שאלת יסוד במדע המדינה היא, האם ניתן לדרוש מהתנהלות שלטונית להתנהל רק בתהליכים סדורים, גלויים ומושלמים מבחינת הנוהל התקין? או, האם מותר לה להתנהל בעורמה ולקיים במקביל שתי מגמות סותרות, אחת גלויה ואחרת סמויה?

מרחב הסְפַר - על קשייו ואתגריו - הוא מרחב פוטנציאלי להתהוות העולם החדש. כך לדוגמה, השכונות הערביות מחוץ לחומת ההפרדה בירושלים הן הזדמנות אסטרטגית למי שמוכן לשאת על כתפיו את נטל המאבק, ולזכות מתוך כך בשותפות אקטיבית לעיצוב המגמות המתהוות במרחב ומעצבות את עתידנו.

כאשר מתבוננים על הטבח ביישובי 'עוטף ישראל' ב- 7 באוקטובר 2023, קשה להימנע מן השאלה, מה ביקש להשיג ראש ממשלת ישראל אריאל שרון בהחלטתו על ההתנתקות מעזה. אין תשובה אחת. בניגוד לבן גוריון שנתן לשיקוליו האסטרטגיים ביטוי ותיעוד מפורט - בנאומים ובכתיבה סדורה - שרון לא הותיר לנו טקסטים מתעדים מסוג זה.

המקום בו עמדתי כמפקד אוגדה 36, בקיץ תשס"ה, לנוכח הצו להשתתף עם אוגדתי בחורבן גוש קטיף, היה מבחן הרה גורל. ישפוט כל אדם על פי שיפוטו וישפוט אלוהי ישראל. דבר אחד ברור: פעלתי שם במודעות עמוקה לגודל השעה!

האלוף במילואים גרשון הכהן טוען בראיון לאתר "Defense News" כי הסיוע הביטחוני האמריקני לישראל מכניס מתח מיותר לדיאלוג האסטרטגי עם ארצות הברית, יוצר בה תלות ומנוון את החשיבה הצבאית; פוגע בריבונות הישראלית; ומנוון את הייצור התעשייתי. שיתוף פעולה אסטרטגי נפגם בתנאים של תלות בין המדינות. לכן, ישראל צריכה לברך על הקטנה הדרגתית ומתונה, לאורך זמן, של הסיוע במקום הרחבתו, והשותפות בין המדינות רק תתעצם לאורך זמן, אם תשכיל ישראל להיגמל מהנדיבות הפיננסית האמריקנית.

השקיקה ליציבות בחברה המערבית הפכה להגיון מוביל במדיניות הפנים והחוץ, לא רק למען השלטת הסדר הטוב, אלא גם מתוך חרדה מפני הבלתי נודע. אויביה, לעומת זאת, דוגמת דאעש, מבקשים ממש להפך: למצות את פוטנציאל ההליכה אל הבלתי נודע. במפגש בין המגמות, הצורך ביציבות מתפרש כחולשה, וזו מעוררת את התקווה. לכן, על החברה המערבית לבחון שינוי אורחות חייה, באופן שיבהיר ליריביה כי עדין לא הגיעה השעה. זה לא ישנה את שאיפתם, אך אולי יגרום לדחיית מאבקם האלים לעת אחרת.

מסמך האלוף שמני - המפרט תכנית מקיפה לסידורי הביטחון שיבטיחו למדינת ישראל ביטחון גם בנסיגתה לקוי 1967 - מפקיד את ביטחון ישראל בידיהם של כוחות זרים שיתפרסו לאורך הירדן. חשוב להדגיש שבמקרה שנידרש להכניס צבא ליהודה ולשומרון, נס 1967 לא יחזור. אם מסע ההתקדמות לשכם, יתחיל במרחבי נתניה, המשימה תהיה קשה ומורכבת, עד כדי התכנות להצגתה כבלתי כדאית במושגי עלות-תועלת. יתרה מכך, ללא ישוב יהודי רחב היקף - שהיה פרוס אז בעומק השטח כפי שמתקיים היום ביו"ש - צה"ל יתקשה בסיום תקופת המתקפה, לשהות במרחב לאורך הזמן הנדרש למיצוי ההישג הצבאי הראשוני.

לחטא העגל הייתה כפרה. לא לחטא המרגלים, שהינו החטא היהודי המובהק ביותר. אין כמוהו כדי להמחיש מהותה של חובת האמונה: ברגע של משבר, אחרי כישלון גדול, איבדו גם צדיקי הדור את אמונתם...

לא "ניצני פשיזם" מתבטאים להבנתי במחאת החיילים, אלא מצוקה הזועקת לקשב פיקודי אוהד ומכוון. מומלץ לצה"ל לבחון את האטרקטיביות לה זוכה כיום השירות במשמר הגבול בעיני המועמדים הצעירים לשירות: שבעה מתמודדים על כל מקום! התופעה נובעת להבנתי, מן השילוב הבריא יותר המאפיין את יחידות חיל זה, בין מפקדים בוגרים ומנוסים בדרג הזוטר - "סרג'נטים", לבין חיילים צעירים. בהשוואה ליחידות צה"ל, האיזון הפיקודי נכון יותר. הצעירים חשים כך מוגנים יותר ומודרכים יותר.