רבים - ואני בתוכם - טוענים שהמשטרה עשתה עבודה טובה בעמונה (ראו, למשל, את מאמרו של ד"ר אבי ברוכמן: "המפכ"ל: כל הכבוד!". אבל, תשבוחות אינן מחליפות תהליכים של לימוד הפקת לקחים. אז, מה היה לא טוב במבצע? מהן התהיות העולות מעבודת המשטרה בעמונה? המאמר מציין שתיים כאלה.

לזיכרון חורבן בית המקדש בתשעה באב, וזיכרון יישובי גוש קטיף, נכון להוסיף גם את זיכרון חורבן עמונה. השאלה החשובה בהתבוננות על מה שהתרחש שם, אינה מי ניצח ומי נוצח, אלא לאן פנינו במגמות המתהוות, במערכה שתקבע את עתיד התפתחותו של מפעל ההתיישבות. מתוך המאבק נוצר פוטנציאל חדש; ובשלב זה, המגמה המתהווה פתוחה להשפעה ולעיצוב, על ידי מי שישכיל לנצלו בהכוונה נכונה של פעולותיו.

המקרים הנקודתיים מנקזים אל תוכם את העובדה שהציונות הדתית - בלי אחותה הגדולה הציונות החילונית - משולה לסחרור של ירח שאיבד מגע עם כדור הארץ. הציונות הדתית השתנתה בעשורים האחרונים, אך הציונות החילונית השתנתה יותר. סחרור זה שמשול לילד עם המחט שעומד על הקוטב, שנראה מבולבל כמו הילד הזה שבתמונת הפינוי מעמונה. בעצם, הילד הזה הוא אנחנו.

אירועי עמונה הזכירו לי מאוד את פרשת העלייה לביריה: פרשה מתקופת היישוב, שהחלה בסוף חודש פברואר 1946 והגיעה לשיאה בין ה- 14 במרץ ל-17 במרץ 1946...

בפגישה מקרית על אם הדרך עם אביחי בוארון מזכיר עמונה, הצעתי לו, לחשוב איך מנצחים במאבק על עמונה גם אם מפסידים. המלצתי לו ללמוד מחכמת הערבים: כיצד בכוח אמונתם, גם מהפסד בקרב, מבקשים למצות פוטנציאל לניצחון. אבל למה לא ללמוד ממורשתנו? קרב תל חי, י"א אדר תר"פ, יסודו בכישלון טקטי. בכל זאת, בהיבט האסטרטגי, ההתעקשות להיאחז במקום למרות הסיכוי הדל להצליח, הסתיימה בניצחון...