מה שנעדר מהשיח הישראלי הוא השאלה עם איזו איראן מדינת ישראל רוצה להגיע לסוף הדרך: איראן גרעינית, המשולבת בכלכלה העולמית ומתנהלת כמו פוטין על גבול אוקראינה; או איראן מצורעת, המוחרמת אם צריך על ידי סנקציות משניות. מדינה חלשה הרבה יותר.
ראוי לרסן את חרדת הקיום. התבוננות בחרדה תגלה עד כמה היא קודם כל תלויה בנו, בסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על סיבת קיומנו כמדינה בארץ אבות, על כל מה שאנו מבקשים להשיג בה.
המרוץ האיראני לגרעין נמשך 41 שנה ויגיע אל סופו עם הפיכת איראן למדינת סף גרעינית או למדינה המחזיקה בפצצה גרעינית. נקודת הסיום ברור לכולם כבר שנים ארוכות תלויה בדבר אחד: החלטה איראנית.
ההסתמכות על פסק ההלכה – הנעלם, שאיש לא ראה – של ח'מנאי היא אחד הפרמטרים, שבו משתמשים האמריקאים להצדקת החתימה על הסכם הגרעין. לצערי, הם מצליחים לשכנע בזה גם לא מעט ישראלים...
הגרעין האיראני: המאמר בוחן את האירועים הכרונולוגיים, מחשיפת הפעילות הגרעינית האיראנית בנתנז לאשקאר-אבעד ואראק - על ידי המוג'הדין אל חאלק בקיץ 2002 - ועד להטלת סבב הסנקציות השני על איראן על ידי מועצת הביטחון, במרץ 2007...
אנחנו לא לבד במערכה הזאת, איתנו כל ציר המדינות הסוני בהן ערב הסעודית. יש להפעיל יחד לחץ על הממשל האמריקני, שלא ללכת שולל אחרי מדיניות צ'מברלינית, אינטרסנטית של האיחוד האירופי; ולהמשיך בקו תקיף, עד אשר האירנים יאלצו לוותר על חלומם הפנטי לחסל את מדינת ישראל וגם את עמם שלהם...
