גרשון הכהן

"… עם פתרון שתי המדינות, לדעתי, ישראל תקרוס, כי אם הם יצאו מירושלים, מה יהא על כל הדיבורים על הארץ המובטחת והעם הנבחר? מה יהא על כל הקורבנות שהם הקריבו? – רק כדי שיגידו להם לעזוב? הם נותנים לירושלים מעמד רוחני. היהודים רואים ביהודה ושומרון את החלום ההיסטורי שלהם. אם היהודים יעזבו את המקומות האלה, הרעיון הציוני יתחיל להתמוטט… יתחיל לקרוס לתוך עצמו. אז נוכל להתקדם… "

לזיכרון חורבן בית המקדש בתשעה באב, וזיכרון יישובי גוש קטיף, נכון להוסיף גם את זיכרון חורבן עמונה. השאלה החשובה בהתבוננות על מה שהתרחש שם, אינה מי ניצח ומי נוצח, אלא לאן פנינו במגמות המתהוות, במערכה שתקבע את עתיד התפתחותו של מפעל ההתיישבות. מתוך המאבק נוצר פוטנציאל חדש; ובשלב זה, המגמה המתהווה פתוחה להשפעה ולעיצוב, על ידי מי שישכיל לנצלו בהכוונה נכונה של פעולותיו.

אירועי עמונה הזכירו לי מאוד את פרשת העלייה לביריה: פרשה מתקופת היישוב, שהחלה בסוף חודש פברואר 1946 והגיעה לשיאה בין ה- 14 במרץ ל-17 במרץ 1946…

בבשורת המדינה המודרנית תלו תקוות שתצליח למלא את מלוא הפונקציות החברתיות שכביכול עבר זמנן: משפחה, חמולה ושבט. הפרט ייחל למציאות חדשה שתאפשר לו במסגרת המעטפת המדינתית התומכת, להשתחרר מעול כבליי משפחה וחמולה. אלא שהמדינה למרות מכלול מאמציה, מתקשה עד מאוד במילוי מלוא מעטפת הצרכים של הפרט מלידה ועד זקנה…

לא שאני מבקש לפטור את הנהגת המדינה והצבא מן התביעה לעשות כל שביכולתה על מנת להתכונן כראוי ולהתנהל נכון בשעות מבחן הרות גורל. להיפך. אלא שנדרשת קודם כל חקירה עצמית תרבותית של עצמנו כחברה, על ציפיית היתר שאנו תולים בתהליכים ונהלים קבועים לניהול ענייני המדינה. מלחמה היא אירוע שמעצם הגדרתו בהתהוותו יכול לצאת משליטה. מי שמבקש חקירה על מנת להפוך מלחמה לאירוע מנוהל לפי תכנית סגורה מראשית עד אחרית, כאילו הייתה ניהול ותכנון פס ייצור, דומה לאדם שמבקש לקבוע מראש את אופיו של תינוק עוד בטרם הריון. גם בעידן המודרני, לא הכל בידי אדם!

בזכות קיומה של האוכלוסיה האזרחית בשטחי יהודה ושומרון, צה"ל פועל – בשני העשורים האחרונים – בסדר כוחות קטן יחסית. הוא נתמך בשליטתו במרחב, בקיומם של מאות אלפי יהודים הממלאים בנוכחותם ובתנועתם היום יומית במרחב את פונקציית המסה. גם בימים אלה צה"ל מפעיל ביהודה ושומרון לא יותר מ-18 גדודים. במספר הלוחמים מדובר בפחות מ- 10,000 לוחמים. לשם השוואה נזכיר כי לאבטחת משחקי היורו בצרפת בקיץ זה, הוצב לפעילות סדר כוחות של כ- 100,000 חיילים ושוטרים.

החל החל מה-16 בספטמבר 2024, השיקה גרמניה מחדש את ביקורת הגבולות הזמנית בכל גבולותיה היבשתיים, ומדינות אירופיות אחרות הולכות בעקבותיה. לעולם המערבי הסתבר, בדרך הקשה, שבעידן הנוכחי, גבולות פתוחים הופכים מדינות מפותחות לעולם שלישי. העולם השתנה והכיוון ברור: אמנת שנגן גוועת. מה הלקח?

במשפט קצר ובמילים ברורות, העביר רב אלוף גדי איזנקוט מסר מכונן לצה"ל ולחברה הישראלית: חייל בצה"ל הוא קודם כל חייל ולא ה'ילד' של כולנו. רצוי לברך על דבריו, שיחקקו בדברי ימי צה"ל לדורות, בצדם של נאומים קנוניים כהספד הרמטכ"ל משה דיין על קברו של רועי רוטברג בנח"ל עוז. זוהי הזדמנות לברור חברתי עמוק חוצה מגזרים על גישתנו כהורים לדור הצעיר, גם לאחר תום השרות הצבאי. עד מתי נמשיך לראות בהם "ילדינו"?

משהו מהותי השתנה בתופעת הבחירות: מה שעומד להכרעת העם, הולך ונעשה מהותי ממה שהכרנו בעשורים האחרונים. מדובר בבחירה לא רק בין שתי דרכים, בין שתי דמויות מנהיגותיות, אלא בין שתי מערכות ערכים, שאינן מתיישבות יותר זו עם זו. שתיהן מוכוונות אל העתיד אך תופסות אותו לגמרי אחרת.