במבט היסטורי מקצועי צבאי, מתקפת שבעה באוקטובר של חמאס, אכן ביטאה את הרעיון המערכתי שנבנה בלבנון על ידי חיזבאללה והותאם במאמץ שיטתי למאפייני רצועת עזה. בתהליך הזה, לנסיגת צה"ל מרצועת הביטחון במאי 2000, הייתה השפעה הרת גורל למלחמות ישראל במאה ה-21, בוודאי למלחמת "חרבות ברזל".
בשנה ה 77 לעצמאותה, קשה למדינת ישראל לחגוג. זה לא רק מצוקת המלחמה שאינה מסתיימת, זו מצוקה קשה יותר הכרוכה באבדן דרך. חזון לאומי - שהייה פעם משותף לרבים הפך לשנוי במחלוקת. בתנאים אלה, קשה להנהיג מדינה, בוודאי במצבי חירום. כאשר אין למנהיג ברמה הלאומית התחלה של אמון כי טובת הממלכה בראש מעיניו, מצטמצמת יכולתו לקבל החלטות ריבוניות. בחולשה זו מכירים אויבי ישראל ומנצלים אותה במיטב תבונתם.
מה היה קורה אילו הגרמנים היו נבלמים עוד בפלישה לחבל הריין ב- 1936? אילו אנשי הביטחון והפוליטיקאים היו מפתחים תודעה אחרת לפני טבח ה- 7/10? שאלות כגון אלה נשמעות, על פניו, כמו תרגיל בדמיון. אבל הן שייכות לשדה רציני ועמוק: המִצְיָאֲלוֹגִיָה – מחשבה על תרחישים שלא קרו, אך יכלו לקרות. זה נושא המאמר.
פעולת צה"ל ממשיכה לבטא דרך ביניים בין שתי הדרכים, הנתונות במחלוקת בשיח הציבורי הישראלי: הדרך האחת מבקשת התמקדות רק במאמץ השבת החטופים. הדרך השנייה בדיוק להיפך. פעולת צה"ל לעומת זאת, מבטאת שאיפה להשגת שתי המגמות הנראות לכאורה כמנוגדות זו לזו.
תחקירי 'חרבות ברזל' הציגו חקירה מפורטת ללחימה ביישובי עוטף עזה בבוקר השבעה באוקטובר, אך מעט מידי דובר על דעיכת תפיסת ההגנה על היישובים. דברתי על כך רבות בעשור האחרון ואף פרסמתי בנושא בשנת 2018, מאמר מקיף בכתב העת "בין הקטבים" של אגף המבצעים בצה"ל. קריאתי לחידוש תפיסת ההגנה המרחבית, לא נענתה. באחת ההערות במטכ"ל נאמר לי "החברה הישראלית השתנתה, אין עוד צידוק לבקש מאזרח בספר לישון עם נשק מתחת למיטה".
המשך המהלך ההתקפי תלוי ככל הנראה בעמדת חמאס, ביחס להצעות חדשות של הגורמים המתווכים, בכלל זה ההצעה המצרית להיענות חמאס לשחרור נוסף של חטופים. בהתרחשות כזו, סביר להניח כי המתקפה הישראלית תיעצר. זה בין היתר היתרון של לחימה אווירית, בשונה מלחימה יבשתית, ביכולת להפסיק את פעולת הכוח האווירי בטווח זמן מידי.
התחייבות ההנהגה המדינית הישראלית לסיוע ותמיכה בהגנת וקיום המיעוט הדרוזי בסוריה, מציבה את מדינת ישראל כשחקן אזורי מעורב אקטיבית במאמצי ההשפעה לעיצוב המגמות המתפתחות בסוריה. מדובר בצעד נועז, שמדינת ישראל נמנעה ממנו בעשרות השנים האחרונות. התפיסה הבדלנית של קיום מדינת ישראל כ״וילה בג׳ונגל״ בהימנעות מהתערבות במתרחש מעבר לגבולות , שללה ממדינת ישראל את מעמדה כמעצמה אזורית.
מאמץ התחקור של צה"ל, מביא בסופו של תהליך ארוך ויסודי, מענה לכוח הפיתוי של תיאורית הבגידה. הוא מציע לציבור מבט אמין ונוקב על מכלול רחב של טעויות וכשלים שהובילו אל התוצאה הקשה של בוקר שבעה באוקטובר. מי שיקשיב לסיפור הקשה העולה מהתחקירים יבין כי יש לדחות על הסף את הטענות המטילות במפקדי צה"ל ומערכת הביטחון אשמות שווא של בגידה. מעל לכל, וזה הדבר העיקרי: לימוד הלקחים ומימושם מסמן לצה"ל כיוון לתיקון גדול.
מאז נובמבר 2022, לא יורדת המילה 'בגידה' מסדר היום הלאומי בישראל. המקרה הבולט האחרון הוא האשמתו של יאיר גולן בבגידה, אחרי שקבע כי: "מדינה שפויה לא הורגת תינוקות כתחביב", משפט שהדהד הרבה ברשתות הערביות והבינלאומיות... במאמר זה אנתח את המושג בגידה, ואת השלכותיו.
שר הביטחון הנחה את צה"ל "להיערך לשהייה ממושכת במחנות שטוהרו למשך השנה הקרובה ולא לאפשר חזרת תושבים ולטרור לשוב ולצמוח." במקום הזה, הוצב צה"ל על פרשת דרכים היסטורית: בכל המבצעים הקודמים, גם "חומת מגן", בתום פעולת הסיכול יצאו כוחות צה"ל ממרכזי המחנות, פעילי הטרור שבו למחנה והתארגנו מחדש בהיערכות מוגברת ומשופרת. הפעם יתכן והנחיית שר הביטחון, תצליח לחולל שינוי בגישת הסטטוס קוו לניהול מחנות הפליטים.