ב-25 בספטמבר 1997, התנצל אהוד ברק בפני עדות המזרח: "בשם מפלגת העבודה לדורותיה, ובשמי, אני מבקש סליחה על הפגיעה שפגענו"... האמנתם לו?

בעוד שבשיח הציבורי המחאה מוצגת כדרישה לשינוי, מבחינה מוסדית יש תמריץ להמשך המשבר. ככל שהמשבר נמשך, כך גוברת הזרמת הכספים. תעשייה זו מתוחזקת לא רק על ידי אידאולוגיה אלא גם על ידי מנגנוני רווח. המחאה הופכת מ'כלי' ל'מוצר'. הקמפיינים מיוצרים כדי להצדיק גיוס תרומות נוסף ולשמר את מעגל המועסקים, ולאו דווקא כדי להשיג הכרעה פוליטית.

משהו רע עובר על בית המשפט העליון של ישראל, מאז הכניס ביודעין את מלוא גופו לביצת הפוליטיקה הדלוחה של ישראל. הוא ירד ממעמדו, ואיבד את האמון ואת הלגיטימציה לפעולותיו בקרב חצי מהעם. בדף זה אספנו עבורכם אוסף רביעי של ממים אינטרנטיים על בית המשפט הזה, שאיבד את עמו והלך לחפש עם אחר, פלסטיני. אתם מוזמנים להוסיף עוד. קריאה מועילה.

נציב שירות המדינה הוא דמות חשובה מאוד בשלב של משבר חוקתי. אם, למשל, היועמ"שית תוציא את נתניהו לנבצרות ובג"ץ יאשר זאת, מישהו צריך להנחות את הבירוקרטיה כיצד לנהוג. אם הנציב אינו בובה של היועמ"שית (כפי שהרשקוביץ היה), אלא אדם עצמאי שמחויב לעקרון ריבונות העם, הוא לא יציית להנחיות של היועמ"שית – וזה game changer.

על ידי נרמול המילה 'בוגד' כלפי בנימין נתניהו, מבקשת המחאה מחד גיסא לייצר 'מיסוך עשן' מוסרי, שיסיט את מוקד הדיון, ויעביר את נטל האשמה לצד השני, ומאידך גיסא, יטשטש את משמעותו הכבדה של המושג בוגד ויוזיל אותו, רגע לפני שהציבור נדרש להכריע בקלפי.

בוז ולעג נדמים לעתים כקישוטים רטוריים: בדיחה, עקיצה, מם ויראלי. אולם מנקודת מבט סוציולוגית־פוליטית, מדובר בכלי כוח מן המעלה הראשונה. לא רק ביטוי של עליונות, אלא מנגנון המייצר אותה. בוז ולעג מערערים זהות, שוחקים לגיטימציה ומפרקים סמכות, לעתים ביעילות רבה יותר מאלימות פיזית או כפייה מוסדית.