מורכבות בניהול

יש שני סוגים של אנשים (אולי קצת יותר, אבל תרשו לי לפשט), והילדים שלי מייצגים את שניהם באופן מושלם. שניהם חכמים, שניהם אוהבים ונאהבים, שניהם מושלמים – אבל אחרת…

מסתבר, שכוח משנה את מבנה האישיות: אנשים בעמדות כוח מתנהגים כמי שסבלו מפגיעה טראומטית במוח: הפכו לאימפולסיבים יותר, פחות מודעי סיכון ומשמעותית פחות מסוגלים לראות את זווית הראיה של אנשים אחרים…

המושג מדינת עומק (דיפ סטייט) הפך לכינוי גנאי, מאז נכנסו פרשת גל הירש וחקירות נתניהו לחיינו. הוא 'הצמיח כנפיים' במחאה נגד הרפורמה המשפטית / המהפכה המשטרית' (תבחרו). אבל האמת היא, שמדובר במונח מוכר במדעי החברה ובתופעה שקיימת בכל מדינה דמוקרטית, שיש בה עובדי ציבור ונבחרי ציבור…

ספר שופטים הוא הסיפור על הנורמליות הישראלית-יהודית: אחרי שיצאנו ממצרים בנסים; יש לקיים את סדר החיים בארץ ישראל כמו כל עם, שיושב על אדמתו: עם חרב ביד; כי זו משמעותה של ריבונות. ללא חרב, אנחנו בבעיה…

92% מהארגונים מיישמים שינויים ארגוניים למיניהם, מידי שנה (מיזוגים, רכישות וארגון מחדש של המבנה הארגוני). אולם 75% מהיוזמות הללו נכשלות מסיבות שונות. הדמייה (סימולציה) של השינויים האפשריים ברמת העובדים יכולה לאתר את השינוי האופטימלי; לחסוך תקלות וחסמים בדרך לשינוי; ולמקסם את הערך לבעלי המניות…

מנגנון ההצדקה העצמית ימשיך להזין את שני הצדדים – הישראלי והפלסטיני. כך, לכל נערה בת 14 עם מברג אנחנו חייבים לקרוא מחבלת, כדי להצדיק את האמירה שצריך לחסל אותה (סליחה לנטרל); ואילו הפלשתינים ימשיכו לראות בה גיבורה, לקרוא רחובות על שמה, ולראות בחיילי צה"ל והמתנחלים כובש אכזר, כדי להצדיק את האלימות מהצד שלהם. זאת גם הסיבה שאיני סבור שניתן להגיע ל'הסכם שלום' עם הפלשתינים…

הקולגה שלנו, Jeppe Vilstrup Hansgaard, פרסם, לאחרונה, מאמר בלינקדאין, שבו הוא קובע כי 50% ממנהלי הארגונים סבורים, שהם יודעים – מיהם העובדים המשפיעים ביותר בארגונים שלהם – אבל המציאות מלמדת שהם לא! מנסיוננו, גם אם קביעה זו היא מעט מוגזמת, הרי שיש בה הרבה ממש!

במאמר קודם הסברתי על מנגנון ההצדקה העצמית, 'דיסוננס קוגניטיבי', שעוזר לנו להתמודד עם טעויות שאנחנו עושים. הפעם אסביר, כיצד המנגנון עוזר לאנשים להתמודד עם שחיתות עצמית; ולמצביעים, לקבל התנהגות שכזאת אצל הפוליטיקאים…

דיסוננס קוגנטיבי הוא האופן שבו אנו עובדים על עצמנו כדי ליישב סתירות פנימיות. ניתן למצוא לו עדויות משני קצות המפה הפוליטית: למשל, תומכים מימין מייחסים את ההתנתקות לקדימה, למרות שזאת הייתה ממשלה בהובלת הליכוד שביצעה את המהלך; לעומת זאת, משמאל מסבירים, שההתנתקות נעשתה ללא הסכם, שזה מה שהיה נכון לעשות; למרות שבפועל, הצביעו בעד.