ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.
* * *
מי שמכיר את סגנון כתיבתי ואת תכניו ימצא בו ביקורת רבה על המשטרה, על תרבותה הארגונית ועל האופן שבו היא בנויה ומנוהלת. פרשת השיחה למוקד 100 יוצרת אצל כולנו כאב חד של החמצה, ושמה את משטרת ישראל במקום מביך. אבל, התקלה הזו, לטעמי, איננה מאפיינת את הבעיות שבהם משטרת ישראל איננה טובה. היא ממוקדת יותר בהבנה שלנו מהן יתרונותיו של ארגון צבאי ומהם חסרונותיו, ומה ההשלכות של הדברים עליו ועל התנהלותו.
בהיבט המקצועי, אנו מדברים על הפתעה או על תוצאה בלתי צפויה (תבצ)(רזי ויחזקאלי, 2013). תופעה זו מוכרת גם כי ברבור שחור(טאלב, 2012). אחד המאפיינים של הפתעה הוא מה שמכונה אשליית הניבוי: קל מאוד לחזות תוצאה בלתי צפויה לאחר מעשה! קשה מאוד לפני... הבעיה נעוצה קודם כל בהבנה שלנו מהו ארגון צבאי, במה הוא טוב ובמה הוא טוב פחות, ובמידת התרומה שלנו לבעיות שבתפקודו.
ארגונים ביורוקרטיים, שהארגונים הצבאיים הם חלק מהם, בנויים להשיג מטרות מוגדרות בדרך של תכנון מסודר וביצוע קפדני. כיוון שבחיים אין ארוחות חינם, המחיר הוא חוסר יכולת להתמודד באפקטיביות עם הפתעות (זוכרים את סופת השלגים בירושלים?). במקרים הללו, מבחן התוצאה איננו רלוונטי.
קראתי היום אמירות בתקשורת הכתובה על
" target="_blank" rel="noopener">התעלמות המשטרה מקריאת המצוקה של הנער. התעלמות זה לא לענות על קו 100 או לנתק לו בפרצוף. זה לא היה המצב. האם מישהו סבור שאחראית המוקד זיהתה חטיפה וברוע לב החליטה שלא להפעיל את המערכות? מישהו קיבל סמכות לקבל החלטה. מרגע שנותנים לו לקבל החלטה, חייבים לתת לו לו את הזכות לטעות!
[הכרזה: ייצור ידע]
החלטה היא מצב מורכב, שבו העובדות שליקטת נפגשות עם הלך רוח מסוים, רגעי, של מקבלי ההחלטה. עבודת מוקד היא מהלחוצות במשטרה. התמודדות עם לחץ מחייבת לקטלג אירוע לפי דפוסים קוגניטיביים ולקבל מהר החלטה. מישהו קיבל החלטה, ולא בהיסח הדעת, אלא לאחר בדיקה ושיקול. הטעות הגדולה ביותר שניתן לעשות, זה לשפוט אותו לפי מבחן התוצאה, כואבת ככל שתהיה.
המציאות התקשורתית של ימינו יוצרת גם מצב שמרגע שארגון נכנס לסחרור, כמעט בלתי אפשרי מבחינתו להיחלץ ממנו. ככל שמתרבות וועדות הבדיקה והקצינים הבודקים, כך הופכת המשטרה לארגון חרדה, שבו קצין חושב, קודם כל, איך הוא חוזר הביתה בשלום. אווירת חרדה מביאה נוקשות מחשבתית, וזאת מביאה טעויות רבות נוספות, כי מציאות משתנה במהירות מחייבת גמישות, והאירוע הבא אף פעם לא יהיה זהה לאחרון.
ובשולי הדברים, גם הביקורת על המפכ"ל שלא חזר מיד מחו"ל נשמעת יפה ברמה המידית, אולם גם היא בעייתית. צריך להשתחרר לטעמי ממנטליות של עיירה, שאסור לצאת בה לחופש, ואסור לקיים פגישות עבודה בחו"ל ואסור להיעדר, ושבלי המפקד שום דבר לא עובד, ושצריך לבטל מיד הכל ולשוב בגלל אירוע, כואב ככל שיהיה, שהשפעתו האסטרטגית מוגבלת. ישראל היא מעצמה אזורית גדולה ומפותחת, וארגון צבאי כמו המשטרה איננו תלוי באדם אחד.
