גרשון הכהן: דרך האבות – בין חוק, משפט וריאליזם פוליטי

%d7%a4%d7%99%d7%a0%d7%95%d7%99-%d7%9e%d7%91%d7%a0%d7%99%d7%9d[תמונה חופשית שהועלתה על ידי Yossi Gurvitz לאתר flickr]

[מאמר זה ראה אור לראשונה בעיתון 'ישראל היום', ב- 16/9/16. גרסה מורחבת שלו מובאת כאן באישורו ובאישור המחבר] [לאוסף המאמרים על הממד הסמוי בהתנהלות השלטונית, לחצו כאן]

ישראל היום

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

מאז התקבלה, החלטת בית המשפט העליון המצווה להרוס מעל עשרה בתי קבע  במאחז דרך האבות, אוחז בי עצב כבד. "יש שופטים בירושלים" הכריז ראש הממשלה מנחם בגין, ואיני בא לפגוע בכבוד בית המשפט. אבל מותר לבקש להסביר את מקור המצוקה שהחלטה זו מעוררת.

ראשית, צריך להסביר לעם ישראל מהו "מאחז בלתי חוקי" מה גורם לו להיות "בלתי חוקי". עם ישראל ביסודו שומר חוק וכשמעשה מוכרז בלתי חוקי, הוא נוטה להסתייג ממנו. ובכן, בכל הקשור למפעל ההתיישבות בארץ ישראל, מראשיתו, הוא היה כרוך תמיד בקשיים רבים, בכלל זה קשיי הסדרה סטטוטוריים.

דו"ח טליה ששון ידוע כמסמך ההפללה לאי חוקיות המאחזים שנבנו ביהודה ובשומרון. המחלוקת החשובה עם עורכת הדין ששון, אינה נובעת רק משאלת ההסתייגות או האהדה למפעל המאחזים. היא הולכת רחוק יותר ומגיעה לכדי מחלוקת תפיסתית עקרונית, לגבי עצם הציפיות מהתנהלותה של "המדינה המתוקנת". זו אינה רק מחלוקת משפטית ערכית, אלא מחלוקת בתפיסות יסוד במדע המדינה.

גם אני מעוניין במדינת חוק מתוקנת ובתהליכיי ממשל תקינים, אלא שדרכינו נפרדות בשאלת היסוד, האם ניתן לדרוש מהתנהלות שלטונית להתנהל רק בתהליכים סדורים, גלויים ומושלמים מבחינת הנוהל התקין. הדו"ח שלה מצביע על אי הלימה בין הכרזתו הפומבית של ראש הממשלה שרון על מחויבות להפסקת בניית התנחלויות, לבין התנהלות סמויה בה נבנו בהכוונתו מאחזים שזכו לתמיכת משרדי הממשלה.

לפנינו שאלה בסיסית כיצד ראוי למדינה מתוקנת להתנהל? האם מותר לה להתנהל בעורמה ולקיים במקביל שתי מגמות סותרות, אחת גלויה ואחרת סמויה? אחת "מעל השולחן" והשנייה "מתחת לשולחן", מתחת לראדר? המחלוקת כאן נוגעת לעצם האידאל של מדינה מתוקנת. מבחינתה התנהלות כפולה מעין זו פסולה. מבחינתי התנהלות כזו לגמרי נדרשת ולכן גם ראויה, באשר היא מבטאת את כורח החיים השלטוניים, כפי שהנם בעולמנו המורכב.

אין מדינה יכולה לנהל ענייניה באופן אפקטיבי, כשהיא מתנהלת רק בממד הגלוי. ממדי פעולה שלטונית, המתנהלים מתחת לראדר, הם כורח שלטוני לגיטימי. כך נהוג במתוקנות שבמדינות. יותר מממשלה אחת, גם בין מדינות אירופה, מנהלות כלפי מדינת ישראל מדיניות מסתייגת בממד הגלוי, ובמקביל, בממד הסמוי, כמו לדוגמה בשיתופי פעולה בין ארגוניי המודיעין החשאיים, מנוהלת הלכה למעשה מדיניות אחרת. משחק כפול הוא שם המשחק.

מדינות אירופה לדוגמה, אינן רשאיות לפעול לטובת הפלסטינים בשטחי יהודה ושומרון באמצעות כוחות צבא גלויים, אולם עשרות ארגונים אזרחיים - בדגלי עמותות לא ממשלתיות לזכויות אדם - פועלים שם בתמיכתן ובהכוונתן הישירה. היגיון זה, שהוא גילום כללי המשחק האסטרטגי במאה ה- 21, מוביל לכך, שמה שלא ניתן להיעשות בממד הגלוי "מעל השולחן", מושלם בממד הסמוי והחמקמק, ללא חתימת אחריות ישירה.

אריאל שרון

כך היה גם הגיון פעולתו של ראש הממשלה שרון (ראו תמונה משמאל): מתוך הכרת כורח הלחץ הבינלאומי נאלץ להכריז בפומבי על אי בניית התנחלויות, אך במקביל, ביקש דרך פעולה משלימה בממד הסמוי. זה תמצית ההיגיון  שמסביר כיצד יישובים שנבנו בהכוונתו הישירה נותרו בהגדרתם הסטטוטורית כ"בלתי חוקיים".

אפשר לומר שזו התנהלות בלתי רצויה לממשל תקין. אלא שבמגרש המשחקים בין מדינות, כך עושות כולן, אלה כללי המשחק.

כהני מדע המדינה והמשפט, המסרבים להכיר בכך, דומים בעיני לאנשי הכנסייה שסירבו להתבונן בטלסקופ של גלילאו בטענתם כי הדבר סותר את הכתוב בכתבי הקודש ואיך אפשר להסכים כי הירח הוא גוש סלע המקרין את אור השמש וממש אינו מקור אור היולי.

[תמונת אריאל שרון משמאל נוצרה והועלה לויקיפדיה על ידי Helene C. Stikkel. התמונה היא נחלת הכלל]

התכחשות מומחי המנהל התקין לסבך המורכבויות בו מתנהל מפעל ההתיישבות, אינו מצטמצם רק לשטחי יהודה ושומרון. התיישבות הבודדים בנגב  סובלת מקשיים סטטוטוריים דומים. במשך שנים, פעלה פרקליטות מחוז הדרום נגד מפעל זה. על פי החוק והנוהל התקין, האדמה אמורה הייתה להינתן למתיישב בחוות הבודדים, במכרז פתוח בשוויון מלא לכל אזרח. בפועל, המתיישבים קיבלו את הקרקע ללא מכרז. לפיכך, דרשו בפרקליטות המדינה לעקור את המתיישבים, גם אם יש בידיהם חזקה בת למעלה מ -15 שנה, להשיב את הקרקע למנהל מקרקעי ישראל ולקיים מכרז תקין.

שאלתי פרקליטה בכירה במחוז הדרום, מה יקרה אם במכרז, הפתוח למרבה במחיר, יזכו הבדואים ברוב החוות? היא ענתה: "זאת הפרוצדורה". שאלתי : "פרוצדורה לפני מהות?" אמרה: "בדיוק כך". יש להניח כי עצם המנהל התקין, באופן בו הוא מתפרש בידי בעלי הסמכות, הוא כאן המהות. אפשר להסביר שימי חומה ומגדל חלפו ומרגע שהוקמה המדינה ראוי להתנהל אחרת, כלומר, לא לעלות לקרקע לפני הסדרה חוקית. אלא שהמרחב אינו ממתין, ועד להשלמת תהליכים תכנוניים סדורים האורכים כידוע שנים ארוכות, מישהו אחר משתלט. אלה חיינו.

לגופו של עניין, במה שקשור למאחז דרך האבות, מיותר להסביר שממש לא מדובר רק בשאלת סכסוך קרקעות והכרעת משפט על זכויות קניין. מאז ראשית ההתיישבות הציונית, המאבק על הקרקע לא היה רק מאבק קניין פרטי. מדובר במאבק לאומי בין שני לאומים הנאבקים על רצף האחיזה במרחב. בן גוריון הסביר: "כל מפעל ההתיישבות שלנו בארץ יוצר גבולות. כלום לא הקימו בוני עין חרוד גבול בינם לבין קומי? כלום לא הציבו יוצרי בית אלפא גבול בינם לבין סחנה? כל נקודה חדשה שלנו בארץ, מוסיפה גבולות חדשים." (במערכה א', עמ' 271)

גם בעצם ימינו, בגוש עציון כמו בימים ראשונים, מתנהל מאבק על השליטה במרחב. יישובי הגוש מפרידים בין חברון לבית לחם וקוטעים את אפשרותו של מרחב פלסטיני רציף מחברון לירושלים. על כך נאבקים, מי ימצא עצמו מבודד, ומי יצליח לייצר רצף מרחבי. תמונת מצב זו והגיון זה מובנים היטב לפלסטינים ולנציגי האיחוד האירופי והאמריקאים, הדורשים מממשלת ישראל את שימור הקפאת הבניה. בהגיון זה נבנה מאחז דרך האבות בעיצומם של ימי הלחימה בשנת 2001, ככורח ביטחוני, בימים בהם הדרך מגוש עציון לירושלים גבתה קרבנות. האם בלתי הגיוני לצפות משופטי בג"צ להתחשב בהיבטים אלה, במיוחד כאשר נציגי המדינה מבקשים מבית המשפט לאפשר להביא את העניין הקנייני העומד לדיון לידי הסדרה?

נוהגים לחזור ולהדגיש למקבלי החלטות את הכורח בהבנת מגבלות הכוח. האם אין מן ההכרח לקחת בחשבון גם את מגבלות כוחם של כוחות הביטחון, באופן בו הם מושלכים שוב ושוב לפעולה כנגד אחיהם בהריסת בתיהם? כן הם נדרשים לציית, אבל גם גרזן יעיל הולך ונשחק עם פעולת יתר. האם טעות בידי כשאני מצפה משופט לקחת גם שיקול זה בחשבון?

%d7%a4%d7%99%d7%a0%d7%95%d7%99-%d7%9e%d7%91%d7%a0%d7%99%d7%9d-2

[תמונה חופשית שהועלתה על ידי Uri ZACKHEM לאתר flickr]

הכרעה משפטית בעצם מהותה תלויה בשיקול דעת שיפוטי, הכרוך תמיד בהכוונה ערכית אישית. השופט מיכאל חשין כתב: "כל שופט הוא לעצמו והכרעתו משוכה מליבו שלו ומצפונו שלו" (ע"פ 94/ 6251, 1995)  המחלוקת בין דו"ח טליה ששון בגישתה להבנת מעמדה המשפטי של ההתיישבות היהודית ביהודה ובשומרון לבין דו"ח השופט אדמונד לוי, אינה רק מחלוקת מקצועית בין משפטנים. היא כרוכה גם במחלוקת ערכית בשאלת זכותנו על חבל ארץ זה.

מותר לצפות שסוגיה ערכית שכזו המנחה את מכלול פעולותיה של ממשלת ישראל במרחבים אלה, בהיותה שאלת יסוד קיומית לעתידנו, תוכרע באורח פוליטי דמוקרטי ולא בערכאות משפטיות.

[לאוסף המאמרים על הממד הסמוי בהתנהלות השלטונית, לחצו כאן]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *