עזה

כשאומרים על בנימין נתניהו שאין לו אסטרטגיה לעזה זה לא נכון. הוא רק לא חייב לספר אותה! לעתים, יש היגיון רב בשמירת עמימות אסטרטגית! השינוי הדרמטי של השנים האחרונות באסטרטגיה הישראלית, הוא ההבנה הבסיסית, שרצוי לנו לשמר את ההפרדה – שנוצרה אחרי ההתנתקות ועליית חמאס בין יהודה ושומרון לעזה, וזהו אינטרס ישראלי למנוע מאבו-מאזן לחזור לעזה!

הסיפור של עם ישראל עם עזה מתחיל עוד בימיו של שמשון ולא הולך להסתיים בקרוב. בעזה חוברים להם האינטרס החמאסי והאינטרס האיראני ביחד עם הליכה על סף משבר הומניטרי ומתנגשים עם האינטרסים של הרשות הפלסטינית, ישראל ומצרים. בקיצור מתכון לצרות…

"אין טוב כמו מה שישנו" – כך מלמד פתגם ערבי. לאורו כדאי להתבונן בשנות ההתנגשויות האלימות שמאתגרות את ישראל, לאורך גבול רצועת עזה אחרי ההתנתקות; ולמצוא בהן גם ממד של ברכה. 

באופן המעשי, המודל שהתפתח ביהודה ושומרון – בזיקותיה המסועפות של מדינת ישראל לרשות הפלסטינית ולמנגנוני הביטחון שלה – מייצג דגם לאימוץ לפיתוח זיקות דומות בין מדינת חמאס ברצועת עזה לבין מצרים. המרחב הפתוח המשתרע בין רפיח לאל עריש, ומצוי בידי מצרים; יכול להציע לרצועת עזה, את מרחב הפוטנציאל הכלכלי והתשתיתי שהיא כה זקוקה לו…

נניח שקיבלנו את ההצעה לכבוש את עזה, למוטט את שלטון החמאס ולהעביר אותה לידי הרשות הפלסטינית: "רשות  אחת , חוק אחד, נשק אחד". האם זה רצוי למדינת ישראל? הברור מחייב התייחסות לשלוש שאלות: שאלת העיתוי; שאלת יכולת המימוש; ושאלת ההתאמה לאינטרסים הישראליים הגלויים והסמויים…

מהסיבות הלא נכונות, הביאה השתלטות חמאס על עזה למתנה הגדולה ביותר שקיבל הביטחון הלאומי הישראלי מאז הסכמי אוסלו: לפיצול העוצמה הפלסטינית לשתי ישויות יריבות. ובנוסף, קיבלנו מעין ניסוי מעבדה של שני מודלים, שמאפשר לנו לבדוק, היכן המצב טוב יותר בתנאי מחיה ובזכויות אדם, לשני העמים: במודל העזתי או בזה שביהודה ושומרון…  

פרדוקס החופש: ביקרתי היום במעבר קלנדיה. לרגל יום שישי של הרמדאן נעשה מאמץ מיוחד להקל על מעבר פלסטיניים לתפילת יום שישי באל אקצה. איפה תנאי החיים עדיפים? איפה החופש גדול יותר? למה?

השימוש המשולב – שאנו רואים על גדר רצועת עזה – בין אזרחים במאמץ עיקרי גלוי, לבין המערכת הצבאית במאמץ משני שתומך בממד הסמוי, הוא שיצר מאפייניה החמקמקים של סוג הלחימה הזה. במערב מתארים גישה זו במונח "לוחמה היברידית". בחשיבה הרוסית – השילוב בין אזרחים לחיילים ומיצוי העמימות נראים עניין טבעי –  המלחמה החדשה מכונה בפשטות במונח: "מלחמת הדור החדש".

זוכרים את הפנטזיות ערב ההתנתקות, שעם קצת עזרה בינלאומית ניתן להפוך את רצועת עזה להונג קונג? הנה המקור של הפנטזיה הזו, שאולי עוד יכולה לחזור ולהיות רלוונטית…

אין צורך להוקיר את האויב, על מנת להעריך אותו כראוי. גם נחישות המאבק באויב אינה צריכה להיפגם אם לומדים לכבדו. המדינה החמאסית בעזה ראויה להרבה כבוד ולימוד מעמיק, לפחות בתחום אחד: היצירתיות… אי אפשר שלא להתפעל מהמוח הפורה שמפגינים האנשים, בתוך סיר הלחץ הגועש הזה, וכנראה בגללו: מנהרות, עפיפוני תבערה, עפיפוני נפץ, ועוד ועוד… בכל הנוגע ללימוד יצירתיות, מהווים העזתים מקרה בוחן מצוין…