כשבכיר ו/או ארגון חווים ירידה באמון הציבור ובלגיטימציה שלהם, פעולה אקטיבית - כמו מכתבו של סולברג לכהן-אליה - יכולה להועיל, רק אם מפלס האמון והלגיטימציה גבוה דיו. מתחת לסף קריטי – ושם מערכת האכיפה והמשפט מצויים – כל פעולה נתפסת כבדיחה, חושפת את הפחד שמאחוריה, ומעודדת אחרים להמשיך ולהכות בה.

תחת מילים יפות, כמו: "לכידות", "סולידריות" ו"יציבות", מציע ד"ר יוסף זהר מתווה כניעה לדינמיקה של ניסיון ההפיכה המתבצע בישראל מאז 2015, מועד תחילת 'מסע הציד' נגד בנימין נתניהו. הנה ביקורתי על הצעתו, והוא בהחלט מוזמן להשיב.

ההתעקשות על משפט עד תומו תבטיח דבר אחד בלבד: שגם ראש הממשלה ימשיך עד תומו. השאלה היחידה היא של מי יהיה התום הזה: שלו, של המערכת, או של כולנו יחד.

אסור לטעות לרגע, אם המצב יגיע לנקודת אל-חזור הממשל לא יהסס למנוע השתלטות מוחלטת של הווק על ישראל, גם במחיר של עימות חזיתי עם מערכת האכיפה הישראלית הרקובה והמושחתת.

כאשר קבוצה תופסת את אובדן כוחה כהיסטורי – דווקא כשהסיכון לקריסה גדל – גדלה במקביל הנכונות לבצע מהלכים שמעצימים אותו, ו'שבירת כלים' הופכת לאסטרטגיה: ההסלמה מייצרת עומס מערכתי, מסיטה את היריב לכיבוי שריפות, ולעיתים – אם מצליחים לשרוד די זמן – מתהווה 'סדר חדש' מתוך הכאוס, שבו 'נפתחות' גם הזדמנויות חדשות, במקביל לאיומים, שניתן אולי לנצלן, כדי לשרוד.

בזמן שקפלן רואים את המלחמה דרך פריזמה של סקרי מנדטים, ההיסטוריה רואה את בנימין נתניהו מעצב מזרח תיכון חדש בו ישראל היא מעצמה מדינית, כלכלית וביטחונית.