האתר של ד"ר פנחס יחזקאלי
המומחים מומחים למה שקרה לא למה שיקרה. זה כולל גם אותי. להלן כמה מהקונספציות שהפכו בשנים האחרונות ל'מובן מאליו מקצועי' בקרב בכירי מערכות הביטחון. הציבור הישראלי מוזמן לדיון ביקורתי בקונספציות המוצעות לו, בהבנה כי לא המומחים יקבעו לו עד היכן הוא מוכן ללכת במאבקו על עתידו הלאומי בארץ אבותיו.
יש אומרים כי גדר הביטחון של ישראל ביהודה ושומרון מונעת פיגועים על ריכוזי אוכלוסייה. אבל כאשר הפלסטינים הם מעברו השני של הגדר, נוצר בעצם מצב ביטחוני גרוע יותר. הגדר היא 'מערכת סגורה'; הגנה עליה מחייבת סיורים ומערך מצלמות שיגרתי. לכל מערכת מכנית יש נקודות שאותן ניתן לעקוף (למעשה, הסיבה לעיכוב בבניית הגדר בדרום הר חברון היא כי חלקים ממנה נגנבו). אויב שמבין מערכת הגנה כזו, יכול לעקוף אותה.
כדי להתחיל במהלך מחולל שינוי, חייב אדם קודם כל להכיר בפער בין מה שהוא באמת רוצה שיקרה לבין מה שקורה. ואז, נדרש האדם למאבק ולאמונה. אם האדם מקבל את הנסיבות כמצב קבוע, שאין בידיו לשנותו, אז המצב הנתון אכן מקבע גם את תודעתו. אך אם אדם בוחן ללא הרף, כיצד יש בידיו לשנות את הנסיבות, כאן טמון המפתח לשינוי. כאן מתחילה הישועה ונפתחת הדרך לגאולה. לגישה כזו, קוראים בפשטות משיחיות: האמונה שלמרות הסבל והקשיים הקיימים, הכל יכול להתהפך לטובה.
כיצד נתפוס את השינוי המאיים על היציבות? כסוג של תאונה, כמו רכבת שנפלה מן המסילה; או כתופעת יסוד מתמדת, המתהווה מתוך טבעו של עולם. מעין בריאה מחודשת של סדר חדש, הנתון אף הוא לשינוי וחוזר חלילה. תפילת חנה מבטאת את הגישה השנייה, ומציבה את חרדת אי היציבות, דווקא כמקור השראה לאמונה ולתקווה…
שאלת יסוד במדע המדינה היא, האם ניתן לדרוש מהתנהלות שלטונית להתנהל רק בתהליכים סדורים, גלויים ומושלמים מבחינת הנוהל התקין? או, האם מותר לה להתנהל בעורמה ולקיים במקביל שתי מגמות סותרות, אחת גלויה ואחרת סמויה?
מרחב הסְפַר – על קשייו ואתגריו – הוא מרחב פוטנציאלי להתהוות העולם החדש. כך לדוגמה, השכונות הערביות מחוץ לחומת ההפרדה בירושלים הן הזדמנות אסטרטגית למי שמוכן לשאת על כתפיו את נטל המאבק, ולזכות מתוך כך בשותפות אקטיבית לעיצוב המגמות המתהוות במרחב ומעצבות את עתידנו.
כאשר מתבוננים על הטבח ביישובי 'עוטף ישראל' ב- 7 באוקטובר 2023, קשה להימנע מן השאלה, מה ביקש להשיג ראש ממשלת ישראל אריאל שרון בהחלטתו על ההתנתקות מעזה. אין תשובה אחת. בניגוד לבן גוריון שנתן לשיקוליו האסטרטגיים ביטוי ותיעוד מפורט – בנאומים ובכתיבה סדורה – שרון לא הותיר לנו טקסטים מתעדים מסוג זה.
המקום בו עמדתי כמפקד אוגדה 36, בקיץ תשס"ה, לנוכח הצו להשתתף עם אוגדתי בחורבן גוש קטיף, היה מבחן הרה גורל. ישפוט כל אדם על פי שיפוטו וישפוט אלוהי ישראל. דבר אחד ברור: פעלתי שם במודעות עמוקה לגודל השעה!
האלוף במילואים גרשון הכהן טוען בראיון לאתר "Defense News" כי הסיוע הביטחוני האמריקני לישראל מכניס מתח מיותר לדיאלוג האסטרטגי עם ארצות הברית, יוצר בה תלות ומנוון את החשיבה הצבאית; פוגע בריבונות הישראלית; ומנוון את הייצור התעשייתי. שיתוף פעולה אסטרטגי נפגם בתנאים של תלות בין המדינות. לכן, ישראל צריכה לברך על הקטנה הדרגתית ומתונה, לאורך זמן, של הסיוע במקום הרחבתו, והשותפות בין המדינות רק תתעצם לאורך זמן, אם תשכיל ישראל להיגמל מהנדיבות הפיננסית האמריקנית.
השלם תמיד מורכב מניגודים, שכל חלק ממנו מסייע בהגדרת ההופכי שלו. גם אם ייטלו מבוכריס את דרגותיו ויכלאוהו, יישאר תמיד הפן האחר של לוחם אמיץ ומוערך, או בכדבריו של גרשון הכהן, שעולמו נטוע בתנ"ך: מעשה אוריה החיתי ראוי לבוז, אבל בהקשר הלאומי, דוד המלך נשאר מלך גם אחרי פרשת בת שבע, ועד היום אנחנו מפזזים ושרים "דוד מלך ישראל חי וקיים". אנשים חכמים אמורים ללמוד לחיות עם הניגודים הללו!
