11 קיבוצים ומושבים, לצורך חיזוק הבסיס ההתישבותי לקראת הקמת המדינה שבדרך.

אז למה לא מיישבים? כי כיום אין יותר אפשרות להקים יישובים יהודיים... המנגנונים, המשפטי והמנהלי, קמו על הפוליטיקאים ואנשי הביצוע, ושיתקו אותם. הפרוצדורה השתלטה על המהות... בסיס הבעיה הוא החיוב של הרשויות במכרז, לפני כל פעולת התיישבות; ואז, לא מדובר עוד ביישוב יהודי, כיוון שרבים מהנרשמים יהיו גם ערבים:

  • כך למשל, פועלת משך שנים פרקליטות דרום נגד התיישבות הבודדים בנגב, כיוון שקיבלו את הקרקע ללא מכרז. חוות הבודדים היו כלי של הממשל למנוע השתלטות בדואים לא חוקית על קרקעות. הוא כבר לא...

[בתמונה: חוות נאות על כביש צומת טללים-שדה בוקר. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי dr. avishai teicher. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 3.0]

  • תכנית המתאר הארצית (תמ"א) 35 שיתקה למעשה את מפעל ההתיישבות. הממשלה אינה יכולה יותר לתכנון יישובים. רק רשויות התכנון (פקידים). הפקידים הגבילו יישובים לגודל של עד 500 מתיישבים; ובג"ץ מחייב ועדות קבלה לקבל גם תושבים ערבים (תופעה חד כיוונית, כי אין בנמצא יהודים שירצו ויוכלו לעבור להתגורר ביישובים ערבים). ההמחשה הטובה למציאות הזו היא דווקא מצפון הארץ: של תכנית ההרחבה של מי עמי, כפר שיתופי הגובל באום אל פחם, שמתגוררות בו כ-80 משפחות מזדקנות. היישוב ביקש להתחזק, ובנה תכנית הרחבה. אבל, כשהתברר לו שבמכרז ייאלץ להכניס את תושבי אום אל פחם, נסוגו תושביו מהתכנית, על מנת לשמר את היישוב שלהם.

[בתמונה: הכפר השיתופי, מי עמי. תענית ההרחבה נגנזה... תמונה זו צולמה/הוכנה והועלתה לויקיפדיה על ידי המשתמש מיכאלי; והיא מוגנת בזכויות יוצרים]

  • בעשור הקודם - בעיצומן של ההפגזות הבלתי פוסקות מרצועת עזה - סבלו קיבוצי עוטף עזה מנטישת אוכלוסייה.בתושייה רבה הם קלטו צעירים, רובם סטודנטים, ששכרו שם דירות. אבל אז הודיע מינהל מקרקעי ישראל, שהם שוכרים בנדל"ן השייך למינהל, ואסרו עליהם לעשות זאת (דין אחד לשפיים ולגעש ולעוטף עזה...).
  • עבודות התשתיות של שלב ג' של הכפר נמצאות - עדכני למרץ 2018 - בעיצומן, והן צפויות להגדיל את אוכלוסייתו מכ־7,000 לכ־15 אלף. אלא שתוצאות המכרז הראשון לשיווק קרקעות בהרחבה היו, שמחצית מהזוכים ב־120 החלקות לבנייה צמודת קרקע שהתמודדו במכרז הם ערבים, כתוצאה מהוויכוח הנוקב שפץ בין התושבים על השינוי שיתרחש באופי היישוב, כתב ראש המועצה לתושביו, בין היתר: "אם לא נדע, בעזרת המדינה, לתת מענה מאוזן דמוגרפית, שיבטיח המשכיות לצביונו של היישוב, נעצור את השיווקים, עד שנדע לתת לעצמנו תשובה חוקית ונכונה מבחינה קהילתית".

[להרחבה בסוגיית הקפאת ההרחבה בכפר ורדים, לחצו כאן]

  • את מה שלא עושות התקנות, עושים פעילים סביבתיים ואוהבי טבע, שיתנגדו לכל יישוב חדש (אבל לא להתמקמות בדואית, לא חוקית, בשטחים אסטרטגיים).

אגב, התופעה הזו - של אבדן משילות בשל עקרונות ואילוצים ביורוקרטיים-משפטיים-ערכיים, חשובים ככל שיהיו - אינה ייחודית לנו. היא מאפיינת את רוב המדינות המערבית). האיחוד האירופי הוא דוגמה קלאסית לשיתוק המנגנוני הזה מסוגיות מהותיות.

בצר לו, מנסה השלטון 'לעקוף' את הפרוצדורות הללו, דרך החטיבה להתיישבות בסוכנות היהודית. החטיבה להתיישבות היא זרוע הביצוע של ההסתדרות הציונית העולמית. היא הוקמה ב- 1971 (ולא בתקופת המדינה שבדרך...) לבקשת ראש הממשלה, לוי אשכול, שהזדקק לגופים חוץ מוסדיים לצורך ההתיישבות ביהודה, שומרון ועזה. משנת 2002 החלה החטיבה לפעול בנגב ומ- 2004 גם בגליל.

כיוון שהחטיבה איננה רשות שלטונית, היא משוחררת מהמגבלות המאפיינות רשות שלטונית (ובימינו, גם משתקות אותה), וכך היא מיישמת את החלטות הממשלה בתחום ההתיישבות ובכלל זה: תכנון, הקמה, אכלוס, פיתוח וביסוס ההתיישבות.

ב-26 בפברואר 2015 פרסמה המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עו"ד דינה זילבר, מסמך בשם: ככה (כבר) לא בונים חומה: צבר אנומליות בקשר שבין החטיבה להתיישבות לבין המדינה. על פי זילבר, פעולת החטיבה אינה משקפת מבנה שלטוני, העומד בקנה אחד עם עקרון שלטון החוק ועם נורמות המנהל הציבורי... דפוסים שהתאימו לתקופת המדינה שבדרך אינם יכולים להוסיף ולהתקיים עוד במתכונתם המקורית, במדינה שכבר עברה את תקופת התבגרותה והמתיימרת לפעול כמדינה מתוקנת". לכן, עליה להחזיר את המנדט למדינה.

[מקור תמונתה של עו"ד דינה זילבר משמאל: פייסבוק, משרד המשפטים]

התוצאה הברורה: ב-30 השנים האחרונות קמו בנגב רק 25 ישובים, כמחציתם לבדואים, חלקם למפוני גוש קטיף ו-8 ישובים לאוכלוסייה הכללית.

[להרחבה - על החטיבה להתיישבות הסוכנות היהודית ועל משילות בעולם מורכב - לחצו כאן]

כיוון שהבדואים בנגב מבינים שהזמן פועל לטובתם, הם מסרבים לכל הסדר המוצע להם בסוגיית הקרקעות, בשיטה המוכרת והאפקטיבית תמיד: לדרוש תמיד יותר ממה שהצד השני יוכל להסכים לו...

הסיוט של הביטחון הלאומי הישראלי מתממש...

הסיוט של ישראל, מאז הקמתה - במונחי ביטחון לאומי - הוא תקיעת טריז בתוך ישראל ופיצול שטחה, כפי שיועד לה בגבולות החלוקה (ראו במפה משמאל).

בדיוק את זה ניסה חיל המשלוח המצרי לעשות ב- 1948, כשעלה בקו ניצנה - באר שבע - חברון.

בלוחמה המודרנית, החליפו מיליציות אזרחיות ואוכלוסייה לוחמת את מקומם של הצבאות הסדירים. האזרחים הפכו חלק בלתי נפרד מהמלחמה בעידן הא-סימטרי:

  • כך קורה ברחבי המזרח התיכון, בסיני, בסוריה ובעיראק.
  •  הרוסים עושים זאת באוקראינה.
  • הסינים עושים זאת בגבולותיהם עם רוסיה, ובמאבק על ים סין הדרומי.
  • וגם אנחנו עושים זאת בהצלחה רבה, עם ההתיישבות היהודית ברחבי יהודה ושומרון. בזכות העובדה שהאזרחים היהודים מקיימים נוכחות קבועה בשטח, צה"ל מחזיק שטחים אלה בפחות מ- 10,000 חיילים!

לכן, האינטרס הפלסטיני הראשון במעלה (והסיוט הישראלי בהתאמה) - הוא יצירת מצב, דה-פקטו, של פיצול השטח הישראלי לשניים, באמצעות יצירת רצף התיישבותי פלסטיני שיחבר, יבשתית, בין רצועת עזה לדרום הר חברון (ראו העיגול האדום במפה משמאל).

[המפה משמאל היא נחלת הכלל]

די בטיסה מעל השטח על מנת להבין, לא רק שהרצף הפלסטיני הזה כבר התממש (!), אלא שהוא מתרחב והולך: הבדואים מתפשטים צפונה, משתלטים על קרקעות 'מתחת לרדאר' ומקיימים "פדיון קרקעות" מאסיבי, בעיקר באמצעות רכישת קרקעות מבני מושבים שנקלעו לקשיים. המאמץ הזה מתקיים היום במלוא עוזו באזור גדרה, שמוקפת היום במאחזים בדואים, המהווים, בין היתר, מוקד לפעילות פלילית.

[לכתבה המלאה בישראל היום, לחצו כאן]

אילו כלים נשארו?

בהיעדר יכולת לעשות שינוי באמצעות התיישבות, מסתמכים מקבלי ההחלטות על שני גורמים עיקריים:

  • העברת הצבא לנגב מייצרת אמנם נוכחות - ולא תושבים -אבל, גם לנוכחות יש משמעות. הבעיה היא שהמגמה הזו מתרחשת לאט מידי...
  • החרדים הם כוח צעיר ועולה, המחפש גם הוא מגורים זולים. גם המפגש שלהם מול האתגר הבדואי של כניסת צעירים בדואים לערד הוכיח שיש להם יכולת לבלום מגמות כאלה.

מכאן התכנית להקים את העיר כסיף באיזור הצומת האסטרטגית, תל ערד, ל- 100,000 איש... רק שהחרדים אינם 'פריירים'... קברניטיהם הבינו שאין להם יכולת קיום אפקטיבית בערים הומוגניות משתי סיבות עיקריות:

  • הם זקוקים לחילונים שישלמו מסים, על מנת שהעיר לא תקרוס;
  • וגם לריבים בין חילונים לחרדים (ראו, למשל, את המתחולל בערד, בבית שמש ובאשדוד) לצורך איחוד המחנה שלהם (אין כמו יריב לאחד מחנה...)

לסיכום

מאזן ביניים של המצב הנוכחי מלמד, שמדינת ישראל החמיצה, במידה רבה, את העת שבה יכולה הייתה לבצע שינויים מהותיים בנגב בדרכים קלות. ההתהוות שנוצרה בדרום היא יותר מתמרור אדום לקברניטים, ונראה שהם מודעים לכך ופועלים בהתאם, אבל, ידם קצרה מלחולל את השינוי המתבקש.

אבל, הדינמיקה המדהימה - של עולם של צעירים בדואים תוססים שיוצרים שינוי מהותי - נמצאת רק בתחילתה ותגיע לשיאה רק בעוד שלושים שנה, עת תתחיל להיבלם בעקבות שינוי היחס שבין צעירים לזקנים במגזר.

ההיסטוריה מלמדת אותנו שמגמות ניתנות לשינוי, אבל גם ש'אין ארוחות חינם'. לכל שינוי מהותי יהיה מחיר, ומן הסתם, יהיה זה מחיר לא פשוט.

[למאמר הראשון בסדרה זו, לחצו כאן]   [למאמר השני, לחצו כאן]

[לקובץ המאמרים על 'הדרום הפרוע' ב'ייצור ידע', לחצו כאן]

העשרה

מקורות

3 thoughts on “למה דווקא הנגב? (חלק שלישי)

  1. התיישבות יהודית לא באמת פותרת בעיות – שהרי הערבים לא נעלמים כאשר מוקם לידם יישוב יהודי. בריחה של תושבים לבנים כאשר מגיעים לשכונה תושבים שחורים מוכרת מארצות הברית. הפתרון היחיד לזה היה שיפור ההשכלה של השחורים ויכולת ההשתכרות שלהם.

    המאמר מתעלם מפתרונות אחרים לגמרי –
    – שיפור המעמד של האשה הערבית והבדוואית. הנושא של "מעבר דמוגרפי" מראה ששיפור כזה מוריד את הילודה.
    – שיפור ההשכלה בקרב המגזר
    – הפחתת הסיוע הכלכלי למשפחות ברוכות ילדים.
    – הפחתת הנוחות של שימוש במכוניות פרטיות והגדלת השימוש בתכנון מוטה תחבורה ציבורית – יוריד את הפרבור ויגדיל את המשיכה של מגורים בעיר.
    – הכנסת כוחות שיטור ואכיפה בישובים ערבים – הפסקת ההפקרות שלהם שפוגעת קודם כל באוכלוסיה הערבית – דבר שיהיה קל יותר אם לא יהיה פרבור משתרע רב (שבו שוטרים צריכים לכסות שטח רב בהרבה ביחס לאוכלוסיה לעומת עיר).
    – שילוב של הערבים בחברה הישראלית במקום התנכרות אליהם – או שבאמת הם ישמכו יותר ויותר לגורמים איסלם קיצוני – כי אם החברה דוחה אותם מה יש להם להפסיד בדיוק?

  2. Pingback: מאמרים על 'הדרום הפרוע' ב'ייצור ידע' - ייצור ידע

  3. Pingback: למה דווקא הנגב? (חלק שני) - ייצור ידע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.