[בתמונה: תמונתו של יואב דודקביץ מתוך הכתבה שעסקה בפינוי עמונה באתר ערוץ 20: הילד הזה הוא אנחנו...]
יונתן ווינברג (בתמונה משמאל), נשוי ואב לחמישה, שותף בחברת הייעוץ DNAIDEA, ומפתח תוכן במיזם 'לחיות יחד'. בעבר, הוביל את התחום החברתי כלכלי במכון ראות.
יונתן מומחה לתפרים שבין החברה האזרחית והממשלה, ובמסגרת זו מייעץ לארגונים רבים בנושאי שינוי חברתי ובניית יכולות, לצד ייעוץ אסטרטגי לשלטון המקומי ולממשלה.
* * *
הסיפור בעמונה, הוא לכאורה הדינמיקה בין שלשה דורות של התיישבות:
- הדור הראשון, אותו הנהיג חנן פורת, והגיע לקיצו בעמונה של 2006, היה בנוי על תודעת אוונגארד אדירה מצד אחד, אבל התאפיינה בהרבה מאוד תנועה ופעולה במרחב הסמוי, כשההנהגה הוותיקה שמנתה סדר גודל של ששה-חמשה עשר אנשים, בזמנים מתחלפים, ידעה היטב להגיע עד רבין ופרס.
- הדור השני, בערך מהגיל שלי עד גיל 45, הוא הדור של תושבי עמונה. הם הובילו את המאבק בציר התקשורתי והמשפטי לעילא ולעילא. הם שונים מהדור הקודם, כי לא אכפת להם רק מהתוצאה, אכפת להם מה system ומקבלת ההכרה, ומכאן גם המאבק על ההסדרה; הם לא עובדים היררכית – תושבי עמונה נשאו על גבם את המאבק הזה בלי גוף מתכלל; ובאמת אין להם שום עניין באלימות, כפי שהם פרסמו עשרות פעמים, אך כן יש להם עניין בצריבת תודעה.
- הדור השלישי, והם החבורה שמתבצרת בבית הכנסת וזרקה אבנים, לא יכולה לייצג 'דור', אך יכולה בהחלט לייצג תופעה, של צעירים שמפרשים בעצמם את הרעיונות של יישוב הארץ, ורואים את ההורים המתנחלים שלהם, ואת כל הדור המבוגר כחבורה של בורגנים, שאיבדו את הסנטימנט של דבקות אמתית באדמה. המערכות השלטוניות מעניינות את הסבתא שלהם.
ובסוף היה פינוי. כשיש שרת משפטים מהבית היהודי, ויועץ משפטי דתי, ומפכ"ל מתנחל הארד קור. ועלו בלי קסדות. והייתה קצת התנגדות.
אבל הסיפור האמתי, הוא באמות המידה של הציבור ובפירוש שלהם לאירוע, ובהבנה מול מה הדורות של המתנחלים פעלו.
- אל מול דורו של חנן פורת, עמדו רבין ופרס כשניים שאף הם אהבו את הכלה (ההר המרכזי בארץ המובטחת), אך חששו מהשושבין (ערביי הארץ). הסיבה שבניגוד לימין, הם פינו פחות היא לא רק פוליטית. יש הרבה מאוד דמיון בין צורת ההתישבות בעמק בתחילת המאה ה20, לבין צורות ההתיישבות ביו"ש. חנן פורת באמת עשה להם את זה.
- הדור השני, של חיים רמון, ומובילי מתווה קלינטון לשלום, ויתרו על מתווה רבין - שכלל נוכחות בשטח C - והלכו לפינוי מוחלט של השטח, אולי למעט גושים. המניע המרכזי של מתווה השלום הזה הוא הפחד הדמוגרפי מהערבים, והרצון לחולל מציאות שהם שם ואנחנו כאן. מצדם שיקרה ברמאללה מה שקורה בחאלב, העיקר שנהיה רוב יהודי. רבין במעשיותו ובערכיו הבין התיישבות והבין את המשמעויות של אחיזה בקרקע, לא כאמצעי לנישול ערבים, אלא כתפיסת פיתוח וקידום המרחב שביסוד הציונות. כרמיאל נוצרה כדי לייצר נקודת מוקד אסטרטגית יהודית בין צפת לעכו. ואמנם יום האדמה החל בה, אך יש לה משמעות רבה בפיתוח האזור ובשיווי המשקל שמדינה ריבונית צריכה ליצור. ,כך רשתות הכבישים והתשתיות שנפרסו ביו"ש, יותר משהם המפתח ל- 400,000 מתיישבים יהודים במרחב, הם המפתח לצמיחה הדמוגרפית האדירה של היישובים הפלסטיניים בחמישים השנים האחרונות.
- הדור הצעיר יותר מחיים רמון, כפי שניתן היה לראות ממקרה אום אל חיראן, שם סימן שאלה עצום על מימוש ציונות באמצעות קרקע. אם בן גוריון דיבר על הפרחת השממה, בא שריד והעביר את תמ"א 35 בה 'אין מדיניות יישוב' לאיסור על הקמת יישובים חדשים. זה מאוד הגיוני מבחינת פיתוח עירוני ואזורי, אבל מבחינת הדינמיקות במרחב ההתפשטות של היישובים הבדואים, באופן שתואם את תוכניתו של סלאם פיאד, ליצירת רצף בין עזה לדרום הר חברון, איסור על הקמת יישובים יהודיים מפר את שיווי המשקל הסביר בנגב.
במציאות הזו, בה התפיסה הישנה של מקום הגבול כמקום המחרשה לא התחדשה, כל מה שנותר למדינה זה מערכת המשפט. ומערכת המשפט בישראל של היום משולה לרובוט, שיש מלחמת האקרים על הפעלתו, והמומחים הגדולים ביותר הם אנשי יש דין.
וככל שהרובוט נוכח, המנהיגות נעדרת. הסממן הראשון של מנהיגות בהתמודדות עם קונפליקטים זה התייצבות למולם. נוכחות. לא להיות סמרטוט – ולוותר אוטומטית על ריבונות ואכיפת חוק, אך גם לדעת לא להיות נבוט. במבחן התוצאה נראה היה שבעמונה הרובוט הופעל, אך הדרג שפירש לעצמו את צורת הפעולה, עשה את זה באופן המיטבי. אני לא בטוח שכך היה המצב באום אל חיראן, למרות ששם התנאים היו מאוד שונים.
המקרים הנקודתיים מנקזים אל תוכם את העובדה שהציונות הדתית, בלי אחותה הגדולה הציונות החילונית, משולה לסחרור של ירח שאיבד מגע עם כדור הארץ, והציונות הדתית השתנתה בעשורים האחרונים, אך הציונות החילונית השתנתה יותר. סחרור שמשול לילד עם המחט שעומד על הקוטב, שנראה מבולבל כמו הילד הזה. בעצם, הילד הזה הוא אנחנו.
[בתמונה: עמונה - נותר רק השלט... כל הזכויות על התמונה שמורות לצלם מיכאל יעקובסון]
