מיכל חדד: 'שיטור-יתר' ו'שיטור-חסר' בחברה רב-תרבותית

 

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי robert_marinkovic לאתר Pixabay]

[לאסופת המאמרים בסוגיית משבר קליטת יהודי אתיופיה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על מאבק השחורים בארצות הברית, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'למי שייכת המשטרה' - אמון ולגיטימציה משטרתית, לחצו כאן]

 

המאמר עודכן ב- 6 באוגוסט 2021

מיכל חדד היא תלמידת התואר השני בלימודי קרימינולוגיה, המכללה האקדמית אשקלון. המנחה: ד"ר אבי ברוכמן.

*  *  *

במאי 2020 בערה ארצות הברית בהפגנות, מהומות וביזה, בעקבות הריגתו של אדם שחור בשם ג'ורג' פלויד על ידי שוטר לבן, שכרע ברך על צווארו במשך שמונה דקות ארוכות במיניאפוליס. זאת, למרות שפלויד נשמע בסרטון שמתעד את התקרית מתחנן שוב ושוב לעזרה ואומר שאינו יכול לנשום.  רבים קשרו את ההרג הזה - שאיננו ראשון ואיננו אחרון - לתופעת שיטור היתר בקרב האוכלוסיה השחורה בארצות הברית; ולשיטור החסר שהיא "זוכה" לו, במקביל.

במאמר זה תוצגנה סוגיות שיטור היתר (Over-Policing) ושיטור החסר (Lack of Policing) כלפי אוכלוסיות מיעוט בחברות רב-תרבותיות, הדילמות המתעוררות בעקבותיהן ואסטרטגיות הקיימות לשיפור המצב.

בחברות רב-תרבותיות - המורכבות, בדרך כלל, מקבוצת רוב דומיננטית ומקבוצות מיעוט - שוררת מתיחות בין קבוצות המיעוט לבין המדינה. קבוצות המיעוט חשות אי אמון כלפי המשטרה, הנתפסת על ידם כמייצגת את המשטר. קבוצות אלה נמצאות, לעתים, בתחתית הסולם החברתי-כלכלי, סובלות מאפליה ומגיבות בהפרת חוק.

[להרחבה בנושא שיטור היתר, לחצו כאן] [להרחבה בנושא שיטור החסר, לחצו כאן] [להעמקה בנושא 'שיטור בחברה רב תרבותית, לחצו כאן]

.

תופעה זו נתפסת על ידי השוטרים כמאפיין של הקבוצה והם מקשיחים את התנהגותם מולה. יחסי גומלין אלה יוצרים תופעה של שיטור יתר, המחריף את תחושת הניכור בקרב קבוצות המיעוט. בישראל, מואשמת המשטרה בגזענות ובשיטור יתר על ידי הקהילה האתיופית והחברה הערבית.

בצד שיטור היתר מתקיימת תופעה סותרת, לכאורה, והיא שיטור חסר, הגורמת להזנחת הטיפול בקבוצות המיעוט בכל הקשור למיגור הפשיעה.

מדינות רבות, וביניהן ישראל, מגבשות אסטרטגיות המכוונות לשיפור יחסי משטרה-מיעוטים.      

[מקור התמונה: הסרטון: US protests demand END to police BRUTALITY against minorities | #Protest ביו טיוב]

אתגרים ומאפיינים בשיטור חברות רב-תרבותיות

שיטור בחברות רב תרבותיות עוסק ביחסי הגומלין בין קבוצות שונות באוכלוסיה לבין המשטרה. למושג רב-תרבותיות היבט אידאולוגי, מבני ודמוגרפי:

  • ההיבט האידאולוגי מייצג את הרצוי, תפיסת השונות התרבותית כמשאב שיש לטפחו ויחסי כבוד הדדי בין התרבויות (סבר, 1999 בתוך סבר, 2007).
  • ההיבט המבני מתייחס לחלוקת הכוח בין הקבוצות השונות ומידת ההוגנות שלה (Sarup, 1986 בתוך סבר, 2007).
  • ההיבט הדמוגרפי מתייחס להרכב החברה ולשונות התרבותית הקיימת בתוכה (Bodi,1996 בתוך סבר, 2007).

[למקור הפוסטר לחצו כאן]

המשטרה הינה זרוע ביצועית של המדינה, והיא אחראית לשמירת החוק והסדר החברתי. בסעיף 3 לפקודת המשטרה התשל"א, 1971 הוגדר תפקידה של משטרת ישראל באופן הבא: "משטרת ישראל תעסוק במניעת עבירות ובגילוין, בתפיסת עבריינים ותביעתם לדין, בשמירתם הבטוחה של אסירים ובקיום הסדר הציבורי ובטחון הנפש והרכוש" (טל, 2010). בתפיסתו של אמיר (1998) מושם דגש שונה על תפקידה של המשטרה והוא להגן על הזכויות החברתיות של התושבים ולספק להם שירות בהתאם לצורכיהם. הפעלת סמכות וכוח על ידי המשטרה נדרשת, לטענתו, לצורך הגנה על זכויותיהם בלבד. אמיר (1998) מוסיף כי, במדינות דמוקרטיות רבות ניצבת המשטרה בקונפליקט בין המדינה לחברה, בשל האינטרסים השונים של הקבוצות המרכיבות אותה. מדיניותה של המשטרה מושפעת מיחסי מדינה-מיעוטים.  בהיותה זרוע ביצועית של השלטון, יש והיא עצמה פוגעת בזכויות המיעוטים בעוד שעליה לפעול להגנתם (המשרד לביטחון פנים, 2004).

למשטרה בחברות רב-תרבותיות יחסי גומלין מורכבים: קבוצות המיעוט תופסות את המשטרה כמייצגת את קבוצת הרוב והיא מואשמת, לעתים, בגזענות. מחקרים מחזקים טענה זו ומעידים כי עבודת השוטרים מושפעת מדעות קדומות ומאפליה (המשרד לביטחון פנים, 2004). דעות אלו נרכשות במהלך השירות במשטרה כתוצאה ממפגשים אלימים עם בני המיעוטים, חשש ואמונה שיש לנהוג עימם ביד קשה (Baley & Mendelsohn, 1969) בתוך הרפז, 2012).

'גזענות משטרתית' מוגדרת על ידי צ'אן כתהליך בו רשויות המשטרה מחתימות, מטרידות, מפלילות או מפלות קבוצה חברתית מסוימת על בסיס מראה חיצוני, תרבותי או מוצא לאומי, באמצעות שימוש בכוח המסור בידיהם (Chan, 1997 בתוך הרפז, 2012). בישראל הוגדרה 'גזענות' בסעיף 144 א' לחוק העונשין התשל"ז 1977 כ"רדיפה, השפלה, ביזוי, גילוי איבה, עוינות או אלימות, או גרימת מדנים כלפי ציבור או חלקים של האוכלוסייה, והכל בשל צבע או השתייכות לגזע או למוצא לאומי-אתני (משרד המשפטים, 2016).

יחסי הגומלין בין המשטרה לבני קבוצות המיעוט באים לידי ביטוי, כאמור, בשתי תופעות סותרות, לכאורה, המתקיימות בו זמנית:

  • שיטור יתר (Overpolicing) שמשמעו, שימוש בטקטיקות כוחניות מול בני המיעוט.
  • ושיטור החסר (Underpolicing) שמשמעותו, הזנחת קהילות המיעוטים ובעיקר, אלו הסובלות מפשיעה רבה (המשרד לביטחון פנים,2014 ).

בני קבוצות המיעוט 'מסומנים' על ידי השוטרים, ומתקיים תהליך של החשדה (פרופילינג) כלומר, ציפייה שאדם יבצע פשע בשל השתייכותו לקבוצה מסוימת, ולא על בסיס חשד סביר או סיבה מספקת (2011 Weeden). החשודים מעוכבים ומתבצע חיפוש בגופם וברכושם ולעתים, אף מאסר (הרפז, 2012).

בן פורת וגופר (2013) מתארים את היווצרות יחסי הגומלין בין המשטרה לקבוצות המיעוט באופן הבא:

  • שוטרים מפתחים עוינות כלפי אזרחים, הנתפסים על ידם כמפרי סדר. שיעורי הפשיעה הגבוהים - המתקיימים בקבוצות מיעוט עניות - מתפרשים על ידם כמאפייני הקבוצה. תפיסה של "הם" ו"אנחנו" מקבלת לגיטימציה, מגבירה את היד הנוקשה כלפי קבוצות אלה ומובילה ליחס סלחני כלפי שימוש מוגזם בכוח.
  • קבוצות המיעוט, מצידן, מגלות יחס חשדני כלפי המשטרה, מצפות ליחס לא הוגן, ומגיבות באופן קיצוני לפעולת השוטרים (בן פורת וגופר 2013).

שיטור בחברה הישראלית

בישראל, בעיית האמון כלפי המשטרה אופיינית לחברה הערבית, לחברה החרדית, לעולים מאתיופיה ולקבוצות אחרות (המשרד לביטחון פנים, 2014). היא הייתה אופיינית גם לעלייה הרוסית, אולם התאקלמותה המהירה בחברה הישראלית עמעמו מאוד את התחושות הללו. המשטרה שותפה גם להפללת אנשים שביצעו עבירות על רקע עוני כמו, פלישה לדירות ריקות וגנבת מזון (אגודה לזכויות האזרח בישראל, 2015) ובכך, פוגעת באמון בה בקרב אוכלוסיות חלשות מקבוצות מיעוט שונות.

[בתמונה: ג'אמל חכרוש - ניצב ערבי ראשון במשטרת ישראל; המקור - אתר המשטרה]

שיטור בקרב קהילת יוצאי אתיופיה

קהילת יוצאי אתיופיה מעלה טענות קשות כלפי משטרת ישראל וכלפי המחלקה לחקירת שוטרים (מח"ש), ומביעה חוסר אמון כלפיהם וכלפי הממסד. בדו"ח, שפורסם ע"י הצוות לטיפול בגזענות, מצוין כי אזרחים ממוצא אתיופי חוששים מפני שוטרים שיפגשו באקראי וכי אלימות השוטרים פוגעת בביטחונם האישי. בני הקהילה נדרשים להציג תעודת זהות, שלא על בסיס חשד סביר לביצוע עבירה, והם מוגבלים לנוע באזורים מסוימים.

בדוח מוצגים נתונים המשקפים את מצבם של בני הקהילה במערכת אכיפת החוק: בשנת 2015 הוגשו נגד אזרחים יוצאי אתיופיה פי שניים כתבי אישום משיעורם באוכלוסייה, ונגד קטינים יוצאי אתיופיה פי ארבעה משיעורם באוכלוסייה. טענות קשות הופנו גם כלפי מח"ש, לפיהן, רוב התיקים העוסקים באלימות שוטרים אינם נחקרים כיאות, ונסגרים בשלבים שונים של החקירה. בנוסף, לטענתם, מח"ש לא יוזמת פעילות לחשיפת מקרי אלימות של שוטרים על רקע גזעני, ואינה מהווה גורם מרתיע מפני תופעות פסולות (משרד המשפטים, 2016). מבקר המדינה מחזק טענות אלה כנגד מח"ש (לרנאו, 2017).

בדוח מצוין עוד כי, שתי פרשות עיקריות הביאו לתסיסה בקהילה ולהתפרצות המחאה החברתית:

  • פרשת יוסף סלמסה, שארעה במרץ 2014 והסתיימה בהתאבדותו;
  • ופרשת החייל דמאס פיקדה. שניהם נפלו קרבן להתעללות שוטרים. בשתי הפרשות ובמקרים נוספים, הפעילה המשטרה כוח לא מידתי ונהגה באופן גזעני, לא מכבד ולא הוגן. החמור מכל, תיקי השוטרים המעורבים בפרשות נסגרו.

בעקבות המחאה, הקימה המשטרה וועדת היגוי שגיבשה תכנית לחיזוק האמון בין המשטרה לבין יוצאי אתיופיה. בנוסף, בנתה המשטרה תכנית להכרת מאפייני הקהילה ותרבותה ששולבה בהכשרת השוטרים. היא הגבירה את ההסברה בשפה האמהרית, את גיוס השוטרים יוצאי הקהילה ואת שקיפות הטיפול המשמעתי.

ראש אגף משאבי אנוש במשטרה לשעבר, ניצב גילה גזיאל, הציבה יעד של ירידה ב-10% בהיקף פתיחת תיקים העוסקים באלימות בין שוטרים לבין יוצאי אתיופיה. במסיבת עיתונאים שנערכה ביוני 2016, הודה המפכ"ל לשעבר, רוני אלשיך, ש"יש סיכוי שהיה שיטור יתר של משטרת ישראל אל מול נוער אתיופי או בכלל הקהילה האתיופית" (משרד המשפטים, 2016).

[בתמונה: עדן מלסה, הקצינה הראשונה במשטרת ישראל ממוצא אתיופי, קיבלה את דרגות הקצונה, ועתה היא בדרגת מפקח ותמשיך לתפקידה הבא – מדריכה ומפקדת במרכז ללימודי משטרה; המקור - אתר המשטרה]

שיטור בקרב החברה הערבית בארץ

קבוצה נוספת שיחסיה עם המשטרה מאופיינים במתח ובחוסר אמון היא הציבור הערבי בארץ. המיעוט הערבי מונה כ-20% מאוכלוסיית ישראל, עם זאת שיעור האסירים הפליליים הערבים הוא כ-50%. בכל סוגי עבירות האלימות החמורה נמצא אחוז גבוה בהרבה בקרב החברה הערבית בישראל ביחס לשיעורם באוכלוסיה. תופעות של אבטלה, עוני, נשירה מבתי ספר, המובילות לסטייה חברתית ולפשיעה, המאפיינות קבוצות מיעוט, קיימות ביתר שאת בחברה הערבית. על פי המוסד לביטוח לאומי למעלה מ-50% מהמשפחות הערביות הן עניות ומספר המובטלים בקרבם כפול ממספר המובטלים היהודים, כך גם שיעורי הנשירה מבתי הספר (הכנסת, 2014).

בדוח זכויות האדם מובאות שתי דוגמאות, המצביעות על יחס מפלה כלפי אזרחים ערבים שהמשטרה מעורבת בהן:

  • אנשי השיטור העירוני, בהנחיית ראש עיריית קריית ביאליק, בדקו את תעודות הזהות של עובדים באתרי הבנייה בעיר בשל אווירת הפחד מהאוכלוסייה הערבית. בדוח מצוין כי עיכוב משטרתי, מעין זה, מגביר את העוינות של מיעוטים בישראל כלפי המשטרה.
  • בתחילת שנת 2015 נהרגו שני אזרחים בדואים על ידי המשטרה, ונשמעו הצהרות על כוונה לשנות את הוראות הפתיחה באש, ולאפשר למשטרה להשתמש בירי חי במקרים של יידוי אבנים בנגב (אגודה לזכויות האזרח בישראל, 2015).

היחסים בין המיעוט הערבי למשטרה רצופים בעימותים אלימים מהקמת המדינה. השיא שלהם היה טבח כפר קאסם, שבוצע על ידי יחידה של משמר הגבול ב־29 באוקטובר 1956, היום הראשון למבצע קדש.

[בתמונה: קטע מעיתון "הארץ" המתאר את פרטי הטבח, ב-1956; הצלם אינו ידוע]

[להעמקה בנושא השלכות טבח כפר קאסם לחצו כאן]

מקרה חמור נוסף היה אירועי אוקטובר 2000, בעקבותיהם הוקמה וועדת אור. הועדה המליצה, בין השאר, לא לקדם קצין בכיר שהורה על שימוש באש חיה, בניגוד לנוהלי המשטרה. למרות זאת, הוא קודם והוגשה עתירה בעניינו לבג"ץ (04585/06).

לאור המלצות ועדת אור נוספו עשרות מרכזי שיטור קהילתיים, תוגברו תחנות בישובים מעורבים, גויסו מתנדבים למשמר האזרחי ובני מיעוטים למשטרת ישראל (12% מהשוטרים אינם יהודים). בנוסף, נערכו פעולות הסברה בנושאים רלוונטיים בקרב השוטרים ובקרב האוכלוסייה הערבית.

[להעמקה בנושא אירועי אוקטובר 2000 במגזר הערבי, לחצו כאן]

סבב נוסף של עימותים התרחש בקיץ 2014 ובעיקר, מתחילת אירועי הדמים בסוף ספטמבר 2015 (הכנסת, 2014). בדוח זכויות האדם (2015) מצוין כי, כדי למנוע הפרות סדר בירושלים, המשטרה ומג"ב עשו שימוש מופרז בכוח והשתמשו באמצעים קטלניים לפיזור הפגנות בתוך שכונות מגורים צפופות.

כמו כן, באוקטובר 2015 המשטרה חסמה מעבר כלי רכב מירושלים המזרחית לשאר חלקי העיר ובצעה בדיקות של היוצאים והנכנסים ברגל וברכב. החסימות מנעו מעבר של שירותי חירום ושבשו את תנועת התחבורה הציבורית ואת שגרת החיים. כותבי הדוח מציינים כי המשטרה אינה רשאית לכתר שכונות שלמות לזמן בלתי מוגבל, ושפעולותיה מהוות ענישה קולקטיבית שמטרתה להפעיל לחץ על האוכלוסייה. בנוסף, הם טוענים כי השימוש באמצעים חריגים נעשה בהפגנות של קבוצות מיעוט, ללא קשר הכרחי להתנהגותם. הם מוסיפים כי המשטרה פועלת ביד קשה גם נגד אנשי תקשורת המסקרים את ההפגנות והאירועים ובעיקר, כלפי העיתונאים הפלסטינים (אגודה לזכויות האזרח בישראל, 2015).

עמדות הציבור הערבי כלפי המשטרה נבדקו בראיונות עומק בקרב אנשי ציבור ובסקר טלפוני, ופורסמו בדוח העוסק בשיטור בחברה הערבית ישראלית. מהדוח עולה כי עמדות הציבור הערבי כלפי משטרת ישראל הן דו-ערכיות.

  • יחידות העוסקות בנושאים אזרחיים כמו, המשטרה הכחולה, השיטור הקהילתי ומשטרת התנועה זוכות לרמת אמון גבוהה יחסית.
  • ואילו, משמר הגבול ויחידות מיוחדות העוסקות ביחסי רוב–מיעוט כמו, פיזור הפגנות, הריסת בתים והפקעת קרקעות זוכות לרמת אמון נמוכה.

הערכה נמוכה ניתנה למשטרה ברגישות תרבותית ובתחומי הסחר בסמים, ביישוב סכסוכים פנימיים ובשמירה על הרכוש. המשיבים טלפונית העריכו את המשטרה כמפלה, כעוינת, כמשתמשת בכוח מופרז וכלא הוגנת. בקרב אנשי הציבור הובע חוסר אמון חריף אף יותר, וחשש מהתנכלויות.

בישובים מעורבים ובראיונות העומק נטען כי המשטרה פסיבית כשהנפגע הוא ערבי, ואקטיבית כשהוא יהודי.

[בתמונה: מהומות אוקטובר 2000. צילום מסך מתוך וידאופדיה, הערוץ השני]

רוב המשיבים הביעו התנגדות לשרות בן משפחה במשטרה או להתנדבות אישית למשמר האזרחי פרט לאלו שהעריכו את יחס המדינה כטוב ואת שביעות רצונם מהחיים בה. ממצא זה מחזק את הטענה כי הציבור הערבי רואה במשטרה גוף מדינתי והערכתו את תפקודה תלויה בשביעות רצונו מהמדינה. עמדות הנוצרים והבדווים דמו לאלו של המוסלמים (המשרד לביטחון פנים, 2006).

ממצא שונה נמצא במחקר שערך חסייסי (2016) לפיו, ערבים נוצרים, המחזיקים בעמדות פוליטיות דומות לרוב היהודי, מביעים עמדות חיוביות יותר כלפי המשטרה (Hasisi, 2016). ביטוי נוסף לדו ערכיות ביחס הציבור הערבי למשטרה בא לידי ביטוי בתמיכה של רבים בחיזוק הקשרים עם המשטרה, בהגדלת מספר התחנות בישובים הקהילתיים ובחיזוק השיטור הקהילתי. עם זאת, הם טענו שהשיטור הקהילתי לא היטיב את השמירה על חיי האזרחים ועל רכושם ולא סייע בסכסוכים מקומיים. חלק מהמשתתפים ראו בשוטרים משתפי פעולה, ואחרים צדדו בקיומו. הודגש כי אירועי אינתיפאדת אל אקצה פגעו באמון האזרחים במשטרה ובמרקם החיים של הציבור הערבי מול המדינה והמשטרה, בעיקר בשל האשמה שהופנתה כלפי שוטר ערבי (המשרד לביטחון פנים, 2006). הערכות הציבור הערבי מצביעות על קיומם של שיטור יתר ושיטור חסר בקרבם.

מחקר שנערך בארץ, בשנת 2006, מצא כי שוטרים מחזיקים בעמדות חיוביות בנוגע לשוויון זכויות של הערבים כאזרחים; אך, בעמדות שליליות בתפיסתם כשומרי חוק (הרפז, 2008 בתוך הרפז, 2012). ממצא זה תומך בתיאור של בן פורת וגופר (2013) את היווצרות יחסי הגומלין בין קבוצות המיעוט למשטרה.

שיקול הדעת של שוטרים כמשפיע על יחסי משטרה-מיעוטים

לעמדות השוטרים משקל רב ביחסי משטרה-מיעוטים. עבודת השיטור מתבצעת על ידי יחידים וההתפתחויות בשטח מושפעות מעמדותיהן ומשיקול דעתם לפחות כמו, ממדיניות המשטרה. בשיקול דעת הכוונה "לתהליכים של הערכת נתונים עובדתיים ושיקולים ערכיים, בשעת משבר, או מצבי אי ודאות, או במהלך ביצוע שגרתי של תפקיד חברתי או מקצועי, המביאים להחלטות ולהתנהגויות" (אמיר, 1998).

למשטרה כארגון ולשוטר הזכות, היכולת וההכרח להכריע בהתאם למצב, איזה שיקול דעת יגבר: החוקי, הארגוני המתקיים בשטח או ההתנהגותי-פרופסיונאלי הנגזר מהידע ומהמיומנויות של בעל התפקיד:

  • אמיר (1998) טוען בספרו,'כוח בפיקוח' (ראו תמונת כריכה משמאל) כי שיקול הדעת החוקי הוא החשוב ביותר, אם כי החוק, לעתים, מחייב פירוש ושיקול דעת.
  • לעומתו, טוען וורדן כי הפקודות והנהלים שעל פיהם פועל השוטר משפיעים יותר על התנהגותו מאשר עמדותיו האישיות (Worden,1989 בתוך הרפז, 2012).

אמיר (1998) מציין כי אופי עבודת השוטרים וחוסר האפשרות לפקח על הדרגים הנמוכים, מספק מרחב רב יותר לשיקול דעתם מאשר לדרגים הניהוליים. כתוצאה מכך נפגם, לעתים, העיקרון הדמוקרטי. שיקול הדעת של שוטרים בעבודתם מוטה ומפלה, לעתים, קבוצות חברתיות מסוימות. אמיר (1998) טוען כי לא ניתן למנוע את שיקול הדעת של השוטרים, אך יש לצמצם אותו. יש לקיים תהליך חינוכי שכולל, לימוד כללים מנחים להתנהגות השוטר, מגבלותיהם והסנקציות להפרתם.

לטענת אמיר (1998), פיקוח פנימי לא מקטין את ממדי סטיות השוטרים שכן תרבות השוטרים מחפה עליהם ולעתים, אף מעודדת סטיות. בנוסף, לציבור אין אמון ציבורי ביכולת המשטרה לפקח על עצמה. פיקוח חיצוני על עבודת המשטרה נתקל בהתנגדות המשטרה בטענות של מקצועיות וקיומו של מנגנון משמעת. בעולם נוצרו מודלים המשלבים פיקוח חיצוני ופיקוח פנימי שמטרתם, לחזק את הסדרי הפיקוח הפנימי של המשטרה ובו זמנית, מאפשרים לגופי חוץ לפקח על הארגון. איזון בין סוגי פיקוח אלה מכבד את מעמדה המקצועי של המשטרה ומחזק את הלגיטימיות שלה בקרב הציבור. 

אסטרטגיות לשיפור יחסי משטרה – מיעוטים, בארץ ובעולם

כאמור, שיטור חברות רב-תרבותיות מעסיק את ישראל ומדינות אחרות בעולם. אמנת רוטרדם, שהתפרסמה בשנת 1996, הציגה עקרונות מנחים להתנהלות המשטרה מול מיעוטים ומהגרים. האמנה קובעת כי, נדרשת הכרה משותפת של הממשל ושל המשטרה ברב-תרבותיות והתאמה של דרכי פעולה הולמות: גיוס בני מיעוטים לכוחות המשטרה והענקת הזדמנות שווה, הכרת התרבות של הקבוצות הרלבנטיות, הדרכתם בנוגע להפרות חוק המתנגשות עם תרבותם וטיפול בהם ברגישות. באמנה מודגש כי בצד השיטור, יש להשקיע מאמץ בשמירה על זכויותיהם של קהילות מיעוטים (המשרד לביטחון פנים, 2004).

[להרחבה בנושא אמנת רוטרדם, לחצו כאן]

במדינות שונות יושמו אסטרטגיות שונות לשיפור יחסי משטרה-מיעוטים:

  • באירלנד נערכה רפורמה שהתבססה על חיזוק האמון של האוכלוסייה במשטרה והגברת אחריותה לפשע, גיוון הכוח המשטרתי ושמירה על זכויות האדם.
  • גם באנגליה הוטמעו במשטרה ערכים ושיטות עבודה המבוססות על שוויון וזכויות אדם.
  • בקנדה הושקעו משאבים בהתערבות מניעתית בקרב האוכלוסייה האבורג'ינית שזוהתה כמוקד פשיעה. נמצא כי שוטרים מבני המיעוטים מתקשרים טוב יותר עם אזרחים בני מיעוטים.

עם זאת, הניסיון בארצות-הברית הראה כי, גיוון כוח המשטרה לא שיפרה את יחס השחורים אל המשטרה ופגעה באמון של הלבנים בה. עוד נמצא, כי שוטרים חדשים תומכים בהדרכות לפיתוח רגישות תרבותית יותר מאשר שוטרים ותיקים. הכותבים מחזקים את הצורך באימוץ מדיניות אנטי גזענית רשמית ומוצהרת, בשינוי דפוסי עבודה המובילים לאפליה של קבוצות באוכלוסייה, ובחיזוק הקשר בין המשטרה לבין קהילות המיעוט באמצעות שיטור קהילתי והכללת נציגיהם במוסדות המפקחים על המשטרה. הכותבים מדגישים כי אף אחת משיטות אלה אינה תרופת פלא ושנדרשות שורה של שינויים על מנת לשפר את היחסים בין המשטרה למיעוטים (המשרד לביטחון פנים, 2014).

[גיליון 7 של משטרה וחברה, משנת 2003, מוקדש כולו לשיטור רב-תרבותי. המאמרים באנגלית. קיימים תקצירים בעברית]

השיטור הקהילתי הינו אסטרטגיה שצמחה במטרה, להתמודד עם בעיית השיטור בחברה רב-תרבותית. הרקע לצמיחתה הוא משבר אמון שנוצר בין המשטרה לציבור ובעיקר, לקבוצות מיעוט אתניות בשנות ה-60, בארצות הברית. בעקבות המשבר התגבשה הבנה כי, על המשטרה לעסוק בשמירה על הסדר הציבורי ועל מתן שירות לציבור, יותר מאשר על אכיפת חוק ומניעת פשיעה. השיטור קהילתי הוא פילוסופיה ארגונית וניהולית המושתתת על מספר הנחות יסוד: קהילה חזקה ואיכותית מונעת פשיעה ועבריינות; על המשטרה להוות חלק ממערכת עירונית קהילתית המתמקדת בפיתרון בעיות המטרידות את התושבים באזור ופוגעות באיכות חייהם. יש לציין שהשיטור הקהילתי נתפס, לעתים, כ"שיטור רך" ונתקל בהתנגדות של דרגים שונים של המשטרה (גימשי, 2013).

[כרזה בנושא שיטור קהילתי. Waue - Wisconsin]kesha Polic

[להרחבה בנושא השיטור הקהילתי, לחצו כאן]

בן-פורת וגופר (2013) מוסיפים כי המודל המסורתי ששאף לחפיפה בין מדינה, לאום וזהות קולקטיבית אינו עומד במבחן המציאות בחברה מודרנית, הכוללת זהויות אתניות ודתיות שונות. ארגון המשטרה ונהלי העבודה צריכים להיות מותאמים לקהילות המרכיבות את החברה. התפיסה שהמשטרה הינה ארגון בעל מומחיות הקובע את יעדי המשטרה ונהליה, ללא התייחסות לציבור אותו הוא משרת, קרסה ובמקומה, נוצרה ההבנה שהאפקטיביות של עבודת המשטרה נשענת על לגיטימציה ציבורית ועל שיתוף הפעולה של הציבור בדיווח על פשיעה, בזיהוי חשודים ובגינוי הפשע.

השיטור הקהילתי, במדינות רבות, מסתייע בשרותי מתנדבים המחזקים את הקשר של המשטרה עם הקהילה ומספקים לה מיומנויות חשובות כמו, שפות זרות ויכולות טכניות. בנוסף, מסייעות בצמצום עלויות ומפנות את השוטרים לעסוק בפשיעה חמורה. החסרונות בהפעלת מתנדבים הם פגיעה בפרטיות, התנהגות בלתי הולמת והתנגדות שוטרים (המשרד לביטחון פנים, 2014).

השיטור הקהילתי, טוענים ויסבורד, שהם וגדעון (2001), מאפשר לקהילה להחליט בצורה טובה יותר על סדר העדיפויות בעבודות המשטרה ומטשטש את תחושת הניכור של האזרח מול המשטרה.

עם זאת, הוא עורר מספר בעיות: הוא מצריך כוח אדם רב יותר והוא יקר יותר בשל כפילות התפקידים ובשל חוסר גמישות בניוד תקציבים בהשוואה למודל הלאומי הקיים בארץ. הוא עלול לפגוע בערך השוויון מאחר שהוא ממומן בעיקר, על ידי הרשויות המקומיות. ייתכן מצב בו קהילות עניות בהן אחוז פשיעה גבוה תקצנה תקציבים נמוכים למשטר. החמור מכל, השיטור הקהילתי עלול להשתמש בכוחו לנהוג בצורה לא הוגנת במיעוטים ובישראל, שהיא חברה שסועה, השיטור המקומי עלול להגביר את הסכסוכים בין קבוצות, במקום לצמצמם.

משטרת ישראל לא פיתחה שותפויות עמוקות ומקיפות עם הקהילה, הכוללים את המרכיבים המהותיים בתפיסת השיטור הקהילתי (המשרד לביטחון פנים, 2014). ויסבורד ועמיתיו (2001) מוסיפים כי לא חל שינוי בתפיסות שוטרי השטח את עבודתם. הסיבה לכך היא, התנגדות לשינויים מבניים המאפיינת את התרבות הארגונית של המשטרה (ויסבורד ועמיתיו, 2001 בתוך הרפז, 2012).

בעולם, עדיין אין עדויות לשיפור היחסים בין המשטרה לבין קהילות המיעוטים במקומות בהם פועל השיטור הקהילתי. מחקרים מסוימים (Reisig, 2007; Sozer& Merlo, 2012  בתוך המשרד לביטחון פנים ,2014) מצאו כי שיטור קהילתי משפר את הביטחון האישי של התושבים ואת היחסים בין הציבור למשטרה. גימשי (2013) מצדד ביישום עקרונות השיטור הקהילתי במגזר הערבי בשל רמת הפשיעה הגבוהה בו והנזק הנגרם בגינה לחברה הערבית, למשטרת ישראל ולמדינת ישראל. קבלת אחריות משותפת של המשטרה, הרשות המקומית והמנהיגים הקהילתיים יולידו, לדעתו, שירות איכותי לטובת הציבור הערבי. הוא רואה בשיטור הקהילתי "שיטור חכם" המציב את האדם במרכז עבודת המשטרה שייעודה להגן על האזרח, לשמור על זכויותיו ולשפר את איכות חייו.

בדוח המשרד לביטחון פנים (2014) מוצע כי  משטרת-ישראל תאמץ מודל שיטור המבוסס על צדק תהליכי או צדק מעברי (Procedural justice). מודל זה עשוי להגביר, לדעת הכותבים, את יעילותה של המשטרה ולהגדיל את תמיכת הציבור בה. המודל מבוסס על שקיפות מערכת המשפט הפלילי ועל הוגנות. שלושה יסודות משותפים לסוגים השונים של המודל: המשטרה זקוקה לתמיכת הציבור; תמיכה ושיתוף פעולה תלויים בלגיטימיות הנתפשת של המשטרה; הלגיטימיות הנתפשת מושפעת בחלקה מפעולות המשטרה (Tyler,2004 בתוך המשרד לביטחון פנים, 2014). לטענת הכותבים, כאשר הציבור מבין את דרכי העבודה של המשטרה, מאמין שהיא לוקחת אחריות על פעולותיה ונוהגת בהגינות, היא נהנית מתמיכתו. כדי לממש את המודל על משטרת ישראל לפעול בהגינות ובצדק על פי נהלים קבועים ולהפגין אחריות ציבורית על ידי בקרה על פעולתה. על המשטרה לבדוק את ביצועיה באופן מקצועי בתחום שביעות רצון הציבור, יושרת המשטרה וביצועים של שוטרים יחידים.

[בתמונה: צדק תהליכי. למקור התמונה לחצו כאן]

בישראל, לרבות בחברה הערבית פועלות שלוש תכניות מניעה עיקריות המתמודדות עם בעיות המטרידות את הקהילה, שומרות על הסדר החברתי ומחזקות את הביטחון האישי: אגף "מצילה ומניעת פשיעה במשרד לביטחון פנים" מקיים תכניות מיוחדות לאוכלוסיות יעד שונות באחת עשרה רשויות בחברה הערבית.  "עיר ללא אלימות", הפועלת במודל שיטור עירוני במטרה למצמצם אלימות בעיקר, בקרב בני נוער. במגזר הערבי גובש מודל שיטור ייחודי הכולל: מצלמות מעקב וגיוס מנהיגות מסורתית ועובדים סוציאליים למאבק בתופעות ייחודיות לחברה הערבית כמו, ירי בחתונות. "שיטור עירוני", במסגרתו זו פועלים שוטרים ופקחים עירוניים לאכיפה עירונית. הממשלה קבעה יחס של אחד לעשר בהקמת תחנות שיטור עירוני, לטובת האוכלוסייה היהודית, למרות שהצרכים של האוכלוסייה הערבית גדולים בהרבה (הכנסת, 2014)

דיון וסיכום

שיטור בחברות רב-תרבותיות, המורכבות בדרך כלל, מקבוצת רוב דומיננטית ומקבוצות מיעוטים, הוא נושא מורכב וטעון. יחסי הגומלין בין המשטרה לבין קבוצות המיעוטים מתאפיינים במתיחות ובחוסר אמון הדדי. ניתן לומר, כי לכל אחד מהמעורבים תרומה להיווצרות יחסים אלו:

  • קבוצות המיעוט, שלרוב נמצאות בתחתית הסולם החברתי-כלכלי, תופסות את המשטרה כמייצגת את המשטר, מאשימות אותה ביחס גזעני ומפלה ומגיבות בהפרת חוק.
  • השוטרים, השייכים, בדרך כלל, לקבוצת הרוב מפרשים את הפרת החוק כמאפייני הקבוצה ומכבידים את ידם מולה. מחקרים מחזקים את העובדה ששוטרים מחזיקים בדעות קדומות ובסטריאוטיפים על קבוצות המיעוט (המשרד לביטחון פנים, 2004) באופן העלול להשפיע על שיקול דעתם עד כדי "סימון" בני המיעוטים, עיכובם, חיפוש בגופם ובכליהם ואף ביצוע מעצרים, ללא חשד סביר לביצוע עבירה.

נוכח פעולות אלה מתעצמת תחושת הניכור של בני המיעוטים ומצטמצמת  נכונותם לשתף פעולה עם המשטרה.

במדינת ישראל, יחסי אי אמון ומתיחות עם המשטרה מאפיינות  בעיקר, את הקהילה האתיופית ואת החברה הערבית. קבוצות אלה מאשימות את המשטרה ביחס גזעני ובשיטור יתר תוך הצגת ראיות המתבססות על השיעור הגבוה של כתבי האישום המוגשים נגדם ועל כמות  המאסרים, העולה על שיעורם באוכלוסיה. בנוסף, הם מצביעים על ההקצנה ברמת האלימות כלפי יחידים וכלפי הציבור, כפי שבאה לידי ביטוי במחאת יוצאי אתיופיה ובאירועים במגזר הערבי. כמו כן, הם מפנים אצבע מאשימה כלפי גופים משמעתיים במשטרה וכלפי המחלקה לחקירת שוטרים (מח"ש) המגיבים בסלחנות כלפי שוטרים שסרחו. עדויותיהם של מפכ"ל המשטרה רוני אלשיך בדבר קיומו של שיטור יתר כלפי בני הקהילה האתיופית ושל מבקר המדינה ובג"ץ (04585/06) בדבר שימוש כוח לא מידתי כלפי שתי הקבוצות מספקות תמיכה לטענות אלה.

יחסה של המשטרה לקבוצות חברתיות שונות, כפי שמתבטא בשיטור יתר כלפיהן, משמש תמונת ראי למצבן החברתי הרעוע. מצב זה משתקף בעתירות שונות אשר הוגשו לבג"ץ כדוגמת סירוב מסגרות חינוכיות לקלוט את בני הקהילה (4212/91 ו- 2205/97) ודברי הסתה שנאמרו כנגד בני העדה על ידי העיתונאי והמועמד לפרס ישראל שמואל שניצר  (7426/08). תופעות אלו פוגעות בערכים אוניברסאליים ובעקרונות הדמוקרטיה ומדאיגות במיוחד כאשר הן מופיעות במוסדות המדינה ובמערכת אכיפת החוק, להן הוקנה במסגרת החוק תפקיד ההגנה על הזכויות הבסיסיות של האדם לכבוד ולשוויון (הכנסת, 2014).

לופקה (Lofca, 2002) טוען כי, תפקידה של המשטרה, המייצגת את המוסדות השלטוניים מחייב התנהגות ראויה כלפי הקבוצות השונות המתקיימות בה בכפיפה אחת. לדעתו, יש לאמן את השוטרים להשתמש בכוח המסור בידם באופן מקצועי, המאפשר שירות הציבור והגנה עליו. כמו כן, יש ללמד את השוטרים את ההיבטים החוקיים של תפקידם כפי שבא לידי ביטוי בקביעת המשרד לזכויות אדם באו"ם בדבר חובתה החוקית של המשטרה לפעול: לכיבוד ולהגנה על כבוד האדם וזכויותיו, לכיבוד עקרונות החוק ולמילוי כל החובות ללא אפליה על רקע גזע, צבע, מין, שפה, דת או פוליטיקהOffice Of The United Nations High Commissioner for Human) Rights, 2004). ערכים ועקרונות אלה ראוי שיעמדו לנגד עיניהם של כל עובדי מערכת אכיפת החוק בכל עת ובכל מקום, בארץ ובעולם. יש לזכור כי, לשיטור תפקיד חשוב בשמירה על הסדר החברתי ובמאבק נגד פשיעה אך, חשוב יותר שהמשטרה תפעל יחד עם המדינה והחברה למניעתה ולהטבת התנאים החברתיים של קבוצת המיעוט (הכנסת, 2014). ניסיונות כאלה נעשים בארץ ובעולם, אך נראה כי ניסיונותיהם נמצאים עוד בראשית דרכם.

מדינות מערביות שונות בעולם, המטפחות בקרבן גישה פלורליסטית, תובעות מן המשטרה לנהוג בקבוצות המיעוט ברגישות, בהגינות ובכבוד. לחץ שהופעל על המשטרה מצד החברה ומצד התקשורת עורר בקרב מפקדי המשטרה חשש מפני האשמה בגזענות. חשש זה חלחל לדרגים הנמוכים במדינות שונות באירופה ושוטרים נמנעו מביצוע תפקידם. חשש מפני האשמה בגזענות הוביל את משטרת ישראל לסרב למסור מידע אודות עבריינות מין לאומנית. פעילות הגנתית ושיטור חסר הן תופעות בלתי רצויות כמו שיטור יתר. על המשטרה המודרנית, כיום, למצוא את שביל הזהב ולגבש מודל שיטור אקטיבי המושתת על ערכים הומניסטיים ורב תרבותיים (יחזקאלי, 2016; יחזקאלי, 2017).

ויש גם גישות אחרות, ובעיות בסוגיית יישום השיטור הרב תרבותי:

[להעמקה על בעיות שיוצר השיטור הרב תרבותי, לחץ כאן]  [להעמקה בנושא קריסת השיטור הרב תרבותי בחברות מערביות, לחצו כאן] 

[לאסופת המאמרים בסוגיית משבר קליטת יהודי אתיופיה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על מאבק השחורים בארצות הברית, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'למי שייכת המשטרה' - אמון ולגיטימציה משטרתית, לחצו כאן]

מקורות

  • אגודה לזכויות האזרח בישראל, זכויות האדם בישראל 2015. (2015). [גרסה אלקטרונית]. דוח האגודה. ישראל: דהן, ט'. http://www.acri.org.il/he/wp-content/uploads/2015/12/tmunat2015.pdf
  • אמיר, מ' (1998). כח בפיקוח התנהגות אלימה של שוטרים: אנשים, מצבים וארגון. ירושלים: האוניברסיטה העברית.
  • בן-פורת, ג' וגופר, א' (2013). שיטור בישראל ובעולם: אתגרים משותפים, אתגרים ייחודיים. בתוך א' גופר וג' בן-פורת (עורכים), שיטור בחברה משוסעת (עמ' 40-1). חיפה: פרדס.
  • גימשי, ד' (2013). שיטור קהילתי במגזר הערבי בישראל. בתוך א' גופר וג' בן-פורת (עורכים), שיטור בחברה משוסעת (עמ' 383-357). חיפה: פרדס.
  • הרפז, ע. (2008). שיטור קהילתי ועמדות שוטרים כלפי קהילות מיעוטים בישראל: מגעים עם הקהילות ושינוי דעות קדומות. עבודת דוקטור, אוניברסיטת חיפה: חיפה.
  • הרפז, ע' (2012). אסטרטגיות שיטור סוגיות בעיצוב מדיניות אכיפת החוק. ירושלים: נבו.
  • ויסבורד, ד., שהם, א. וגדעון, ל. (2001). מאמר פתיחה: משטרה עירונית בישראל – שאלות של יעילות, קהילה, שוויון ויושרה. משטרה וחברה, (5), 24-5.
  • טל, י. (2010). עבודת גמר: האם יש צורך באגף שיטור במשטרת ישראל?. חיבור לשם קבלת תואר מוסמך. אוניברסיטת חיפה: חיפה.
  • יחזקלי, פ. (2016). קריסתה של אסטרטגיית השיטור הרב תרבותי. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב- 1 ביוני 2017. http://www.ידע.com/2016/01/15/%D7%A7%D7%A8%D7%99%D7%A1%D7%AA%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%90%D7%A1%D7%98%D7%A8%D7%98%D7%92%D7%99%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%A9%D7%99%D7%98%D7%95%D7%A8-%D7%94%D7%A8%D7%91-%D7%AA%D7%A8%D7%91%D7%95%D7%AA%D7%99/#sthash.rcDERjwO.ApbCltII.dpbs
  • יחזקלי, פ. (2017). משטרת ישראל במלכודת השיטור הרב תרבות. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב-1 ביוני 2017. http://www.ידע.com/2017/05/27/%D7%9E%D7%A9%D7%98%D7%A8%D7%AA-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C-%D7%91%D7%9E%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%93%D7%AA-%D7%94%D7%A9%D7%99%D7%98%D7%95%D7%A8-%D7%94%D7%A8%D7%91-%D7%AA%D7%A8%D7%91%D7%95%D7%AA%D7%99/#sthash.ASjlm0VM.4eEd682L.dpbs
  • כנסת מרכז המחקר והמידע, מדיניות הטיפול של המשרד לביטחון הפנים והמשטרה באלימות חמורה בחברה הערבית. [גרסה אלקטרונית]. (2014). מסמך המרכז. ירושלים: ישראל: חסייסי, ר' וטשנר, נ'.
  • https://www.knesset.gov.il/mmm/data/pdf/m03433.pdf
  • לרנאו, ח. (2017). חגית לרנאו: לא משגיחים על השוטרים!. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב- 14 באפריל 2017.
  • http://www.ידע.com/2017/04/10/%D7%97%D7%92%D7%99%D7%AA-%D7%9C%D7%A8%D7%A0%D7%90%D7%95-%D7%9C%D7%90-%D7%9E%D7%A9%D7%92%D7%99%D7%97%D7%99%D7%9D-%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%A9%D7%95%D7%98%D7%A8%D7%99%D7%9D/#sthash.CgC5UXND.dpbs
  • משרד לביטחון הפנים, סקירה משווה בנושא: שיטור חברות רב תרבותיות. [גרסה אלקטרונית]. (2004). דו"ח היחידה לשירותי מידע. ירושלים, ישראל: וגשל, ה'. http://mops.gov.il/Documents/Publications/InformationCenter/SkirotMikzoiyot/multicultrepolicing.pdf
  • משרד לביטחון פנים, שיטור בחברה הערבית ישראלית סקר עמדות וציפיות בקרב ציבור הערבים אזרחי מדינת ישראל. [גרסה אלקטרונית]. (2006). דו"ח היחידה. ירושלים, ישראל: סנטו, י' ועלי, נ'. http://mops.gov.il/documents/publications/rd/behavioursocialereaserches/policingintheisraeliarabsocietyattitudes.pdf
  • משרד לביטחון הפנים, שיטור יעיל לישראל של המאה ה-21. [גרסה אלקטרונית]. (2014). דו"ח המשרד. ירושלים, ישראל: סאונדרס, ג', פופר, ס, וו', מוראל, א.ר', דיוויס, ר.סי', רבי, ק.ב', לויכנר, ק.ג'יי', עפרון, ש', סגלוביץ', ב' וריילי, ג'.
  • http://www.rand.org/content/dam/rand/pubs/research_reports/RR200/RR287z1/RAND_RR287z1.hebrew.pdf
  • משרד המשפטים, הצוות למיגור הגזענות נגד יוצאי אתיופיה. [גרסה אלקטרונית]. (2016). דו"ח המשרד: ירושלים, ישראל: דסוקי, ס'. http://www.justice.gov.il/Pubilcations/Articles/Documents/ReportEradicateRacism.pdf
  • סבר, ר. (1999). "בין 'התחפרות ל'הדיפה' – גורמי בלימה של חינוכאים בניהול הדיאלוג הבית-ספרי בתוך קונטכסט רב-תרבותי". עיונים במנהל וארגון החינוך, (23), 139-96.
  • סבר, ר' (2007). לשון הקליטה – קליטת עולים בעזרת עידוד פעיל לשמירת שפת-האם וגישור בינתרבותי בחינוך. בתוך פ' פרי (עורכת), חינוך בחברה רבת תרבויות (עמ' 104-67). תל אביב: כרמל.
  • Body, M. (1996). Models of Multicultural Education – The Dynamics of Pluralistic Integration and Social Accomodation. In R. Baubock, A. Heller & A.R. Zolberg (Eds.), The Challenges of diversity – integration and Pluralism in Societies of  Immigration. Public Policy and Social Welfare series (pp.259-278). Sydney: European Center Vienna.
  • Hasisi, B. (2016). Police, Politics, and Culture in a Deeply Divided Society. In T. J. Zamir, D. Weisburd & B. Hasisi (Eds.), Policing in Israel Studying Crime Control, Community Policing, and Counterterrorism. (pp. 87-107). Boca Raton: CRC press.
  • Lofce, I. (2002). A Case Study on Police Misconduct in the United States of America and an Applicable Model for the Turkish National Police (Unpublished master’s thesis). University of North Texas.
  • Office of the United Nations High Commissioner for Human Right. (2004). Human Rights Standarts and Practice for the Police (3th ed). United Nation: Author.
  • Reisig, M. (2007). Procedural Justice and Community Policing – What Shapes Resident’s Willingness to Participate in Crime Prevention Programs?. Policing, 1(3), 356- 369.
  • Sarup, M. (1986). The Politics of Multicultural Education. London: Routledge and Kegan Paul.  
  • Sozer, M.A. & Merlo, A. V. (2012).The Impact of Community Policing on Crime Rates: Does the effect of Community Policing Differ in Large and Small Law Enforcement Agencies?. Police Practice and Research, 2, 1-16.
  • Tyler, T.R. (2004). Enhancing Police Legitimacy. Annals of the American Academy of Political and Social Science, 593 (1), 84-99.       
  • Weeden, L.D. (2011). Criminal Procedure and the Racial Profiling Issue for Professor Gates and Sergeant Crowley. Washington and Lee Journal of Civil Right and Social Justice, (17), 306- 332.    
  • Worden, R. (1989). Situational and Attitudinal Explanations of Police Behavior: a Theoretical Reappraisal and Empirical Assessment. Law and Society Review, 23(4), 667-711.
  • חוק הגזענות, חוק העונשין 144 א' (התשל"ז – 1977).
  • פקודת המשטרה [נוסח חדש], (התשל"א – 1971).
  • בג"ץ 4212/91 המוסד החינוכי הממלכתי דתי העל-יסוד לבנות "בית רבקה", סמיון רוז'נסקי ויצחק קפלן נ' הסוכנות היהודית לארץ ישראל ואיחוד הארגונים של יוצאי אתיופיה, פ"ד (1991).
  • בג"ץ 2205/97 ח"כ אדיסו מסאלה נ' שר החינוך והתרבות ושמואל שניצר, פ"ד (1997).
  • בג"ץ 4585/06 ועד משפחות הרוגי אוקטובר 2000 ועדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' השר לביטחון פנים ותנ"צ בנצי סאו, פ"ד (2006).
  • בג"ץ 7426/08 טבקה משפט וצדק לעולי אתיופיה נ' שרת החינוך פרופ' יולי תמיר, משרד החינוך ועיריית פתח-תקוה, פ"ד (2008).

 

 

 

3 thoughts on “מיכל חדד: 'שיטור-יתר' ו'שיטור-חסר' בחברה רב-תרבותית

  1. Pingback: מאבק השחורים בארצות הברית באתר ייצור ידע - ייצור ידע

  2. נחמד, אך ממש לא רלוונטי למשטרת ישראל. אן שום עדות שהאמירה בראשית העבודה – "מדינות רבות, וביניהן ישראל, מגבשות אסטרטגיות המכוונות לשיפור יחסי משטרה-מיעוטים" – נכונה. אך, גם אם הדברים נכונים, הם נשארים בבחינת "גיבוש" ולא יוצאות מן הכוח אל הפועל.

    • תמיד חשבתי על עבודת המשטרה והטיפול הכושל בפשיעה עכשיו אני מבין את ההגדרה…..שיטור יתר ושיטור חסר. במיוחד בבני מיעוטים ובאנרכיה שהמשטרה מטפחת ….

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.