יעדי אדם או יעדי מקום?

%d7%a4%d7%a9%d7%a2-%d7%9e%d7%90%d7%95%d7%a8%d7%92%d7%9f[בתמונה למעלה: האם הכנסת דור שלם של עבריינים לכלא, הפחיתה את הדומיננטיות של הפשע המאורגן? מקור הצילום: משטרת מרחב העמקים]

מבוא

קיימות שתי אסטרטגיות משטרתיות בסיסיות להתמודדות עם הפשיעה: התמקדות בהגדרה ובתקיפה של יעדי אדם, או לחלופין, ביעדי מקום.

בשלב הזה יקומו בוודאי חלק מכם ויטענו, "למה או או"? הרי אנחנו מגדירים "גם וגם"... ובכן, אין גם וגם. מי שמתמקד בשני התחומים גם יחד, אינו מתמקד בעצם באף אחד משניהם. משטרת ישראל ממקדת את פעילותה ביעדי אדם. יעדי המקום הם רק מס שפתיים...

איך אני יודע? משום שסוג האסטרטגיה שמשטרה נוקטת מגדיר גם מי מחזיק את העוצמה בתוכה:

  • שימוש ביעדי אדם משמעו, שהמשטרה הינה רק תחנה בפס הייצור של מערכת אכיפת החוק, והיא רואה את עיקר תפקידה במעצר עבריינים ובהגשת כתבי אישום לבית המשפט (התחנה הבאה בפס הייצור). לכן, באסטרטגיה זו העוצמה בידי אגף החקירות והמודיעין.
  • לעומת זאת, שימוש ביעדי מקום מלמד שהמשטרה מבינה שלעולם יכולתה לפתוח תיקים תהיה גדולה מיכולת בתי המשפט לשפוט ובתי הכלא להכיל. על כן, היא בונה את עצמה על אסטרטגיות אחרות, כמו "לרפא" אזורים נגועי פשיעה, על ידי הברחת הפשיעה מהם. באסטרטגיה זו העוצמה בידי אנשי הסיור והקהילה.

עכשיו, אתם יודעים לבד היכן משטרת ישראל נמצאת. העובדה, שהסיור והמתנדבים נמצאים בה ב'תחתית סולם המזון', והכסף הגדול הולך לחקירות ולמודיעין, מעידה על כך שהיא ממוקדת ביעדי אדם!

'לנקות זבל' מול 'לעשות נקי'

ההמחשה הטובה ביותר לההבדלים שבין יעדי אדם ל-יעדי מקום, היא של ראש עיריית רעננה, זאב בילסקי. בילסקי טען שיש שתי דרכים להתמודד עם אתגר הניקיון של עיר גדולה:

  • דגש על 'לנקות זבל': בעיר כזו עובדי ניקיון רבים, שמנקים אותה לילות וימים, כולל שעות נוספות רבות. העובדים חרוצים. תעודות הוקרה רבות על מסירות ומאמץ תלויות על הקירות, אבל כל ההשקעה הזו יורדת לטמיון, כיוון שהעיר מוצפת בזבל. למה? כי לעובדים חשוב שיהיה זבל, כי בלעדיו, אין שעות נוספות ואין הצטיינות...
  • דגש על עיר נקייה: בעיר כזו, לראש העיר לא אכפת כמה העובדים באגף שפ"ע משקיעים. חשובה לו רק התוצאה: עיר נקייה! ראש האגף ננזף בכל פעם שבו מתלוננים האזרחים על לכלוך. התוצאה: אין עובדים רבים באגף, הרבה מושקע בפעילות מניעה, ולמרות זאת (ובעצם, בגלל זה...) העיר כל הזמן נקייה!

%d7%91%d7%99%d7%9c%d7%a1%d7%a7%d7%99-%d7%91%d7%99%d7%9f-%d7%9c%d7%a0%d7%a7%d7%95%d7%aa-%d7%96%d7%91%d7%9c-%d7%9c%d7%a9%d7%99%d7%94%d7%99%d7%94-%d7%a0%d7%a7%d7%99 [תמונת הזבל היא תמונה חופשית שהועלתה על ידי DavidLotito לאתר flickr; תמונתו של זאב בילסקי נוצרה והועלה לויקיפדיה על ידי ndbhctvv. התמונה היא נחלת הכלל]

זהו בדיוק ההבדל בין יעדי אדם ליעדי מקום: חישבו על קצין מודיעין שטוען בסיכום שנתי, שאזור מסוים נוקה מסמים, ולכן קטנו המעצרים והתפיסות... קצין כזה היה מועף מתפקידו באופן מיידי, שכן, הצורך התמידי הוא להראות פעילות של תפיסות ומעצרים רבים יותר כל העת... עובדה זו מובילה אותנו לשאלה, האם יש למשטרת ישראל אינטרס אמתי להפחית פשיעה?

גישה יצרנית מול גישה שירותית

דרך נוספת להסביר את ההבדל בגישות הוא בהבדלים שבין 'גישה יצרנית' ל-  'גישה שירותית'.

  • 'גישה יצרנית' היא תוצר של המהפכה התעשייתית: היצרן (במקרה שלנו, המשטרה) מחליט עבור הלקוח מה יצרוך. המבטא האופייני של גישה זו הוא הנרי פורד, היזם והיוצר של רכב ההמונים הראשון: הפורד-T, שסרב בעקשנות לייצר רכב שאיננו בצבע שחור, ועקב כך הפסיד נתח גדול מהשוק ליצרנים כקרייזלר ושברולט:

%d7%94%d7%a0%d7%a8%d7%99-%d7%a4%d7%95%d7%a8%d7%93-%d7%95%d7%94%d7%92%d7%99%d7%a9%d7%94-%d7%94%d7%99%d7%a6%d7%a8%d7%a0%d7%99%d7%aa

  • 'גישה שירותית' היא גישה ממוקדת לקוח, שבה נותן השירות מתאים את עצמו לצורכי אלה שאותם נועד לשרת.

המקרה שלנו הוא מקרה של גישה יצרנית קלאסית: השוטרים מחליטים איזה שירות יתנו לאזרחים, והם מעדיפים לנטוש את מה שהם צריכים לעשות, לטובת הדברים  שאותם הם אוהבים לעשות, ובמקרה הזה, מה שהשוטרים אוהבים הכי הרבה לעשות: לתפוס עבריינים.

משמעות הדברים היא, בדומה לדייג שמעדיף, מטבע הדברים, לדוג היכן שיש הרבה דגים; כך גם השוטר, שמעדיף שיטור בסביבה מלאה בעבריינים, ששם לכידתם קלה לו יותר... הנה, חזרנו שוב לשאלה, האם יש למשטרת ישראל אינטרס אמתי להפחית פשיעה...

%d7%a4%d7%a9%d7%a2-%d7%9e%d7%90%d7%95%d7%a8%d7%92%d7%9f-2

לצורך הדיון על האפקטיביות של הדבקות באסטרטגיה של יעדי אדם, חישבו על ההצלחות של יחידת "להב 433": האם הכנסת דור שלם של עבריינים לכלא, הפחיתה את הדומיננטיות של הפשע המאורגן? [ראו התמונה משמאל. מקור הצילום: משטרת מרחב העמקים]

בתורת הניהול, כשארגון סוטה ממטרתו, מתפתחים בתרבות שלו גורמים שליליים, המייצבים את הסטייה הזו. כך מתעצבת תרבות השקר, ותורת ההפעלה מתבססת בעיקרה על השגת שליטה באמצעות אלימות גוברת מצד המשטרה. התסכול המשטרתי והניכור מהאוכלוסייה מהווים זרז להתפתחות שחיתות משטרתית גוברת ויתר שימוש בכוח.

בראיה של כלל מערכת אכיפת החוק - ההתבססות היתרה על יעדי אדם מביאה לכך שהמערכות נסתמות, ונשחקת יכולת הרתעתן. בתי הכלא ובתי המעצר עלו על גדותיהם, גדושים בתפוסת יתר. שוטרים כיבו כל העת 'שריפות', בלי יכולת ליזום... קשה היה להיות שוטר בארצות הברית בשנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת... "אלו שלא היו מעורבים בשיטור - במהלך שנות הששים והשבעים המוקדמות - יתקשו לדמיין את הבידוד, העלבון והתחושה, כמעט על סף פרנויה של הימצאות תחת איום..." (Trojanowicz & Bucqeroux, 1990).

%d7%94%d7%aa%d7%95%d7%a6%d7%90%d7%94-%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%9e%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%93-%d7%91%d7%99%d7%a2%d7%93%d7%99-%d7%90%d7%93%d7%9d

[התרשים המקורי הוא תמונה חופשית שהועלתה על ידי Dave Gray לאתר flickr]

בין יעדי אדם ליעדי מקום - ההתפתחות ההיסטורית

כשהוקמה משטרת לונדון בשנת 1829 התבססה המשטרה, מטבע הדברים, על השוטר הרגלי, שקיבל אחריות טריטוריאלית על גזרה מסוימת, ודאג שתישאר שקטה. משמע, התבססות על יעדי מקום.

המצאת הטלפון והרכב - והפיכתם למוצר המוני, בשני העשורים האחרונים של המאה ה- 19 ובתחילת המאה ה-20 - שינו את התמונה! המשטרה הפכה לשירות ציבורי, שמגיב לפניות, 24 שעות ביממה. כך התהוותה תורת הפעלה חדשה – תגובתית. השוטר הממונע התנתק מהטריטוריה, והדגש עבר ללכידת עבריינים, משמע, ליעדי אדם. גם הטיפול שניתן לעבריינים התרחב מאוד: צמחו שירותים נלווים, כמו בית משפט, בתי כלא, תביעה, עורכי דין פרטיים וכדומה... העובדה שכל כך הרבה אנשים תלויים לפרנסתם בעבריינים קיבעה את ההתמקדות באנשים ולא במקום.

הרפורמות, הפרוגרסיבית והפרופסיונלית

המגמות הללו התחזקו בעקבות שתי רפורמות שעברה המשטרה האמריקנית, מתחילת המאה העשרים ועד שנות השמונים שלה: הרפורמה הפרוגרסיבית והרפורמה הפרופסיונלית, שנתנו את הדגש בעיקר לאלמנטים מגבירי יעילות, כמו: פרופסיונליזציה, התמחות ואקדמיזציה (השיטור כמקצוע), העלאת רמת כוח האדם, ומיכון. בעזרת יוצאי הצבא הרבים שמילאו את שורות המשטרה, התבססה תפיסה, הרואה את המשטרה כצבא המגן על החברה מפני "האויב מבפנים". האויב הינו כמובן העבריינים, משמע, יעדי האדם!

התוצאה כצפוי: התפוקקות מערכת אכיפת החוק ויצירת משטרה מושחתת ומנוכרת, שביססה את שליטתה על הרחוב באלימות מופרזת.

כצפוי, לחץ מוגזם מכיוון אחד במערכת מורכבת מצמיח לחצים נגדיים: המשבר הזה הוליד בארצות הברית בשנות הששים של המאה הקודמת את "מהפכת סדר הדין" (“The Due Process Revolution”): החובה להקריא לכל חשוד את זכויותיו; החובה לתת יעוץ משפטי לכל עבריין; נושא קבילות הראיות: 'הפרי המורעל'. התוצאה: המשטרות איבדו שליטה על הרחוב... זה היה הרקע לרפורמה הקהילתית במשטרות העולם המערבי 2000-1980.

רפורמת השיטור הקהילתי

השיטור הקהילתי סימן נסיגה מיעדי האדם בחזרה אל יעדי המקום. נקודת המוצא הייתה שממילא אין למשטרה שליטה על גורמי הפשיעה. לכן, מה הטעם ברפורמות של אפקטיביות ויעילות? יש צורך לשנות את נקודת המוצא, ולראות במשטרה שירות חברתי, שאכיפה היא רק חלק קטן מתפקידיו: 85% מהפניות למוקדים אינם בתחומי משטרה 'קלאסיים', והזמן ששוטר מקצה לאכיפה הוא רק 10%-5% מזמנו. הייתה גם הבנה שלא ניתן להעמיס יותר על מערכת אכיפת החוק!

את המהפך הזה מסמל המאמר 'חלונות שבורים' (The Broken Windows) שפורסם על ידי שני אנשי אקדמיה, קלינג ווילסון (George Kelling & James Wilson) ב- 1982: הבעיה איננה בפשיעה, טענו השניים, אלא בפחד ממנה, ומה שגורם להשתלטות עבריינים זו ההזנחה. מכאן חשיבות הטיפול הסביבתי, שיקום השכונות ויצירת סביבה דוחה פשיעה, משמע, יעדי מקום!

%d7%94%d7%96%d7%a0%d7%97%d7%94

[בתמונה: הזנחה היא חממה לעבריינות... החזרה ליעדי המקום! תמונה חופשית שהועלתה על ידי The Roberts Organisation לאתר flickr]

זה הרקע להתפתחות תורות כמו מניעת פשיעה מצבית (Situational Crime) גורסת כי הדרך הראויה למנוע פשיעה היא על ידי צמצום הזדמנויות לביצוע עבירות. על כן, יש להתמקד בסיטואציה שמובילה באופן מיידי לביצוע העבירה; לבצע שינויים בסיטואציה על מנת להקשות על העבריין ברגע שהוא ניגש לבצע את העבירה, ולגרום לו להגיע למסקנה שלא כדאי לו, ולוותר על תכניתו העבריינית (או למנוע ממנו פיזית להשלים אותה).

בין כל הרפורמות המשטרתיות, הרפורמה הקהילתית הינה הרפורמה האהובה ביותר על אזרחים, אולם, השנואה ביותר על שוטרים בעולם המערבי כולו (כי שוטרים צריכים לפיה לעשות מה שנדרש ולא את מה שהם אוהבים...). האויב הגדול ביותר שלה בתוך המשטרות הייתה, כמובן, התרבות הארגונית. לכן, היא נקלטה רק במקומות בודדים באמת (כמו בקנדה), שהתאימו לה מבחינה מנטלית. מאז שנת 2000 נרשמת דעיכה שלה והפיכתה לתחום עיסוק משטרתי במקום לאסטרטגיית הפעלה כוללת.

אבל למרות כישלונו, לשיטור הקהילתי הייתה תרומה עצומה בהתפתחותן של משטרות:

  • לראשונה, הייתה התנתקות מהסטטיסטיקה הפלילית היבשה לטובת פתרון בעיות ומדידה נקודתית של אפקטיביות.
  • מפקדי המשטרה למדו שהתמקדות בשטח ובאזרחים במקום בעבריינים זולה ורווחית הרבה יותר! הם גילו טכניקות זולות  ומתוחכמות של שליטה בטריטוריות כמו דרך מנגנון הרישוי למשל, או בדרך של הכוונת פעילות שגרתית של המשטרה בתחומים שונים לנקודות ספציפיות, שדי היה בה פעמים רמות לגרום לנסיגת הפשיעה מהן.

מודל ניו יורק

הרפורמה הבאה בשיטור היא מודל ניו יורק, של ראש העירייה רודולף גוליאני והמפכ"ל שלו, וויליאם ברטון בשנים 2004-2000. רפורמה זו המשיכה את הדגש שניתן לשטח ולא לעבריינים: ניקוי הטריטוריות מקבצנים ומגרפיטי, למשל; והקפדה על 'השיטור של הדברים הקטנים'.

זו גם ההתחלה של איסוף נתוני הפשיעה על מפות ממוחשבות, שחיזק את הקשר שבין אסטרטגיות משטרתיות לטריטוריה. תוצר חשוב של מחשוב מפות הפשיעה, שיצר את התפנית העיקרית מיעדי אדם למקום הוא השיטור של הנקודות החמות.

Police Innovation

כמו השיטור הקהילתי, גם מודל זה הוא מודל אקדמי ולא משטרתי. הוגיו הם חתן פרס ישראל ופרס שטוקהולם (ה'נובל' של הקרימינולוגיה), פרופ' דויד וייסבורד ופרופ' לורנס שרמן.

[בתמונה משמאל: כריכת ספרו המפורסם של פרופ' דויד וייסבורד "Police Innovation", העוסק בשיטור של הנקודות החמות]

השיטה מעבירה את המיקוד מהעבריין לאזור גאוגרפי מוגדר. עיקרה: ריכוז כוחות ומשאבים באותן נקודות, אזורים או מצבים בהם יש פעילות עבריינית חוזרת ומשמעותית, על פי זמן, מקום, סוג עבירה וכדומה. ההישג העיקרי שלה הוא, שהוכח כי בעת ביצוע של שיטור נקודות חמות, העתקת הפשיעה אינה גדולה יחסית (משמע, לא כל הפשיעה נודדת למקום אחר, ועבריינים שמחמיצים את ההזדמנות, לא יבצעו באותה עת עבירה דומה במקום אחר). במקביל, ניכר היה גם פעפוע פשיעה. משמע, ההתמקדות המשטרה בסוג עבירה אחד הביא לירידה מקבילה גם בפשיעת עבירות נוספות.

לפרופ' וייסבורד - ישראלי שמשרדו הוא 100 מ' בקו אווירי מזה של המפכ"ל - תמיד היה חלום, להביא את השיטה למשטרת ישראל, ועד היום - לשווא. זאת למרות שהתחייב, שהמשטרה תצליח להוריד את הפשיעה בים 30%-10%, תלוי בסוג היישוב (ראו ציטטה מדבריו בראיון שנתן לידיעות אחרונות ב- 17 לאפריל 2015):

%d7%95%d7%99%d7%99%d7%a1%d7%91%d7%95%d7%a8%d7%93-%d7%a0%d7%a7%d7%95%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%97%d7%9e%d7%95%d7%aa

%d7%a1%d7%a4%d7%a8%d7%95-%d7%94%d7%97%d7%93%d7%a9-%d7%a9%d7%9c-%d7%93%d7%95%d7%99%d7%93-%d7%95%d7%99%d7%99%d7%a1%d7%91%d7%95%d7%a8%d7%93

[בתמונה: הדגש על המקום ולא על העבריין... ספרם החדש של דויד וייסבורד ואחרים]

הרפורמה המדעית

מודל שיטור נקודות החמות סימל את המעבר מהרמה הבסיסית של שימוש בתוצרי הטכנולוגיה, לרמה מתקדמת של פיתוח מערכות ניתוח 'חכמות', שמצליחות לזהות תבניות/דפוסים המאפשרים מענה לאתגרים בזמן אמת.במקרה של 'הנקודות החמות' הסתמן מעבר את השיטור המנבא או הניבוי בשיטור או ה- חיזוי בשיטור (Predictive Policing): שיטת שיטור מכוונת מערכת ממוחשבת, המנבאת את המקום והזמן ששם יתרחשו פשעים, על פי הדפוסים שמצאה בניתוח הרשת של הפשיעה באזורים מסוימים. משמע, התבססות יעדי המקום לאסטרטגיות השיטור העתידיות של המשטרה.

המערכות הללו מנבאות הצלחה רבה ליעדי המקום, משום שהן לומדות מהר:

מן הסתם, המערכות הללו תשתכללנה ותלכנה, ועמן האפקטיביות המשטרתית, כמו גם התקבעות יעדי המקום כאסטרטגיה משטרתית מובילה להפחתת הפשיעה!

מקורות והעשרה

.

 

6 thoughts on “יעדי אדם או יעדי מקום?

  1. Pingback: נקמתו המתוקה של גל הירש... - ייצור ידע

  2. Pingback: המפץ הגדול של אגף החקירות - ייצור ידע

  3. Moti Kleinman:
    מאלף ומרתק! תודה על הראיה הכוללת! לענ"ד המפכ"ל מכיר את דבריו של וויסבורד, ומנסה להוביל שינוי ברוח זו, אלא שהקצונה החוששת לגורלה בהיעדר סטטיסטיקה, עושה הכל ע"מ לרפות את ידיו.

  4. מצטרף להרן, מאמר מעניין מאוד. אפשר להוסיף עליו, שקהילות בהן מתקיימים קשרי קהילה חזקים, יש בהן פחות פשיעה וגם קל יותר בהן להביא לירידה בפשיעה באמצעות השיטור הנקודתי. מכאן שחוזרים לתפקיד השיטור כמסייע לקהילה להתחזק, וכוחותיה הטבעיים כבר יעשו את השאר, בעזרת השיטור.

  5. מאמר מאד מעניין.
    ראוי שיילמד במשטרה ובכל מוסדות הלימוד הקרימינולוגיים.
    השאלה הגדולה היא האם יש סיכוי לשינוי גישה של המשטרה .
    שנה טובה
    הרן פינשטין.

  6. דברי אלוהים חיים בקליפת אגוז. אני תוהה ביני לבין עצמי מתי יישמע הקול הקורא במדבר ומתי עוף השמיים יוליך קול זה אל הנמענים הנכונים ויפתח את חדרי ליבם ומחשבתם. אני פונה בכל הזדמנות למקבלי החלטות במשטרה ומבקש: ראו בנו, גימלאי המשטרה שהלכו לאקדמיה משאב יקר ערך היכול לסייע בידכם לקדם את המשטרה ברוח החידושים המדעיים העכשוויים. נכון, לא כל העמדות שלנו עושות חסד למשטרה וחלקנו ממש ביקורתיים ולכן מוקצים על ידי הארגון, אבל זו הדרך לעורר את הארגון מקיפאון וקיבעון, כי את אשר יאהב יוכיח.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.