קללת מלחמת לבנון השנייה…

IMG_0967

[תמונה חופשית שהועלתה על ידי Angela Sevin לאתר flickr]

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

*  *  *

בזמן כתיבת שורות אלה החליטה ממשלת ישראל להפסיק את האש בעזה, ובהיעדר מטרות לאומיות ('שקט יענה בשקט' איננו מטרה לאומית), חזרה לנקודת המוצא במאזן העוצמה הלאומית שלה עם חמאס.

מדהים, איך יכולה מעצמה אזורית כישראל לצאת לשלושה סבבי לחימה רצופים בעזה ללא מטרות לאומיות. גם עתה בשלהי הלחימה, עדיין מתווכחים פרשנים ועיתונאים, מהן מטרות המבצע. זהו מצב שאיננו מתקבל על הדעת. מטרה היא הרציונל המניע מערכת מורכבת, ובלעדיו לא תיתכן התארגנות עצמית להשגתה ולא ניצול הצלחה בהמשך.

בניגוד לצד הישראלי המגושם, בעל החשיבה הליניארית והלא מתוחכמת, המתחבא מאחורי הטכנולוגיה ומסת הפצצות, וסופר מידי יום את הסטטיסטיקה של ההפצצות כהישג; התרבות החמאסית מטבעה היא מורכבת ויודעת להכיל מציאות רבת סתירות כשלם אחד. מטרותיו הלאומיות של חמאס – הן בטווח הקצר והן בארוך – היו ברורות. בניגוד אלינו, הוא גם מבין שלמטרה חייבות להיות שתי פנים: חיובית ושלילית: "חיובית" – להשיג את המטרות שהגדרת לעצמך; ו"שלילית" – למנוע מהאויב להשיג את המטרות הלאומיות שלו.

מטרתו הלאומית ה"חיובית" של חמאס היא מטרה תהליכית. שיפור מצבו הבעייתי בשטח בעזרת יצירת קטסטרופה. ההמשך ייקבע במהלך החיכוך, תוך ניצול כל הזדמנות שתיקרה בדרכו. זוהי גישה המאפיינת חשיבה מערכתית, מורכבת, בבחינת "סוף מחשבה במעשה תחילה" – נעשה מהומה ו"אחר כך נראה", לפי ההתפתחויות בשטח. תוצאות הלחימה נתנו לחמאס את מבוקשו. המדיניות הישראלית, הגורסת מסה במקום עורמה; ושימוש מסיבי בחיל האוויר מהמתוחכמים בעולם, על מנת להתמודד עם נשק תלול מסלול זול, עשו עבורו את המלאכה.

את המטרה ה"שלילית" – נטרול המטרות הלאומיות של ישראל – השיג חמאס דרך ההיכרות העמוקה שלו עם המנטליות הישראלית. בהיעדר מטרה ישראלית מוגדרת (כרגיל), ניתן להניח שחמאס ראה מטרה זו כ"שבירת האיזון האסטרטגי שנכפה על ישראל בסבבי המלחמה האחרונים". האיום האמתי על חמאס איננו ההפצצות מן האוויר, שלא סיכנו את ההנהגה או את יכולתה האסטרטגית לשגר טילים, וששרתו את המטרה של יצירת הקטסטרופה; אלא הפחד מפלישה קרקעית, שיכולה לגרור איבוד טריטוריה ו/או קריסת השלטון. על מנת למנוע זאת, היה צורך לאזן את הירידה העצומה בעוצמה החמאסית שנגרמה בעקבות ההפצצות. הדרך לעשות זאת הייתה נטרול העוצמה הישראלית על ידי ביטול הנכונות הישראלית לעשות שימוש בכוחה הצבאי הקרקעי. די היה לחמאס להזכיר הפסקת אש על מנת שהאחדות הישראלית תתנפץ לרסיסים, ויתחיל הלחץ על הממשלה לעצור.

הלחץ הזה, של חלק מה"מומחים" ואנשי התקשורת, הן צלקות שנותרו עדיין מאותה הסתבכות של מלחמת לבנון הראשונה בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת. הצלקות הללו הולידו קונספציה, שמזכירה מאוד את זו של מלחמת יום הכיפורים, למרות שהיא הפוכה: שימוש בכוח קרקעי אחת דינו – הסתבכות. המיתוס הזה הולך ומעצים והוא האחראי לסבב המבצעים חסרי התוחלת בזירת עזה בשנים האחרונות.

[מיתוס הינו אגדה מטרתית, בדותה לא נאיבית, שנועדה להשתלט על בחירתם של פרטים ושל קבוצות ולכוון את התנהגותם. מטרתו להקנות לגיטימציה רחבה לאותו מיתוס ולהבטיח ציות מרצון של הרוב לתכתיבים ההתנהגותיים שנובעים ממנו (ולד, 1992, ע' 8). אגב, קיימים גם מיתוסים שנטמעו בקרב עמי ערב והאליטות שלהם, המשרתים את ישראל נאמנה].

האמת המקצועית שונה כמובן: לא כל שימוש בכוח צבאי קרקעי מוביל להסתבכות. בין שני גורמים יש לפחות ארבע אפשרויות: שימוש בכוח צבאי יכול להצליח אך גם להיכשל; ואי שימוש בכוח צבאי יכולה להוביל להצלחה, אך גם לכישלון. זה מה שקורה גם במבצע הזה. ישראל לא תשיג הישגים אסטרטגיים, משום שמרגע שהובהר שהיא מוותרת על השימוש בעוצמתה הצבאית הקרקעית, יכולת זו יורדת ממשוואת העוצמה, וחוזר האיזון האסטרטגי של ערב הסבב האחרון.

הצלחה וכישלון בשימוש בכוח צבאי קרקעיהאמת מאחורי המיתוס הלבנוני היא, שישראל ביצעה אז הימור אסטרטגי שנכשל מסיבות שונות. כיוון שהמטרות האסטרטגיות היו שגויות נכשל גם השימוש בכוח צבאי.

המסקנה המתבקשת היא להבין את מקורות הטעות האסטרטגית ולהבנות אסטרטגיה לאומית חלופית. לא לוותר על תכנון אסטרטגי והגדרת מטרות לאומיות בכלל; לא לוותר על שימוש בכוח צבאי קרקעי, אלא לעשות בו שימוש להשגת מטרות אסטרטגיות נכונות.

בשל אותו מיתוס לא שקלה ישראל אפילו את האפשרות לנפץ את התדמית החמאסית כ"משחררי האדמה הקדושה" באמצעות תפיסה סמלית של שטח והתבססות בו תוך הבנה, שלשם ירוכז המאמץ הצבאי החמאסי העתידי - עובדה שתרסק את תדמית מנהיגיו שגרמו בפחזותם לאובדן טריטוריה, לראשונה מזה שלושים שנה.

אגב, אין זה אומר שתוצאות המבצע נדונות להיות כמו קודמיו ושגם בעתיד, סבב ירדוף סבב. בעולם מורכב ו- דינאמי דברים קורים פעמים רבות "מהסיבות הלא נכונות". יתכן, שכמו אחרי מלחמת לבנון השנייה יושג שקט לטווח ארוך יחסית מסיבות אחרות, וכמו במקרה של החיזבאללה אחרי מלחמת לבנון השנייה, יתכן כי התפתחויות שונות, למשל בעולם הערבי, הן שתבלומנה סבבים עתידיים. אבל, הישג כזה יתרחש למרות המדיניות הישראלית, ולא בגינה!

גם זה לא יכול לפטור את ישראל בטיפול ב"נכויות" שגילתה במהלך מבצע זה ובקודמיו. שלושים שנה ויותר שנים הם די והותר על מנת להיפטר מ"גיבנות" העבר. אם המל"ל אינה מסוגלת לעשות את העבודה המקצועית עבור הדרג המדיני, יתכן והגיע הזמן ליוזמה חיצונית לממסד להקמת מל"ל – מקצועי, חלופי אלטרנטיבי, שאנשיו מבינים מורכבות וקוראים נכונה את תרבות האויב – שיסייע לנפץ מיתוסים ולספק את האיפכא מסתברא, שכל כך דרושה היום למקבלי ההחלטות בישראל. 

מקורות והעשרה

4 thoughts on “קללת מלחמת לבנון השנייה…

  1. הגוף שאמור לייצר חשיבה מדינית מקצועית איננו המל״ל אלא משרד החוץ.
    כידוע זה לא קרה ולא קורה. המל״ל אינו בנוי לכך ואינו חושב שזה תפקידו.
    אז מי יכול למלא את החלל? לדעתי גופים חוץ-ממשלתיים (ע״ע בסקין-שליט).

  2. פיני יקר
    כל מילה נכונה בתוספת אחת משמעותית: גם בהיעדר אסטרטגיה לאומית אפשר שצבא יפגין יכולות מערכתיות מרשימות שהיו מבלבלות את חמאס וזורעות שם תחושת תבוסה ואולי גם היו יוצרות תנאים לשאיפה, החלולה בתוצאות האלו, לפירוז חמאס. ראה את המצב הפוליטי-מדיני של חמאס בימים אלו; אי אפשר היה להזמין תנאים טובים יותר למערכה. ביננו (באמת ביננו)- הם לא יודעים מה ואיך לעשות ולצערי גם את הלמה שכחו לשאול.. אהבתי

    • אכן פוסט מדוייק והקישור ללבנון מבריק. מאחר והמיתוס של לבנון כולל בתוכו עוד כמה מיתוסים שהשתרבבו איתו (זה של וייטנאם למשל) ברור שזה גם חורג מעבר למלחמה ההיא, שמהווה בעיקר נקודת ציון.
      כמו שאמרה עינת – גם הצבא היה יכול לעשות יותר. אבל נראה לי שגם הצבא לוקה באותה בעיה של המנהיגים (מקצוענות אינסטרומנטלית במקום מצביאות). מעבר לכך, גם לצבא יש אחריות על המטרות הנעדרות של הדרג המדיני, ויש לו תפקיד לייצר אותן כאשר הן נעדרות.
      ברמה אחרת באמת ראוי לשאול אם אמנם יכולים להתקיים כלים מערכתיים צבאיים משמעותיים כאשר אין כל דירקטיבה מהותית. למעשה, הצבא נדרש פעם אחר פעם לייצר מלחמת השמדה, שהיא דבר בלתי אפשרי – יש שיטענו מאז ומעולם — ובוודאי בהקשר שלנו היום.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *