פנחס יחזקאלי: אירועי אוקטובר 2000 במגזר הערבי בישראל

[התמונה: "האש התפשטה לערביי ישראל"... כותרת העיתון 'ידיעות אחרונות' אומרת הכל...]

[התמונה: כותרת העיתון 'ידיעות אחרונות' אומרת הכל...]

בתחילת אוקטובר 2000 בער המגזר הערבי בישראל בשורה של הפגנות אלימות ומהומות במקומות שונים ברחבי הארץ, אשר עיקרן בצפונה. בהתנגשויות בין אזרחים לבין כוחות משטרה, נהרגו ארבעה עשר אנשים, ביניהם שנים עשר מערביי ישראל, יהודי אחד ופלסטיני אחד תושב עזה, וכן, נפצעו רבים. אירועים אלה הינם קו פרשת מים בכל הנוגע להבנת סוגיית בטחון הפנים בישראל...

[מתוך הספר: אופן הטיפול של מדינות דמוקרטיות במרי אזרחי אלים. למעבר לתוכן העניינים לחץ כאן] [לריכוז המאמרים על אירועי אוקטובר 2000 - המרד השני של הפלסטינים הישראלים - לחצו כאן] [לריכוז המאמרים על המגזר הערבי בישראל, לחצו כאן]

המאמר עודכן ב- 1 באוקטובר 2021

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר ייצור ידע.

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

*  *  *

בתחילת אוקטובר 2000 בער המגזר הערבי בישראל בשורה של הפגנות אלימות ומהומות במקומות שונים ברחבי הארץ, אשר עיקרן בצפונה. בהתנגשויות בין אזרחים לבין כוחות משטרה, נהרגו ארבעה עשר אנשים, ביניהם שנים עשר מערביי ישראל, יהודי אחד ופלסטיני אחד תושב עזה, וכן, נפצעו רבים. אירועים אלה הינם קו פרשת מים בכל הנוגע להבנת סוגיית בטחון הפנים בישראל.

בספטמבר 2003, פורסמו מסקנות "וועדת החקירה הממלכתית לבירור ההתנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראליים באוקטובר 2000" (וועדת אור, 2003). מסקנות הוועדה, המשתרעות על פני 831 עמודים, בשני כרכים עבים, אינם תורמים, מסיבות הקשורות כפי הנראה לייעודה של הוועדה כפי שנתפסה על ידי חבריה, להבהרת ההקשר הברור שבגינו התרחשו האירועים. מצד אחד, נמנעה הוועדה, כלשונה, "לשים תווית על אירועי אוקטובר ולתייגם כ'מרי', 'אינתיפאדה' או 'מרד'", אבל, באותה נשימה קבעה, כי "האירועים הללו פגעו קשה במרקם החיים המשותפים במדינה וסיכנו את עתידו" ("וועדת אור", 2003, כרך א', ע' 295).

מה התרחש, באמת, בישראל באותם ימים?

[בתמונה: מתפרעים פלסטינים מול חיילי צה"ל וכוחות הביטחון, בצומת איו"ש, ליד רמאללה. האש עברה,ף עד מהרה לתוך גבולות הקו הירוק... התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Nadav Ganot (נדב גנות) / דובר צה"ל.  קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

[בתמונה: מתפרעים פלסטינים מול חיילי צה"ל וכוחות הביטחון, בצומת איו"ש, ליד רמאללה. האש עברה,ף עד מהרה לתוך גבולות הקו הירוק... התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Nadav Ganot (נדב גנות) / דובר צה"ל.  קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

ההתלקחות

הניצוץ שהדליק, לכאורה, את הבערה היה עלייתו של ראש האופוזיציה דאז, אריאל שרון להר הבית. שרון עלה להר, ביום 28.9.00, בליווי ארכיאולוג. עילת הביקור, על פי הפרסומים בתקשורת, היתה בדיקתם של האתרים הארכיאולוגיים בהר הבית בעקבות שיפוצים שביצע הווקף ("וועדת אור", 2003, כרך א', ע' 92). "וועדת אור" מציינת, כי:

עיתוי הביקור בעיצומו של המשא ומתן המדיני, בעוד סוגיית ירושלים טרם הוכרעה, גרם להתנגדות עזה לביקור בצד הפלסטיני. גורמי דת והנהגה פלסטיניים ואנשי הווקף גינו את הביקור, אשר היווה לדעתם פרובוקציה והזהירו מפני כך, שהביקור עלול לגרום להסלמה, לשפיכות דמים ולמתיחות שתוביל לפיצוץ. במשטרה התקבלו ידיעות, כי צפויים לבוא להר הבית מאות אנשים שאורגנו על ידי תנועת הפתח וגורמים פלסטינים נוספים, במטרה למנוע את כניסת המשלחת להר הבית. מוסדות ההנהגה הפלסטינית בירושלים קראו לפלסטינים תושבי השטחים ולערבים בישראל להגיע להר הבית. תנועת הפתח פרסמה הודעה, שבה קראה לעם הפלסטיני ולתלמידי בתי הספר מהכפרים העוטפים את ירושלים להגיע להר הבית ולמנוע את כניסת חבר הכנסת שרון. הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית פרסם הודעה שבה הכריז, כי "אם הקיצוני שרון ינסה לתקוף את מסגד אל אקסא, הרי שחברי התנועה האסלאמית ואגודת אל-אקסא ימתינו לו וימנעו את כניסתו בכל מחיר" (שם, ע' 93).

.

  [בתמונה משמאל: ניצב יאיר יצחקי 'יצא מהמשחק' מוקדם מאוד ועל האירועים פיקד סגנו, קראוזה]

למחרת הביקור, ביום 29/9/00 בשעה 13:00, נערכה תפילה המונית בהר הבית, בה נטלו חלק כ- 20,000 פלסטינים. עם סיום התפילה בשעה 13:15 נכנסו קצינים בכירים של מחוז ירושלים, ובהם מפקד המחוז, סגנו, ראש אגף המבצעים המחוזי ומפקדים נוספים לתוך שער המוגרבים עצמו, כדי להתרשם מהנעשה על הר הבית. שאר הכוחות נותרו מחוץ לשער. בשלב זה החלו ההמונים לידות אבנים גדולות ומוטות ברזל באופן מסיבי לעבר כוח המשטרה שבשער ולעבר רחבת הכותל. המתפללים שהיו ברחבת הכותל פונו על ידי השוטרים במהירות לתוך מנהרת הכותל, תוך שנעשה שימוש בירי של גז מדמיע. במהלך אירוע זה נפגע מפקד המחוז, ניצב יאיר יצחקי, מאבן בראשו, הוא איבד את הכרתו ונלקח לבית חולים. במצב זה סגנו, תת ניצב דוד קראוזה, מילא את מקומו כמפקד הכוחות במקום.

[בתמונה משמאל: ניצב יאיר יצחקי 'יצא מהמשחק' מוקדם מאוד ועל האירועים פיקד סגנו, קראוזה]

דקות אחדות לאחר מכן, בסביבות השעה 13:20, הורה תת ניצב קראוזה על פריצה לתוך מתחם הר הבית. במהלך הפריצה ועם ההשתלטות על המתחם נורו, בין היתר, כדורי גומי מטווח קצר. כמו כן, היה שימוש בירי צלפים נגד שניים שניסו, לטענת אחד הצלפים, להשליך בלוק ומוט ברזל על שוטרים שנמצאו במקום סמוך, נמוך יותר (שם, ע' 97).

כתוצאה מהעימות על הר הבית, נהרגו מירי כוחות הביטחון שבעה פלסטינים ונפצעו למעלה מ- 100. בנוסף לכך, נפצעו גם 16 שוטרים ובכללם מפקד כוח הפריצה, מפקד משמר הגבול ירושלים, תת ניצב עאטף דגש, אשר ידו נשברה כתוצאה מזריקת האבנים, בעת שעמד בשער המוגרבים. כמו כן, נפגעו חייל ומספר אזרחים ישראלים. הרשות הפלסטינית הכריזה על שביתה ואבל כהזדהות עם ההרוגים. יצוין, כי מיד לאחר הפריצה להר הבית, החלו אירועים נוספים באזור ירושלים המזרחית, שכונת אל-טור, צומת רוקפלר, שועפאט ואזורים נוספים בירושלים וסביבותיה. אירועים אלה כללו יידויי אבנים, הבערת צמיגים, הבערת כלי רכב ואמבולנס, פריצת גדר שדה התעופה עטרות והבערת צמיגים במקום. כוח משמר הגבול נשלח לתגבור ובהמשך אף נשלח כוח של יחידת סיור מיוחדת לטיפול בהפרות סדר (להלן, יס"ם) לחלץ כוח משטרה שכותר ליד אוגוסטה ויקטוריה, והיס"ם חילץ אותו תוך שימוש באמצעים לפיזור המון (שם, ע' 98).

המהומות בהר הבית זלגו לשטחי הרשות הפלסטינית בימים 29/9/00 ו-30/9/00 והביא למותם של שבעה פלסטינים, ביניהם, חמישה אנשי המשטרה הפלסטינית ונפצעו יותר מ- 600 איש, מתוכם 15 פצועים קשה.

על רקע אירועי הר הבית והמהומות בשטחי הרשות החליטה וועדת המעקב של ערביי ישראל, ביום 30/9/00, על שביתה כללית, לרבות בבתי הספר, וליציאה לתהלוכות בכל מקומות היישוב. שביתה זו החלה ביום  1/10/00, שהיה יום החג השני של ראש השנה, תשס"א. להחלטת וועדת המעקב נוספו פרסומים תגובות פומביות חריפות לאירועים אלה ביום 30/9/00, מפיהם של מנהיגים במגזר הערבי, לרבות כרוזים מטעם גופים שונים. בתגובות אלה תוארו האירועים, הן בהר הבית והן בשטחי יהודה שומרון ועזה כ"טבח מתוכנן". צוין, כי הטבח הנטען נועד לאותת לפלסטינים כיצד יש בדעת ישראל להתייחס אליהם בעתיד, ובדרך זו לנסות להכניעם בכל הנוגע למחלוקות שבין ישראל לבינם (שם, עמ' 178-177).

כך זלגו האירועים, ב- 1/10/00, גם למגזר הערבי בישראל. ונמשכו בשני גלים עיקריים עד ל- 10/10/00. לכרונולוגיה של האירועים לפי ימים לחץ כאן.

[בתמונה: אנדרטה להרוגי האירועים בסכנין. התמונה היא נחלת הכלל]

[בתמונה: אנדרטה להרוגי האירועים בסכנין. התמונה היא נחלת הכלל]

סוגיית השמירה על ציר ואדי ערה פתוח

קשה להבין את המאבק שניהלה המשטרה במתפרעים לשמור את ציר וואדי ערה פתוח, ללא הבנת ההקשר הביטחוני שלו.

ציר ואדי ערה נחשב, מאז ומעולם, כציר רוחב חיוני לצבא, במקרה של מלחמה, לניוד כוחות בין חזיתות אפשריות. דרכו עברו תגבורות לגולן וממנו, במלחמת יום הכיפורים, למשל. אין ספק, שבמקרה של מלחמה, יזדקק צה"ל לכביש זה. מכאן נובעת הגישה הביטחונית הגורסת, שעל הציר להישאר פתוח בכל מחיר. זו גם הסיבה לאגרסיביות המשטרתית ב"מלחמה על הציר"; זו הסיבה, שהופעלו צלפים למניעת חסימת כביש ואדי ערה (וועדת אור, כרך ב', ע' 495); זו הסיבה, שאנשי מקצוע, כמו ראש המועצה לביטחון לאומי דאז, אלוף עוזי דיין, התבטא בהערכת המצב היומית בלשכת ראש הממשלה בירושלים, ב- 3 באוקטובר 2000,  ש"אין לאפשר עוד סגירת צירים", על אף ש"היה ער לאפשרות שבעמדה זו כרוכה האפשרות שיהיו נפגעים..." (שם, כרך א', ע' 257). התבטאות אחרת היא של מפקד פיקוד העורף, לשעבר, אלוף, במילואים, שמואל ארד, שטען, ב- 4/10/00:

המצב שנוצר בחסימת הכבישים... הוא חמור. צריך לרכז כוח שיגיב ויאפשר את זרימת התנועה. אם למשטרה אין מספיק כוח, ברור, שצריך היה להכניס את הצבא. איבדנו את ההרתעה וצריך להחזיר אותה, כי המחיר, שיידרש מאיתנו לשלם, בעתיד, רק ילך ויגדל (גילת, 2000א').

גישה זו אפיינה את עמדות אנשי הביטחון לכל אורך אירועי אוקטובר, ואת אלה של ההנהגה הפוליטית, בשלושת הימים הראשונים של המשבר, עד שכאמור, הפנימו האחרונים את המחיר הפוליטי ששילמו, כתוצאה מההתעקשות לפתוח את הציר, בכל מחיר.

על חשיבות הסוגיה יכולה להעיד דווקא העובדה, שצה"ל מחפש דרכים שלא לעבור בו, בשל העובדה שהתפיסה של "פתיחת הציר בכל מחיר" קרסה בעקבות מסקנות "וועדת אור". לדוגמא, ניצב (גמלאי) אליק רון טוען, שכבר בתקופת אירועי ג'נין, באפריל 2002, הסיטה המשטרה מעבר של שיירת תחמושת מכביש ואדי ערה לציר חלופי, מחשש לתקיפתה (רון, 2004).

[בתמונה: ציר ואדי ערה. למה פתוח בכל מחיר? התמונה נוצרה, הועלתה לויקיפדיה ואושרה לשימוש על ידי תמר הירדני]

[בתמונה: ציר ואדי ערה. למה פתוח בכל מחיר? התמונה נוצרה, הועלתה לויקיפדיה ואושרה לשימוש על ידי תמר הירדני]

כיצד נתפסו אירועי אוקטובר 2000 בעיני הצדדים המעורבים?

כללי

דומה, כי המפתח לבירור זה הוא ההבנה, כיצד ראה כל אחד מהצדדים המעורבים בדרמה של תחילת אוקטובר 2000 את האירועים. כיצד ראה זאת הצד הערבי? כיצד ראה זאת כלל הציבור בישראל? כיצד ראו זאת מנהיגיו? כיצד ראו זאת אנשי המשטרה, שטיפלו באירועים? ומול כל אלה - כיצד ראתה זאת "וועדת אור"?

על מנת לתת תשובה מלאה לשאלה זו, נכון, לדעתי, לבחון את האירועים מנקודת המבט של וועדת אור, ולהשוות נקודת מבט זו עם נקודות המבט השונות של הצדדים שהיו מעורבים באירועי אוקטובר 2000.

האירועים בעיני ערביי ישראל

בניגוד ל"וועדת אור" שקבעה, כי אינה רוצה לשים תווית על אירועי אוקטובר ולתייגם כ"מרי", "אינתיפאדה" או "מרד" ("ועדת אור", 2003, כרך א', ע' 295), הדוברים של המיעוט הערבי בישראל היו חרדים הרבה פחות מההשלכה של תיוג כזה. מילת המפתח בהתבטאויות של רבים מהם הייתה המושג "אינתיפאדה". הדוגמאות רבות:

כבר ב- 6 באוקטובר 2000, כינה ח"כ ד"ר עזמי בשארה את אירועי אוקטובר במגזר הערבי, כ"אינתיפדה"'. בשארה צוטט אז, "כמי ששיבח את האינתיפאדה של ערביי ישראל, והדגיש את הקשר בינה לבין האינתיפאדה בשטחים, בציינו, כי "אנו אלה ששברנו את המצור על בני עמנו, העומדים איתן ועושים אינתיפאדה בגדה וברצועת עזה. זה אות כבוד המתווסף לאות אל אקצא, על חזם של השאהידים שלנו... יצאנו, כדי להכריז על עמדה פוליטית, וזו זכותנו" ("וועדת אור", 2003, כרך א', ע' 273).

ח"כ ערבי אחר, ח"כ עבד אל מלכ דהאמשה, התראיין במהלך האירועים, ב- 3/10/00. הוא טען, כי "ביקורו של (אריאל) שרון באל אקצא מחק את הקו הירוק, לגבי הזיקה בין הערבים בישראל לפלסטינים" (שם, ע' 247).

המונח "אינתיפאדה" השתרש, לאחר מכן, בקרב ערביי ישראל כשמם של אירועי אוקטובר 2000, בתוך הקו הירוק, שכונו בפיהם "אינתיפאדת אל אקצא של ערביי ישראל" (אוסצקי לזר וגאנם, 2003, ע' 6) או "אינתיפאדת אל אקצא בקרב הערבים הפלסטינים בישראל" (ח'מאיסי, 2003, ע' 50) (להבדיל מ"אינתיפאדת אל אקצא" הפלסטינית), ולא בכדי. המהומות כוונו, בין היתר, לפגיעה בסימני ריבונות ישראליים: ברכוש ממשלתי, כמו מתקני בזק, מחלקת עבודות ציבוריות (מע"ץ), דואר ישראל וחברת החשמל; ובמוסדות ישראליים, כמו בנקים וכדומה (אשכנזי, ואח', 2000; שרוני ומורגנשטרן, 2000); והתמקדו בתקיפת כוחות הביטחון, שניסו לגונן על הצירים ולמנוע את סגירתם.

"וועדת אור" מתארת, בפרוטרוט, את תהליכי הרדיקאליזציה האידיאולוגית והפוליטית, את עלית ההזדהות עם המאבק הפלסטיני, את התגברות התסיסה האסלאמית, את צמיחת המיליטנטיות בדור הערבי הצעיר ואת תהליך ההסלמה של ההפגנות האלימות על רקע לאומי ("וועדת אור", כרך א', עמ' 91-60). הוועדה מצביעה על אירועים, המאפיינים את המגמות הללו, כמו החרמת יום העצמאות, שריפת דגל המדינה ואירועי הנכבה (שם, ע' 119). הוועדה מכבירה מילים על הניכור של ערביי ישראל למדינה. היא מציינת, כי "תכניה וסמליה של המדינה, המעוגנים גם בחוק והמעלים על נס את הניצחונות בסכסוך זה, מציינים בעיני בני המיעוט הערבי את תבוסתם, וספק, אם יש להם דרך להזדהות עימם, הזדהות של אמת. הזמן עשוי, אולי, להעלות ארוכה לכאב, אך ככל שמתחזקת התודעה הלאומית, כך גוברת בקרבם המודעות לבעיה זו, המלווה את עצם הקמת המדינה" (שם, ע' 27).

[בתמונה: מהומות אוקטובר 2000. צילום מסך מתוך וידאופדיה, הערוץ השני]

[בתמונה: מהומות אוקטובר 2000. צילום מסך מתוך וידאופדיה, הערוץ השני]

"וועדת אור" מצביעה על אירועים לאומיים, מובהקים, כעילה הישירה לאירועים. היא קובעת, כי "האירועים על הר הבית, ביום 28.9.00, מועד בו ביקר חבר הכנסת אריאל שרון בהר הבית, ו... האירועים של ה- 29.9.00, מועד בו ארעה התנגשות בין כוחות המשטרה לבין מתפללים, שהתפרעו על הר הבית, בה מצאו את מותם שבעה אנשים... היו בין הגורמים המיידיים והזרזים לאירועי אוקטובר" (שם, ע' 17). לפי הוועדה, אחת המפלגות הערביות הוציאה כרוזים, שהופצו בנצרת ובטירה... (בהם)... הודגשה הריבונות הפלסטינית על אל אקצא וירושלים הערבית, והובע גינוי ל'טבח' של המתפללים במסגד" (שם, ע' 110). הוועדה מביאה עוד את הערכות גורמי הביטחון, כי למותו המתוקשר של הילד, מוחמד אל דורא, שנורה בחיק אביו בעזה, "היה משקל גדול... כגורם לפרוץ האירועים" (שם, ע' 111). במהלך אירועי אוקטובר מביאה "וועדת אור" ידיעות על כוונות ערביות "להגיע לתחנת משטרה או לעלות על יישובים (יהודיים)" (שם, ע' 245).

ניתן להוסיף לאלה סקר של מינה צמח (פלוצקר, 2000, עמ' 13-12), שהתפרסם בידיעות אחרונות של ה- 6/10/00, לפיו, "שני שלישים מערביי ישראל יתייצבו לצד מדינה פלסטינית ולא לצידה של ישראל, במקרה של עימות ביניהן". ניתן לצטט התבטאויות, כמו זו של ח"כ מוחמד ברכה, כשבועיים לפני פרוץ האירועים, כי הציבור הערבי יפגע בשוטרים שיהרסו בתים, התבטאות, שבגינה הורה היועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה נגד ברכה (כותרת ידיעות אחרונות מה- 14/9/00).

יש לציין, כי באותם ימים סוערים של התפרעויות, לא הועלתה כלל על ידי הצד הערבי הטענה של מהומות על רקע קיפוח של זכויות אזרח. כל אלה באו מאוחר יותר, לאחר ששככו האירועים והחל "חשבון הנפש" בקרב הצבורים, היהודי והערבי, גם יחד.

מתוך כל הדברים הללו עולה, לדעתי, תמונה של מיעוט בעל תחושת שייכות חזקה ומוצהרת לרוב הערבי, המקיף את ישראל, שמשתמש ומזדהה עם סימני לאום פלסטינים, שפתח באירועי אוקטובר 2000 על רקע מה שהתרחש בזירה הפלסטינית ישראלית, ושמכנה אותם  בכינוי "האינתיפאדה של ערביי ישראל", או "אינתיפאדת אל אקצא".

[בתמונה: כריכת דוח ועדת אור]

[בתמונה: כריכת דוח ועדת אור]

האירועים בעיני הציבור היהודי בישראל 

דומה, כי הציבור היהודי ראה במאורעות אוקטובר 2000, בדיוק את מה שראו בהם ערביי ישראל. לא בכדי, מזכירה "וועדת אור" מצב, לפיו:

"זמן לא רב לאחר שהחלו אירועי אוקטובר, הועלה בדיונים שונים חשש מפני תגובה אלימה של יהודים לאירועים החמורים, על רקע הקושי של כוחות הביטחון להתמודד עימם, והפגיעה של האירועים בתחושת הביטחון האישי והסדר במדינה. היו שדיברו על סכנה של 'מלחמת אזרחים'." ("וועדת אור", 2003, כרך א', ע' 411).

מצב זה, אמנם, לא התאמת, אך ביום שבת ה- 7/10/00, החלו במגזר היהודי אירועים של הפרות סדר ואירועים פליליים נגד ערבים, על רקע לאומני. "וועדת אור" מציינת, כי האירועים החלו לאחר חטיפת שלושה חיילי צה"ל, על ידי החיזבאללה, ביום ה- 7/10/00 ("וועדת אור", 2003, כרך א', ע' 411; כן ראה פרק י' כולו בדוח הוועדה, עמ' 422-411).

ערביי ישראל נתפסו בקרב יהודים רבים כ"גיס חמישי", פוטנציאלי, עוד לפני אירועי אוקטובר 2000 (נויברגר, 1996, ע' 14; סמוחה, 1996, ע' 494). הוועדה מציינת את הידוע לכל, שערביי ישראל "עוררו בקרב הרוב – במידות שונות גם אצל יהודים שונים – תחושה של איום פוטנציאלי" והיא מפרטת את האיום הזה: "אמנם, בשש המלחמות, שישראל נלחמה נגד מדינות ערב, נמנעו הערבים בישראל מלפגוע בחוק ובסדר, אך, אין ספק, שרבים מתוכם חשו אהדה לשאיפות הלאומיות שייצגו המשטרים הערביים..." ("וועדת אור", כרך א', ע' 28). כלומר, היא מציינת את החשש, המובע בגלוי על ידי יהודים, שבזמן מלחמה, ברגע של חולשה, יצטרף המיעוט הערבי למלחמה, כנגד הרוב היהודי.

זו, בעצם, תמונת המצב שראו רבים מקרב הרוב היהודי בישראל, בימים הראשונים של אוקטובר 2000. זו תמונת המצב, שהצטיירה בעיתונים הכתובים עברית בישראל. לדוגמה: כותרת "מעריב היום", מיום 4/10/00 זועקת: "התנהגות היהודים חרצה את גורלם", ועל רקע רעול פנים, שבידיו דגל פלסטין, מובא "מונולוג רווי שנאה של רעול פנים החוסם עם חבריו, מזה שלושה לילות, את הכניסה לאום אל פחם":

"... כדאי למשטרה להיזהר מאוד. למדנו את זה מילדי האינתיפאדה. אין לנו מה להפסיד. פלשתין זו ארץ ואדמה שלנו, היהודים הם אורחים זמניים כאן. ניסינו לחיות איתם בשלום, אבל, הם הכשילו ניסיונות אלה, גזלו את אדמותינו, משפילים אותנו שוב ושוב. אפילו כאשר יהודי רב עם אשתו בבית, הוא מתחיל לצעוק 'מות לערבים', כאילו שדמנו הפקר. הגיע הזמן שנצעק 'די!'. אנחנו לאר מיעוט, אנחנו חלק מאומה ערבית גדולה. התנהגות היהודים חרצה את גורלם. עכשיו, הסוף שלהם קרוב, והארץ הזאת לא תהיה ארץ לשני עמים. כאן, היהודים לא רצויים יותר." (בדראן, 2000, ע' 1).

[בתמונה: האנדרטה לזכר הרוגי אוקטובר 2000 בנצרת. התמונה היא נחלת הכלל]

[בתמונה: האנדרטה לזכר הרוגי האירועים בנצרת. התמונה היא נחלת הכלל]

באותו גיליון של "מעריב", מתחיל אמיר גילת (2000א', עמ' 3-2) את כתבתו, בע' 2, בכותרת: "זה כמו ב- 48'". להלן כותרת המשנה:

תושבי הגליל המערבי נזכרו אתמול במלחמת העצמאות: הכבישים נחסמו, בשערי הישובים הוצבו שומרים חמושים, הלימודים בבתי הספר בוטלו, התושבים יצאו לעבודה בליווי חמוש. 'הגליל בוער, אומר אייל זוהר מהישוב צורית. 'אנחנו נצורים, חזרנו ל- 48', ואולי, אפילו, לגרוע מזה.

[תמונתו של יואב גלבר היא צילום מסך מסרטון היו טיוב: "חלק 7- פרופ' יואב גלבר, העם היהודי כתופעה היסטורית"]

הכתבה מצטטת את פרופסור יואב גלבר, "חוקר מלחמת העצמאות מאוניברסיטת חיפה", באומרו: "לא חזרנו ל- 48', כי אז אנחנו היינו הגיבורים, והיום אנחנו השפנים. אם הנהגים של 48' היו נעים בכבישים, הם היו פתוחים".

[תמונתו של יואב גלבר משמאל היא צילום מסך מסרטון היו טיוב: "חלק 7- פרופ' יואב גלבר, העם היהודי כתופעה היסטורית"]

דוגמה נוספת: כותרת בתוך מסגרת שחורה של "ידיעות אחרונות, המוסף לשבת", מיום 6 באוקטובר 2000, הכריזה: "אש בתוך הבית"; כותרת טורו של נחום ברנע, בגיליון זה, היתה: "מאורעות תשס"א", בהקבלה גלויה לימי המאורעות, ולתחושת המצור של מלחמת העצמאות; עפר שלח (2000, ע' 15) קובע, באותו גיליון, כי "רוב מכריע של ישראלים חושש, שערביי ישראל הם סכנה רדומה, שהם רק מחכים למאבק הגדול למחיקת ישראל"; סקר מינה צמח, באותו גיליון, מגלה, כי "74% מהיהודים מגדירים את התנהגות ערביי ישראל, באותו שבוע, כבגידה במדינה, לא כהתפרצות כעס" (פלוצקר, 2000, עמ' 13-12).

לאלה, ניתן להוסיף את הפסקת הקניות והחרמת המסעדות של יהודים בישובים ערביים, הנמשך, בחלקו, עד כתיבת שורות אלה, כארבע שנים אחרי אירועי אוקטובר 2000.

ב- 13 באוקטובר 2000, כתב אמיר גילת ב"מעריב" מאמר גדול, בשם, "האינתיפאדה הבאה תהיה חמורה יותר". גילת כותב, כי:

"השאלה האמתית לגבי ערביי ישראל, אחרי שבועיים של מהומות, היא לא מה קרה, אלא מה יקרה: האם יוכלו מחר בבוקר להמשיך ולהיות אזרחי המדינה?; האם יוכלו להמשיך ולעשות עסקים עם יהודים?; המתונים שבהם רואים באירועים פורקן רגעי של התסכולים שנצברו; קולות אחרים, חריפים בהרבה, מדברים על התחזקות הביטחון העצמי בדרך לפתרון הבעיה, ועל כך, שההתפרצות הבאה היא רק עניין של זמן; "מהיום אנחנו קבוצה אחרת", אומר אמיר מחול, מנכ"ל התאחדות העמותות הערביות. "אנחנו כבר לא מוכנים לסבול את המצב, שהמדינה עוינת לנו" (גילת, 2000ב').

היטיב לבטא את תחושות הרוב היהודי העיתונאי סבר פלוצקר, שכתב, במאמר המערכת של ידיעות אחרונות, כי "אירועי ספטמבר 2000, נראו והובנו כחלק בלתי נפרד מהתפרצות אינתיפאדת אל אקצא. הם נתנו ביטוי אלים להתעוררות הלאומית והאסלאמית של הציבור הפלסטיני, החי במדינת ישראל היהודית. זהו הרקע האמיתי להריגת תריסר האזרחים הערבים על ידי השוטרים" (פלוצקר, 2003).

[בתמונה: "אירועי ספטמבר 2000, נראו והובנו כחלק בלתי נפרד מהתפרצות אינתיפאדת אל אקצא". התמונה היא נחלת הכלל]

[בתמונה: "אירועי ספטמבר 2000, נראו והובנו כחלק בלתי נפרד מהתפרצות אינתיפאדת אל אקצא". התמונה היא נחלת הכלל]

האירועים בעיני ההנהגה הפוליטית 

ניתן לראות שוני בתגובות ההנהגה למתרחש במגזר הערבי, עד היום השלישי למאורעות (ה- 3 באוקטובר) ולאחריו.

עד ל- 3 באוקטובר, התייחסה ההנהגה לאירועים הצפויים, ולמה שהתרחש אחרי ה- 1 באוקטובר 2000, כאירועים הקשורים לביטחון הפנים, להבדיל מאירועי סדר ציבורי אחרים, שידעה ישראל, בעשור האחרון.

"וועדת אור" מצטטת את השר לביטחון הפנים, שלמה בן עמי, שהתבטא, בסיכום דיון, במאי 2000, כי הוא חושש, "שצפויה אינתיפאדה פנימית"("וועדת אור", 2003, כרך א', ע' 119). בבוקר ה- 3 באוקטובר 2000, כינה בן עמי את האירועים כ"ערעור אמיתי על סדר הדברים במדינה הזו" (שם, ע' 119). "וועדת אור" מביאה אמירות שלו, על רקע זה, הן בעת האירועים והן בעת דיוני הוועדה, כי "מדובר במחיקת הקו הירוק" (שם, כרך ב', ע' 582).

ביום ה- 9 באוקטובר, חזר השר בישיבת הערכת מצב עם ראש הממשלה על הערכה זו. וועדת אור מצטטת אותו כך:

"השר לביטחון הדגיש את חומרת המצב. הוא ציין קיום מרכיבים של מלחמת אזרחים באירועים. הוא שב והזכיר תחושות ועובדות המצביעות על כך ש"הקו הירוק" בעצם נמחק." ("וועדת אור", 2003, כרך א', ע' 289).

התבטאויות כגון אלה לא היו, למשל, באירועי הפרות סדר, שבהן לא היו מעורבים ערביי ישראל, כמו הפגנות החרדים ברחוב בר אילן בירושלים, במהלך החודשים אפריל ספטמבר 1987 (הוד, 1999, עמ' 281-279); בהפגנת עולי אתיופיה בירושלים, ב- 28 בינואר 1996 (הוד, 1999, עמ' 562-561) או בהפגנות הסטודנטים במהלך אוקטובר 1998 (נגבי, 1998).

בכתב האזהרה ששיגרה "וועדת אור" לראש הממשלה, דאז, אהוד ברק נטען, בפרט האזהרה השני, כי: -

"בהיותו ראש ממשלת ישראל... הנחה מר ברק, לקראת יום 2/10/00 את המשטרה להבטיח בכל האמצעים את פתיחת הצירים, תוך התייחסות מפורשת לכביש 65 (כביש ואדי ערה), כשהוא מתעלם מן הנפגעים הרבים ואף ההרוגים אשר היה צפוי, או היה צריך להיות צפוי, כי יהיו בנסיבות העניין כתוצאה מהוראה זו, ומכך, שהדבר עלול להביא לידי ליבוי המהומות. בכך לא איזן כראוי בין הצורך להבטיח את החוק והסדר, לבין הצורך להימנע מפגיעה בחיי אזרחים ובשלמות גופם, ואף לא נתן משקל ראוי לצורך להביא להרגעת הרוחות ולמניעת המשך האירועים" ("וועדת אור", 2003, כרך ב', עמ' 578-577).

"וועדת אור" מציינת, לגבי הישיבה בליל ה- 1 באוקטובר 2000, כי: -

"באותה עת סבר הדרג המדיני, כי גם ההתרחשויות הבו זמניות של האירועים, בתחומי המדינה ושל האירועים ביהודה ושומרון, אינה מקרית, אף שלא היה ידוע אם יש תיאום ביניהם. התחושה היתה, כי לאירועים בשתי הזירות היה אופי לאומי, שקיצוניים הובילוהו." ("וועדת אור", 2003, כרך ב', ע' 581).

[בתמונה: שוטר באירועי אוקטובר 2000... מקור התמונה: משטרת ישראל]

[בתמונה: שוטר באירועי אוקטובר 2000... מקור התמונה: משטרת ישראל]

הוועדה מצטטת את ראש הממשלה, דאז, ברק, בריאיון רדיו, מבוקר ה- 2 באוקטובר 2000,  שבו אמר ברק כך:

"אנחנו לא נוכל ולא מתכוונים לקבל, לא סגירה של צירים ולא הפרעות לאורח החיים התקין על ידי אזרחי ישראל בתוך המדינה... אני... הנחיתי את השר לביטחון הפנים ואת משטרת ישראל, שאגב, מגיעות להן מחמאות גדולות מאוד על השליטה העצמית שהם גילו אתמול, במהלך ההפגנות, אבל אמרתי להם: יש לכם אור ירוק לכל פעולה שתידרש, כדי להביא לשלטון החוק ולשמירה על הסדר הציבורי ואבטחת חופש תנועה לאזרחי המדינה, בכל מקום במדינה" (ההדגשה במקור) ("וועדת אור", 2003, כרך ב', ע' 587).

[בתמונה: ניצב אליק רון בשנת 2000. צילום: עמוס בן גרשום, לע''מ]

גם מפקד מחוז הצפון דאז, ניצב אליק רון (ראו תמונה משמאל) טוען, כי "אני סגרתי פעמיים את ציר ואדי ערה, אבל, ברק נתן פקודה לפתוח את הציר" (רון, 2004).

[בתמונה: ניצב אליק רון בשנת 2000. צילום: עמוס בן גרשום, לע''מ]

"הדברים ברורים", קבעה "וועדת אור". "הם משדרים מסר, לפיו סגירת כביש ואדי ערה, ביום 1/10/00, הייתה אירוע חד פעמי, אשר לא ראוי שיחזור. הדברים אינם עולים בקנה אחד עם גרסת מר ברק עתה, לפיה אמר באותו יום, כי ניתן לשאת סגירת צירים, לפרק זמן נוסף" (שם, כרך א', ע' 589). הוועדה מביאה ציטוט נוסף של מר ברק מפרוטוקול הוועדה, יום לאחר מכן, בערב ה- 2/10/03:

"היעד בסוף הוא לפתוח את הציר. הצירים יצטרכו להיות פתוחים, אבל, המדינה, יש לה מספיק ביטחון עצמי וכוח. היא לא הצד החלש, במקרה הזה, והיא יכולה לעמוד ולנשוך את השפתיים, כמה שזה לא נעים וכואב לפעמים, עוד 12 שעות, עוד 24 שעות, עוד 48 שעות..." ("וועדת אור", 2003, כרך ב', ע' 595).

הוכחה נוספת לכך, שהדרג הפוליטי התייחס לאירועים כאירועי בטחון פנים, ולא כאירועי סדר ציבורי "רגילים", היא העובדה, ששירות הביטחון הכללי (להלן, שב"כ) היה שותף חשוב בניהול הפרות הסדר, בניגוד למה שהתרחש באירועים "רגילים" אחרים, כמו הפגנות החרדים, האתיופים והסטודנטים, שהוזכרו לעיל, "וועדת אור" מתארת ישיבות אצל ראש הממשלה, בהם נוטל ראש השב"כ חלק דומיננטי, בהצגת הערכותיו לפני הממשלה (שם, כרך א', ע' 210-209, 217).

בשלב מסוים של האירועים, כאשר התבררו ההשלכות הפוליטיות והחברתיות שלהם, החלו הפוליטיקאים לשנות את גישתם הפומבית לאירועים. בלשון וועדת אור, "לקראת יום ה- 3 באוקטובר 2000, חל שינוי ברור בדגש ובאסטרטגיה ששידר ראש הממשלה" (שם, כרך ב', ע' 595). ראש הממשלה ציין, בהערכת המצב היומית בלשכת ראש הממשלה בירושלים, באותו יום, כי "ניתן לקבל סגירה של ציר כמו ואדי ערה ליום או יומיים, אם המטרה היא למנוע שפיכות דמים (שם, כרך א', ע' 257); השר לביטחון הפנים הגדיר, בריאיון לרדיו, באותו יום, את האירועים כמפגש טראגי בין "זכותם הלגיטימית של ערביי ישראל לבטא את השקפותיהם וגם את תסכולם", לבין "חובת המדינה להגן על רכוש האזרחים ועל חופש התנועה שלהם"; ביום זה, פרסם ראש הממשלה, אהוד ברק, הודעה רשמית, בה הדגיש את "החלטתה הנחושה של הממשלה... להשקיע כל מאמץ כדי להשיג שלום, שוויון ושיתוף..." (שם, ע' 248). כן הכריז על כוונתו להרכיב וועדת בירור, בראשות אישיות ניטראלית, כדי לחקור את אירועי הימים האחרונים. הוא הנחה את המשטרה, כי "אין להפוך את פתיחת הכבישים הראשיים לעימות נוסף" (שם, כרך א', ע' 249).

האירועים בעיני בכירי משטרת ישראל 

[תמונתו של ניצב צור יובל אראל, דוברות משטרת תל אביב]

מתוך כתבי הוועדה עולה, מעבר לכל ספק, שהמשטרה ראתה את האירועים כאירועי ביטחון פנים, הקשורים, קשר ישיר, למתרחש ברשות הפלסטינית, והמסכנים את הביטחון הלאומי, ותגובותיה היו פועל יוצא של הנחת מוצא זו. הוועדה גורסת, כי "מן החומר שהוצג לוועדה עולה, כי בפורומים שונים נצפתה, כתולדה אפשרית של אירועים חמורים בשטחי הרשות הפלסטינית או על הר הבית, פריצתן של הפרות סדר קשות ורחבות היקף במגזר הערבי, אשר עלולות להיות במתכונת, בעוצמה ובהיקף, הדומים לאלה שהיו, בפועל, באירועי אוקטובר" ("וועדת אור", 2003, כרך א', ע' 115). הוועדה מצטטת את ראש המטה המבצעי של השר לביטחון הפנים, דאז, ניצב דוד צור (ראו תמונה משמאל), ש"הגדיר את המצב בו אזרחים (יהודיים) רבים נתקעו בדרכם מן הצפון כ'קטסטרופה'... (ו)כי האירועים בתוך המדינה נתפסו כ'אינתיפאדה פנימית' (שם, כרך ב', ע' 582). הוועדה מצטטת מסמך, שכתב יועץ המפכ"ל לענייני ערבים דאז, תת ניצב ראובן לוי, לפיו: "האוכלוסייה הערבית בישראל נמצאת בתהליכים מואצים של פלסטיניזציה והתבדלות מהמדינה. שעת האמת בעניין זה מתקרבת" (שם, כרך א', ע' 117).

[תמונתו של ניצב צור משמאל יובל אראל, דוברות משטרת תל אביב]

ואכן, דומה, כי גורמי המשטרה ראו בפרוץ האירועים את אותה "שעת אמת", שהגיעה. חיזקה תחושה זו העובדה, שהתקיימו מפגשים שוטפים של הערכת מצב עם שירות הביטחון הכללי (שב"כ) (שם, כרך א', עמ' 206; 237; 250; 257-256; 269), ושם, הועבר מידע אינטימי בין הארגונים, כמו דיווח על ירי הצלפים, שנמנע, לפי "וועדת אור", אף מהשר הממונה על המשטרה (שם, כרך ב', ע' 495). יתרה מכך, המשטרה אף ביקשה וקיבלה תגבור של חיילי צה"ל באבטחת ישובים יהודיים, ולפי פרסומים בעיתונות, הופעלו בשטח אף 50 לוחמי סיירת חרוב (אשכנזי, 2000).

זו, כנראה, הסיבה, שהמשטרה, בניגוד לטיפול "רגיל" באירועי סדר, הפעילה צלפים, שירו תחמושת חיה, באום אל פחם, ב- 3 באוקטובר 2000, ובנצרת, ב- 3-2 באוקטובר 2000 ("וועדת אור", 2003, כרך ב', ע' 500-464). זו אחת הסיבות, שבניגוד לקורה אחרי אירועי סדר "רגילים", לא נכתבו דו"חות פעולה ולא בוצעו תחקירים. זו היתה "מלחמה", לא אירוע "רגיל" (נחום ברנע, שכותב על ניצב אליק רון, בעיצומם של האירועים, מכנה אותם "מלחמת ארבעת הימים" ומצטט את רון באמרו: "הצפון חזר ל- 48'", ברנע, 2000).

עם שינוי הטון בקרב ההנהגה, ניכר שינוי בתגובות המשטרה לאירועים. יתכן, שגרמה לכך גם התחושה המתגברת, שהמשטרה, בסופו של דבר תשמש כ"שעיר לעזאזל" של האירועים ("אני שומע איך הולכת ונאספת מקהלת הצרצרים", ציטט נחום ברנע את ניצב אליק רון בידיעות אחרונות, ברנע, 2000). האם לשינוי הטון הפוליטי ולתחושה של וועדת חקירה קרובה היה משקל על ההחלטה, הכול כך בעייתית, שלא לערוך רישומים בכתב במחוז הצפוני?

מצד אחד, לא נמצאו דוחות פעולה ולא תחקירים, לא בנושא הצלפים ולא בנושאים אחרים. יתרה מזו. השימוש בצלפים לא דווח לדרג המדיני – לא לראש הממשלה; לא לממשלה, במסגרת ישיבות הערכת המצב או ישיבות הממשלה; ולא לשר לביטחון הפנים, במסגרת העדכונים השוטפים.

אך, מצד שני, תופעת אי רישום הדוחות ואי קיום התחקירים בשטח החלה, בלחץ האירועים מן היום הראשון, ושינוי הטון של הדרג המדיני ארע רק ביום השלישי לאירועים.

כך או כך, "וועדת אור" מדגישה, כי דוחות היחידה למלחמה בטרור (ימ"ם) על הירי הגיעו לידי הוועדה "רק לאחר פנייתם של אוספי החומר של הוועדה, ישירות לימ"ם, ולא ביזמת המשטרה ("וועדת אור", 2003, כרך ב', ע' 494; על נושא התחקירים ראה כרך ב', פרק ג', עמ' 508-501; על נושא דו"חות הפעולה ראה כרך ב', פרק ד', עמ' 512-509). 

ניצב אליק רון על הגיבוי הפוליטי למשטרה

[הצילום המקורי מאתר משטרת ישראל; אין אזכור שם הצלם]

האירועים בעיני "וועדת אור"

"וועדת אור" את ההקדמה לדו"ח כך:

"בתחילת אוקטובר 2000 נפל דבר בישראל. בשורה של הפגנות אלימות ומהומות, במקומות שונים ברחבי הארץ, אשר עיקרן בצפונה, ובהתנגשויות בין אזרחים לבין כוחות המשטרה, נהרגו ארבעה עשר אנשים" ("וועדת אור", 2003, כרך א', ע' 13).

לאחר מכן, מונה הדוח את שמות ההרוגים לפי סדר התאריכים בהם נפגעו. מס' 12 ברשימה הינו, כלשון הוועדה, "המנוח בכור יהודה ג'אן, תושב ראשון לציון. נפגע בכביש החוף, ליד ג'סר אל זרקא ביום 7.10.00, ונפטר באותו יום" (שם, ע' 13).

דוגמה זו מלמדת על הגישה של הוועדה אל האירועים: מדובר במכלול אחד של אירועים, שבו נפלו 13 אזרחים ישראליים, יהודים וערבים) ופלסטיני אחד. מכלול אחד, שאין להפרידו.

יהיו שיטענו, שיש בעיה בהכללות שעושה הוועדה, שכן, מר יהודה ג'אן ז"ל לא נהרג "בשורה של הפגנות אלימות ומהומות במקומות שונים ברחבי הארץ... ובהתנגשויות בין אזרחים לבין כוחות המשטרה", אלא, במארב ערבי על ציר מרכזי בישראל, כביש חיפה תל אביב, בקרבת כפר ערבי היושב על הכביש. הם ידגישו עוד, כי חלק מהחומרה הציבורית של אירוע כזה היא, שהיה זה דפוס פעולה ערבי מוכר בשנות המנדט הבריטי ובתקופת מלחמת העצמאות, דפוס ש"נצרב" היטב, בתודעה הקולקטיבית הישראלית. דפוס זה, שהיה רדום כ- 50 שנה, הופיע במהלך האינתיפאדה הראשונה; הופיע שוב באוקטובר 2000; ולדעת רבים, קיים חשש סביר שעוד יופיע שנית. אולם, וועדת אור מבליעה אותו, ואת השלכותיו.

תפיסה זו של הוועדה מוצאת את ביטויה עוד במקום שבו מקצה הוועדה לסוגיית הקיפוח של ערביי ישראל. הפרק על "אפליה, קיפוח ומצוקה", כלשון הוועדה, הוא רחב ומקיף, ומופיע כבר בע' 33 לדו"ח, לפני הפרק על "תהליכי רדיקליזציה אידיאולוגית פוליטית". הוועדה קושרת, ישירות, את תהליך ההתדרדרות האלימה לאפליה. הוועדה טוענת, כי "קשה היה שלא להבחין, כי לריבוי ההתנגשויות היתה השפעה מצטברת. מאירוע לאירוע הלכו ונשחקו העכבות נגד התפרעויות, ירד סף ההתנגדות להפרת החוק, והשימוש באלימות הפך, כמעט, לנורמה. דינמיקה זו... ניזונה מרגשי התסכול והכעס, בשל התמשכות האפליה והקיפוח" ("וועדת אור", כרך א', ע' 91) (ההדגשות שלי, פ.י.).

תפיסה זו בולטת עוד בשני תחומים חשובים, שלא קיימים במסקנות הוועדה:

האחד – ההימנעות מהמלצות אישיות למנהיגים הערבים: על אף האזהרות הקשות ששלחה "וועדת אור" לשלושת המנהיגים הערבים: שיח' ראאד סאלח וחברי הכנסת עזמי בשארה ועבד אל מלכ דהאמשה, היא החליטה להימנע מלהמליץ המלצות אישיות בעניינם, אולי, מפני שאין היא מעוניינת במתיחת קו ישר בין ההיבט הלאומני אירידנטי לבין האירועים. גישה זו הביאה לביקורת קשה מצד שר המשפטים לשעבר, אמנון רובינשטיין, שטען, כי "אי ההמלצה מצניעה מעיני התקשורת והעיתונות את הדברים הקשים שאמרה הוועדה על שלושת המוזהרים הערביים".

כיצד מסבירה הוועדה את הפער הזה (שבין היעדר המלצה בעניין אישי ציבור ערביים, מול המלצות חריפות נגד המוזהרים היהודיים)? בנוגע לשיח' סאלח נאמר, כי מאחר ש"אינו ממלא עוד תפקיד רשמי, לאחר שפרש מתפקידו כראש עיריית אום אל פאחם... לא ראינו מקום ליתן המלצה לגביו". מדוע? מאימתי מי שחדל להיות איש בעל תפקיד רשמי פטור מאחריות? מדוע אריה דרעי אחראי למעשים שעשה בעת תפקידו הרשמי, והשיח' סלאח אינו אחראי? הוועדה ממליצה, ששלמה בן עמי, שפרש מכל תפקיד ציבורי, לא ימלא בעתיד תפקיד של שר לבטחון פנים. מדוע לא היה אפשר להמליץ, שהשייח' לא יהיה ראש רשות מקומית בעתיד?

תמוהה עוד יותר היא ההחלטה בעניינם של שני חברי הכנסת. כאן הנימוק הפוך: מכיוון שהם מכהנים כנבחרי ציבור, אין מקום להמלצה. הוועדה אינה מנמקת החלטה זו. היא מזהירה אותם כחברי כנסת, ולאחר שהחשד מתאמת, היא מגלה שהם חברי כנסת. אך מדוע חבר כנסת פטור מהמלצה? אין לו חסינות מפני אישום בהסתה לאלימות. אשר לח"כ בשארה, מסתמכת הוועדה על כך, שמועמדותו לכנסת אושרה על ידי בית המשפט העליון. אך בהחלטת הרוב בעליון אין התייחסות לעובדות המקרה, ולא נקבע שם, כי מי שאשם בהסתה לאלימות רשאי להיות חבר כנסת... (רובינשטיין, 2003)

השני – ההימנעות מהתייחסות בהמלצות לתפקוד שב"כ לפני ובמהלך האירועים: "וועדת אור" הזהירה את ראש הממשלה דאז, אהוד ברק, כי "בהיותו ראש ממשלת ישראל, לא היה ער במידה הנדרשת לתהליכים המתרחשים בחברה הערבית בישראל, אשר יצרו בתקופת כהונתו חשש ממשי לפריצת מהומות בקנה מידה נרחב" ("וועדת אור", 2003, כרך ב', ע' 563). ברק מצידו, מצוטט על ידי הוועדה, כי "אירועי חודש אוקטובר 2000 לא נצפו על ידי גורם כלשהו" (שם, ע' 564). גם השר, לשעבר, לביטחון הפנים, שלמה בן עמי, טען, כי "שר יכול להיות טוב רק כמו המקורות שלו". עוד טען בן עמי, כי באירועים הללו לא היה לו  "מודיעין משלו", מאחר שבנושא ערביי ישראל, המקור המודיעיני הוא שירות הביטחון הכללי (להלן, שב"כ), והשב"כ פועל תחת ראש הממשלה.

אף, שהגורם האחראי על תחום האיסוף והערכה במגזר הערבי, הינו שב"כ; על אף מרכזיותו של שב"כ בפעולות הסיכול במגזר הערבי; על אף החלק המרכזי של שב"כ בהערכות שקדמו לאירועים; על אף שתפקידו היה לצפות את פריצתם ועוצמתם, לא מזכירה הוועדה, ולו במילה, את הכשל הזה.

טיעון זה אינו חדש, והוא נדון בהרחבה, באופן פתוח, בתקשורת הישראלית. כך, למשל, כותב יאיר אטינגר, בעיתון הארץ:

בדיוניה, חזרה הוועדה, שוב ושוב, לישיבת הערכת מצב, שכינס ברק ביום שישי, 29 בספטמבר, אחרי הסיבוב השני של התכתשויות דמים בהר הבית, בנוכחות כל הצמרת הביטחונית. הישיבה התקיימה אחרי שהנהגת הציבור הערבי כבר הכריזה שביתה ליום המחרת. לפי רוב העדויות, איש מבין אנשי השב"כ לא סקר בישיבה תחזית על מה שהיה צפוי להתפרץ בישראל תוך יומיים. ראש מרחב צפון בשב"כ העיד בוועדה: "לא הערכתי שיהיה משהו מעבר ליום מחאה ואלימות מקומית, שהמשטרה לא מסוגלת להכיל".

בנוגע לכישלון המודיעיני, שררה בין המוזהרים הסכמה (נדירה): כולם הפנו אצבע מאשימה של השב"כ. ברק ווילק מחו, במפורש, על כך, שראש השירות, אבי דיכטר, ובכירי הארגון לא הזהירו על הכשל המודיעיני. "הוועדה החליטה, במחי קולמוס אחד, ומשיקולים השמורים עימה, לפטור מכל אחריות את ראש השב"כ והבכירים הכפופים לו, ולהימנע מהוצאת אזהרות כנגדם", כתבו פרקליטיו של וילק בסיכומי ההגנה מטעמו. "על אף שהם אלו שאמונים... על אספקת המידע המודיעיני... כל זאת, אף על פי, שהובאו בפני הוועדה ראיות חותכות לכך, שהשב"כ לא צפה את אירועי אוקטובר 2000 כפי שהתרחשו בפועל, לא מראש ולא את התפתחותם, לאחר שהחלו. ברק, הגורס, שאחריותו של דיכטר שוכנת לצד זו של וילק, כתב באמצעות עורכי דינו: "ראש השב"כ והמפכ"ל הם הגורמים, שתפקידם להציג את תמונת המצב הסופית... כל ההערכות שהובאו בפני אהוד ברק, לא הצביעו על חשש ממשי לפריצת מהומות בקנה מידה נרחב, מהסוג של רעידת אדמה" (אטינגר, 2003).

גם הפרשן עודד גרנות מעלה סוגיות, שהיה מקום ש"וועדת אור" תתייחס, לכאורה, אליהם:

"המהומות במגזר הערבי פגשו את שב"כ ב'קו התפר' של המעבר מתפיסת עולמו של עמי איילון, לגבי הטיפול הנכון בערביי ישראל, לבין השקפתו של אבי דיכטר, הראש החדש של שירות הביטחון הכללי."

בכירים לשעבר, בשב"כ טוענים, כי בניגוד לדיכטר, שסבור, כי בשב"כ צריך להתמקד, בעיקר, בנושאים ביטחוניים, שקשורים לערביי ישראל ולהניח את שאר הנושאים לטיפול משרדי הממשלה השונים – איילון, בתקופת כהונתו כראש השירות, הטיל על אנשיו לעסוק במשימות רבות מידי, "שהם יותר מעניינו של השר לענייני ערבים": החל מבעיות, שהתעורר בין מוסלמים לנוצרים, סביב בניית המסגד בנצרת, וכלה, למשל, בתנאים לקבלת ערבים למשרות בשירות הציבורי.

התוצאה, לטענת אחד הבכירים לשעבר, היא, שהשב"כ "התפרס יותר מידי לרוחב", ביזבז יותר מידי משאבים על נושאים, שהם לחשובים כשלעצמם, אבל, אינם קשורים, ישירות, לתחום סמכותו, ולא הקדיש די זמן לחקר מעמיק של "הזרמים התת קרקעיים" בחברה הערבית או למעקב שיטתי אחרי מה שמכונה בשירות כ"חת"ם", כלומר: חתרנות מדינית, להבדיל מנושא הטרור, שמטופל היטב (גרנות, 2003).

במקום לבחון את עבודת השב"כ ואת מידת אחריותו לאירועים, מביאה הוועדה שפע ציטוטים של גורמים רלוונטיים, בכתב ובעל פה (ראו את פרק ג' בדוח הוועדה, "הצפי של האירועים, וועדת אור, 2003, כרך א', עמ' 132-113), על מנת להוכיח, "כי האירועים, שפרצו ב- 1/10/00 לא היו בגדר הפתעה" (וועדת אור, 2003, כרך א', ע' 131). אולם, היא כלל לא עוסקת בסוגיה, מי הגורם, שאמור להעריך, באופן מוסמך, את הסבירות הקרובה של התפרצות במגזר הערבי, ואם ניתנה התרעה מוסמכת כזו. הוועדה לא כללה, למשל, את ראש השב"כ במסקנותיה, וגם לא את ראש אגף המודיעין המשטרתי. יתכן והסיבה לכך היא, כי הוא היה, בוודאי, טוען, שמי שהיה מוסמך לתת התרעה כזו הוא השב"כ. 

משמעויות

גישת וועדת אור לאירועים הוכתבה כבר מקריאת שמה של הוועדה, שניתן לה על ידי ראש הממשלה ושריו, "וועדת החקירה הממלכתית לבירור ההתנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראליים באוקטובר 2000" (וועדת אור, 2003, כרך ב' נספח א', ע' 787). עצם השם מעיד על כך, שתפקידה של הוועדה היה להיות וועדה של פיוס: יהודים וערבים – כולם בסירה אחת.

אחד הטיעונים העיקריים, עליהם מתבסס מאמר זה הוא, שוועדת אור הייתה וועדה של פיוס. היא נועדה, בעיקר, להביא להרגעת הרוחות בין יהודים לערבים במדינת ישראל. לכך התכוונו מייסדיה ולאור המנדט הזה היא פעלה. מתוך הגדרת ה"יש" מובלטת הגדרת ה"אין".

יש לכך שתי משמעויות:

  • האחת, שצה"ל יאלץ לחפש, בכל זאת, צירי רוחב חלופיים נוספים, שיאפשרו ניוד כוחות באזורים שאין בהם התיישבות ערבית צפופה.
  • והשנייה, אם לא תהיה ברירה ויהיה צורך לעשות שימוש בציר זה, שהצבא יאלץ לקחת אחריות ולפתוח את הציר בכוח.

סביר להניח, שפתיחת הציר בכוח על ידי כוחות צבא, תביא למספר גדול בהרבה של הרוגים ופצועים, ותגרור, לאחר מלחמה כזו, לפעולות דרסטיות, כמו, למשל, הפקעת קרקעות שבקרבת צירים חשובים; הרחקת יישובים ערביים מצירים חשובים; וחקיקה, המטילה סנקציות קשות על חסימת צירים כגון אלה.

הייתה זו חובת הוועדה, לדעתי, להבהיר, את ההשלכות הצפויות מאי הבהרה של "סוגיית הצירים הפתוחים". שכן, להזנחת הדיון בסוגיה זו יכולות להיות השלכות חמורות בהרבה מתוצאות אירועי אוקטובר 2000, לעתיד דו הקיום בין יהודים לערבים בישראל.

[מתוך הספר: אופן הטיפול של מדינות דמוקרטיות במרי אזרחי אלים. למעבר לתוכן העניינים לחץ כאן] [לריכוז המאמרים על אירועי אוקטובר 2000 - המרד השני של הפלסטינים הישראלים - לחצו כאן] [לריכוז המאמרים על המגזר הערבי בישראל, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא דווח לנו!

מקורות

  • אוסצקי לזר שרה, גאנם אסעד (2003), עדויות אור, 7 חוות דעת מקצועיות שהוגשו לוועדת אור, ירושלים: כתר והמכון לחקר השלום, גבעת חביבה.
  • אטינגר יאיר (2003), מוזהרים התרעמו: לאן נעלמו ראש השב"כ ומפקד מרחב הגליל?, הארץ, 1/9/03,     עמ' א4.
  • אשכנזי אבי, בדראן סעיד, גולן יהודה (2000), נזקים בעשרות מליוני שקלים במהומות בצפון, מעריב, 4/10/00, ע' 14.
  • בדראן סעיד (2000), "התנהגות היהודים חרצה את גורלם", מעריב, היום, 4/10/00, ע' 1.
  • ברנע נחום (2000), מאורעות תשס"א, ידיעות אחרונות, המוסף לשבת, 6/10/00, עמ' 3-2.
  • גילת אמיר (2000א'), "זה כמו ב- 48'", מעריב, היום, 4/10/00, עמ' 3-2.
  • גילת אמיר (2000ב'), "האינתיפאדה הבאה תהיה חמורה יותר", מעריב, מוסף חג, 13/10/00, עמ' 8-6.
  • הוד אלי (עורך) (1999), ספר האירועים הבולטים בין השנים 1997-1974, חלק ב', ירושלים: משטרת ישראל, אגף כוח אדם, יחידת היסטוריה.
  • "וועדת אור" (2003), דין וחשבון, וועדת החקירה הממלכתית  לבירור ההתנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראליים באוקטובר 2000, ירושלים.
  • ח'מאיסי ראסם (2003), אינתיפאדת אל אקצא בקרב הערבים הפלסטינים בישראל: תהליכים, מניעים וגורמים, אצל: אוסצקי לזר שרה, גאנם אסעד, עדויות אור, 7 חוות דעת מקצועיות שהוגשו לוועדת אור, ירושלים: כתר והמכון לחקר השלום, גבעת חביבה, עמ' 86-50.
  • ידיעות אחרונות (2000), ראשי הציבור הערבי: נפגע בשוטרים שיהרסו בתים, ידיעות אחרונות, כותרת ראשית מיום 14/9/00, ע' 1.
  • נגבי משה (1998), משטרה קולוניאלית, מעריב, מוסף שבת, 30/10/98, ע' 14.
  • נויברגר בנימין (1996), ביטחון לאומי ודמוקרטיה – מתחים ודילמות, אצל: נויברגר בנימין, בן עמי אילן (עורכים), דמוקרטיה וביטחון לאומי בישראל, רמת אביב: האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 31-7.
  • סמוחה סמי (1996), חלק מהבעיה או חלק מהפיתרון: ביטחון המדינה והמיעוט הערבי, אצל: נויברגר בנימין, בן עמי אילן (עורכים), דמוקרטיה וביטחון לאומי בישראל, רמת אביב: האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 517-493.
  • פלוצקר סבר (2000), נאמנים לפלשתין, רוצים לחיות בישראל, ידיעות אחרונות, המוסף לשבת, 6/10/00, עמ' 13-12.
  • פלוצקר סבר (2003), רעידת תודעה (מאמר מערכת), ידיעות אחרונות, 2/9/03, ע' 2.
  • רובינשטיין אמנון (2003), אפליה בוועדת אור, הארץ, 5/10/03, עמ' ב1.
  • רון אליק (2004), מבט אישי על אירועי אוקטובר 2000 במגזר הערבי, הרצאה במכללה לביטחון לאומי,    ב-  19/2/04 (בכתובים ובהקלטה אצל המחבר).
  • שלח עפר (2000), מבעד חור מנעול הביטחון, ידיעות אחרונות, המוסף לשבת, 6/10/00, ע' 15.
  • שרוני יהודה, מורגנשטרן רונית (2000), 57 סניפי בנקים במיגזר הערבי נסגרו, מעריב, 4/10/00, ע' 15.

6 thoughts on “פנחס יחזקאלי: אירועי אוקטובר 2000 במגזר הערבי בישראל

  1. Pingback: ביטחון הפנים באתר 'ייצור ידע' - ייצור ידע

  2. Pingback: אירועי אוקטובר 2000 - המרד השני של הפלסטינים הישראלים באתר יצור ידע - ייצור ידע

  3. Pingback: המגזר הערבי בישראל באתר 'ייצור ידע' - ייצור ידע

  4. Pingback: מיכל חדד: 'שיטור-יתר' ו'שיטור-חסר' בחברה רב-תרבותית - ייצור ידע

  5. Pingback: עידן ירון: הפעלת כוח קטלני על ידי צלפי משטרה - ייצור ידע

  6. Pingback: יחזקאלי ואזארי: אופן הטיפול של מדינות דמוקרטיות במרי אזרחי אלים - ייצור ידע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.