[בתמונה: המערב הפרוע. תמונה חופשית שהועלתה על ידי Michael Rehfeldt לאתר flickr]

[לקובץ המאמרים על 'הדרום הפרוע' ב'ייצור ידע', לחצו כאן]

[גרסה מקוצרת של מאמר זה ראתה אור לראשונה בכתב העת ליברל. המאמר המלא מועלה לכאן באישורו ובאישור המחבר]

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

עם קריסת ברית המועצות ותום המלחמה הקרה, הכריז הפילוסוף פרנסיס פוקויאמה על "קץ ההיסטוריה". העולם נראה כהולך לקראת התייצבות נצחית, על בסיס חוק וסדר מערביים. מאז, גם בחצרה האחורית של אירופה היציבה, כמו ביוגוסלביה שהתפרקה, בקווקז ובאוקראינה, התרבו אזורי סְפַר (frontier) חסרי יציבות. גם בסביבתנו הקרובה התהווה מחדש מרחב סְפַר אקטיבי. בחצי האי סיני בגבולנו הדרומי, ובגולן הסורי בגבולנו הצפוני, אנו מתמודדים זה מכבר עם מורכבות תופעות הספר. תופעות כאלה, המבטאות היעדר נוכחות שלטונית אפקטיבית, אם כי בעוצמה פחותה, מתהוות למעשה גם בתוככי ישראל. הנסיבות מזמינות, אם כן, בירור מחודש של מושג הסְפַר.

השאלה המוכרת והמקובלת היא, כיצד יכולה וצריכה מדינה מתוקנת לממש ריבונותה ושלטונה באופן שימגר את תופעת הסְפַר? השאלה הפחות מוכרת היא, מהו הפוטנציאל החיובי של מרחב הסְפַר, וכיצד לממשו לצורכי השלטון המרכזי?

בדימוי הרווח, סְפַר הוא מקום של פורעי חוק ואלימות. זה לפעמים נכון, אבל לא זה המאפיין העיקרי שיכול להובילנו להבנת תופעת הספר. סְפַר הוא קודם כל מרחב ביניים בין ישויות מנוגדות, כמו ים ויבשה, מדבר וציוויליזציה. לעתים המעבר בין הישויות חד וברור, בגבול שאינו מותיר מרחבי ביניים, ולעתים הוא מעומעם ונייד, כמו במדבר, או באזור הליטורל ברצועת החוף, המייצר תנאים לבית גידול מיוחד לצמחים ולבעלי חיים היברידיים. גם המעבר בין ישויות מדינתיות אינו בהכרח טוטאלי. לעתים הוא חד ומוגדר בשליטה מלאה, ולעתים עמום והיברידי, כדוגמת מרחבי הקיום של השבטים הפשתוניים, החיים משני צדי הגבול בין פקיסטן לאפגניסטן, באורח המטשטש  את משמעות קו הגבול. כך מתהווים מרחבי ביניים, המכוננים את זהות מרחב הסְפַר בממדיו הפיזיים והתרבותיים.

תיאור זה מאפשר שתי נקודות מבט על המתחולל במרחב הסְפַר:

• האחת מתמקדת בממד הנגטיבי, בחרדה מגילויי היחלשותה ההדרגתית של עוצמת שלטון החוק המדינתי, המתגלה במעבר ההדרגתי, מן המרכז השלטוני אל אזורי השוליים המדינתיים.
• נקודת המבט השנייה מתמקדת בממד החיובי, בזיהוי הפוטנציאל הטמון במרחב הסְפַר כמרחב חיכוך מעצב, אקטיבי ומחולל התהוות חדשה.

בין שתי נקודות המבט קיימת מחלוקת, הנובעת ממטפיזיקה מדינית וחברתית שונה:

• בנקודת המבט הנגטיבית, המרחב המדינתי המתוקן צריך לבסס הגמוניה ריבונית רציפה, בהגיון היררכי השולט מן מרכז השלטוני אל מרחבי השוליים.
• בנקודת המבט החיובית, לעומת זאת, מדובר במערכת זיקות דואלית, המתקיימת במודע בין המרכז השלטוני ההגמוני, הפועל באפקטיביות במרחב הציביליזציה המפותחת מחד גיסא, לבין מרחב הסְפַר, הפתוח לחיכוך, מאידך גיסא.

דווקא האתוס האמריקאי, באופן בו תפס את ההליכה מערבה אל הספר כתהליך תרבותי מכונן, מייצג את הגישה החיובית  אל תופעת הסְפַר. במאמר - שהפך מאז נכתב בסוף המאה ה-19, לאייקון בתפיסת האתוס החלוצי האמריקאי - כתב הוגה הדעות פרדריק טרנר: "הדמוקרטיה האמריקאית לא נולדה מתוך חלומותיו של הוגה דעות, ואף לא הובאה באניית ה'מייפלאואר' אל פלימות, היא נוצרה ביערות אמריקה ונוצרה בכל מגע עם סְפַר (frontier) חדש. לא הקונסטיטוציה אלא האדמה החופשית יצרו את הטיפוס הדמוקרטי של החברה באמריקה." ובכן, הייתה זו התנועה הלאה, ממושבות החוף אל  הבלתי נודע ממערב, שקיבעה בתודעת החלוצים האמריקאית את מושבות החוף כמולדת. אלמלא כן, יתכן שאנגליה והולנד - כארצות המוצא של המתיישבים - היו ממשיכות להתקיים בתודעתם כמולדת. החיכוך בסְפַר הפתוח מעצב אם כן, את המרחב הקבוע והנשלט, לא פחות מאשר להפך.

[תמונה חופשית שהועלתה על ידי alvaro_qc לאתר flickr]

מדינת החוק המתוקנת מבקשת למסד ולקבע את שליטתה במרחב כולו, אך מתקשה לתפקד לנוכח ההתהוות בסְפַר, התובעת לעתים שבירת מוסכמות וצורות חשיבה ופעולה חדשות. במתח בין המרכז המוכר והנשלט לבין החיכוך המתהווה בסְפַר, עומדות לפתחנו שלוש אפשרויות יסוד:

• האחת להתעקש לכפות בכוח החוק ריבונות אחידה על פני כל המרחב.
• השנייה, לוותר על המאבק בסְפַר ולהתכנס מרחבית אל המרכז הנשלט כהלכה.
• הדרך השלישית היא הדרך הדואלית המכירה בתועלת הטמונה בקיום זיקת גומלין הכרחית בין המרחבים המחייבים הגיון פעולה שונה, ומבקשת למצות, לצורכי השלטון המרכזי, את פוטנציאל החיכוך בסְפַר. המדינה המודרנית המתוקנת מתקשה, כמובן, לאמץ דרך זו, אלא שבמידה רבה גם ארה"ב, בריטניה ורוסיה בפעולתן במרחבי הסְפַר בסוריה, בלוב  ובעיראק, נוקטות הלכה למעשה דרך זו. לדוגמה, באופן בו מפעילים לחימה באמצעות כוחות מקומיים, המונהגים על ידי ברוני מלחמה (war lords), כמהלך השומט מידי הריבון את המונופול הבלעדי להפעלת הכוח. זו סטייה מההגיון של מדינה אחת, חוק אחד, ומונופול מדינתי על הפעלת הכוח, הנוהג בעולם המודרני מאז הסכם ווסטפאליה, שכונן מאז המאה ה-17 את המדינה המודרנית המערבית.

[התמונה משמאל: חוקי הספר חייבים להיות, מן הסתם, שונים. תמונה חופשית שהועלתה על ידי Bart Vetters לאתר flickr]

בירור תפיסתי בסוגיה זו אקטואלי מאי פעם לאתגרי הסְפַר שעמם חייבת מדינת ישראל להתמודד – מחוץ לגבולותיה ובתוכה.

כבר בספרות התלמודית, ובהתייחסותו המפורשת של הרמב"ם, ניתן ביטוי להבנת ייחודו של הסְפַר בהיגיון ההתנהלות החריג, המכונן בו את כללי מאבק הקיום. בהלכות שבת, ניתנה התייחסות מיוחדת ליושבי הסְפַר, בהתרת המאבק להגנת קניינם גם בשבת. וכך נאמר: "ליסטים שבאו על יהודים בשבת בסְפַר, נלחמים עמם בשבת גם אם באו רק על עסקי קש ותבן". כלומר גם על ענין פעוט כמו גזל קש ותבן, שעל פניו אינו נראה כעונה לגדרי פיקוח נפש, כשזה מתרחש בסְפַר, נלחמים ומחללים על כך את השבת. מובעת בכך תובנת יסוד להגיון הקיום בסְפַר: מי שלא יוכל להגן בסְפַר על קש ותבן, סופו שיתקשה להגן גם  על חייו.

התבוננות בפרספקטיבה זו בסוגיית השכונות הערביות בירושלים, במיוחד אלה שמעבר לחומת ההפרדה, מעלה את סוגיית הסְפַר למוקד הדיון. סְפַר כמושג אינו מוגדר דווקא על ידי המרחק ממרכז הציביליזציה, אלא על ידי עצם קיומו של מרחב המקיים הגיון התנהלותי חריג. זה יכול להתבטא גם בפוטנציאל הצרות היכול להתהוות בחצר אחורית והמוזנחת של בית משותף, במרכז העיר.

מבין שלוש האפשרויות לגישת היסוד לטיפול במרחב הסְפַר, כמתואר לעיל, מתוך הכרת הקושי הכרוך בהשלטת החוק בדרך הריבונית הישירה והקלה, רבים מהישראלים נוטים לדרך ההיפרדות וההתכנסות, בהימלטות אל המרחב המאפשר שלטון חוק ללא מאבק.

העיון שאני מציע בתופעת הסְפַר, מבקש להצביע על כורח התלות הדואלית המתהווה בשיווי המשקל "האקולוגי" המתקיים בין שני המרחבים: לא פחות מן האופן בו המרכז הנשלט כהלכה מגדיר את מרחב הסְפַר, בהדגשת זהותו המתאפיינת בהעדר  שלטון החוק, גם  המרחב המוגדר כסְפַר, בזיקת גומלין, מעצב את הגיונו של המרחב הנשלט ואת תפיסתנו אותו. תל אביב לדוגמה הופכת לעיר בינלאומית  במותג "העיר הלבנה", כאתר מוכר על ידי אונסק"ו, דווקא מתוך היותה ניגוד למרחב הסְפַר ו'הכיבוש', המתקיים ממזרח לה.

בניגוד לפוקאייימה שהכריז על קץ ההיסטוריה, העולם חווה מאז תקופת מאבק מורכבת, המלמדת על קץ עידן "קץ ההיסטוריה". למנהיגי המדינות המבוססות ברור כי בעימות המתנהל במרחביי הסְפַר, יקבע גם עתידם. בהחלטתם להשתתף באורח פעיל בחיכוך הנערך במרחביי הסְפַר, באפגניסטן, בסוריה ובלוב, הם מבטאים את ההבנה כי מי שיוותר על השתתפותו בחיכוך זה, יאבד את מקומו בהשפעה על עיצוב מגמות העתיד.

כך לדוגמה, מתוך תפיסת מרחב הסְפַר כמרחב פוטנציאלי להתהוות העולם החדש, השכונות הערביות מחוץ לחומת ההפרדה בירושלים הן הזדמנות אסטרטגית למי שמוכן לשאת על כתפיו את נטל המאבק, ולזכות מתוך כך בשותפות אקטיבית לעיצוב המגמות המתהוות במרחב ומעצבות את עתידנו.

[התמונה המקורית: אתר יד לשריון]

[לקובץ המאמרים על 'הדרום הפרוע' ב'ייצור ידע', לחצו כאן]