מורכבות בביטחון לאומי

האתוס הציוני בנוי על גאולת קרקעות, וגואלי הקרקעות הפכו ברובם לדמויות מוכרות: יוסף ויתקין, מנחם אוסישקין, וכמובן, והושע חנקין. נפקד רק שמו של הרב צבי אריה שניאורסון (הרדצ"א), איש חב"ד, מצאצאי "בעל התניא", שהוא מייסד חסידות חב"ד במאה ה- 18. האם זה בגלל היותו חרדי, עובדה שסתרה את האתוס של הציוני החדש, האתאיסט? מי ידע? כך או כך, הוא נשכח מהתודעה הציבורית עד שבא הספר הזה – הכולל תיעוד נדיר של תעודות ושטרי רכישה מקוריים, מימי השלטון התורכי בארץ ישראל – והציג את העובדות. המאמר מתרכז בקוריוז מחייו, שבמהלכו הלבין שערו ברגע אחד…

רוסיה היא כוכב עולה בשמי המזרח התיכון, ופוטין צריך להודות על כך לבית הלבן ולמדיניות הנשיא אובאמה. בתחילת יולי סיימו הרוסים להעביר את כל רכיבי מערכת ה- 300 – S לידי האיראנים. רוסיה ואיראן מתאמות ביניהן את המדיניות האזורית, אולם, כל אלה לא מונעים את הרצון הסעודי לאפשר לרוסיה מעמד משמעותי במזרח התיכון, אף מעבר לזה של ברית המועצות לשעבר. גם ביחסי רוסיה-טורקיה שידעו משבר, זהות האינטרסים גוברת על חילוקי הדעות וטורקיה ורוסיה מוצאות את את הדרך להדק את הקשר ביניהם. גם עם ישראל שומרת רוסיה על קשרים טקטיים טובים. אבל, בסופו של דבר, כרגע לרוסים יש בעלת ברית אסטרטגית אחת במזרח התיכון: איראן! כל השאר סטוצים…

"כל הפילוסופים, משקיפים על העולם מבעד לעדשות שליטש ברוך שפינוזה". אמרה מפתיעה זו באה מפיו של המשורר היהודי היינריך היינה. היא קשורה קשר ישיר לשפינוזה ולאיכות משנתו הפילוסופית. היינה מעולם לא הסתיר את הערצתו לאיש שהגדירו "אחי לאי-אמונה", רמז עבה למוצאם היהודי המשותף…

כמו שאף אחד מגופי המודיעין בעולם לא חזה, שהפלישה האמריקאית לעיראק ב- 2003 תוביל לשינוי טקטוני במזרח התיכון, כך אף אחד לא יכול להעריך את סופן של ההתפתחויות הנוכחיות. דבר אחד ברור: הפגנת הכוח המערבית בעיראק, בשנת 2003, הובילה בסופו של דבר להגדלת טביעת הרגל המזרח תיכונית של של יריבתו העיקרית של המערב – רוסיה, שלאט לאט תופסת את התפקיד אותו מילא המערב במזרח התיכון, ב-100 שנה האחרונות. רק לפני ארבע שנים מילאה רוסיה תפקיד זניח במזרח התיכון. זה לא פחות ממדהים, איך הצליח פוטין במינימום השקעה להשיג כ"כ הרבה בכ"כ מעט זמן, ובהשקעה של כפרומיל ממה שהשקיעו האמריקאים באזור מאז ימי ממשל בוש.

גל רציחות הבודדים היום מזכיר את גל רציחות האנרכיסטים – בסוף המאה ה-19 ותחילת ה-20, שכונה: "תעמולה באמצעות פעולה"… ההיסטוריה אמנם אינה חוזרת, אולם, דפוסי הפעולה במערכת מורכבת (והיסטוריה היא מערכת מורכבת) בהחלט חוזרים!

האלוף במילואים גרשון הכהן טוען בראיון לאתר "Defense News" כי הסיוע הביטחוני האמריקני לישראל מכניס מתח מיותר לדיאלוג האסטרטגי עם ארצות הברית, יוצר בה תלות ומנוון את החשיבה הצבאית; פוגע בריבונות הישראלית; ומנוון את הייצור התעשייתי. שיתוף פעולה אסטרטגי נפגם בתנאים של תלות בין המדינות. לכן, ישראל צריכה לברך על הקטנה הדרגתית ומתונה, לאורך זמן, של הסיוע במקום הרחבתו, והשותפות בין המדינות רק תתעצם לאורך זמן, אם תשכיל ישראל להיגמל מהנדיבות הפיננסית האמריקנית.

משה חשב לתומו כי לאחר לכתו בניו ירשו אותו בהנהגת העם. אולם מה רבה הייתה הפתעתו כי אדם משבט אחר נבחר למשרה הרמה. בכך מאותת המקרא, כי הנהגת העם אינה מטבע העובר לסוחר, ומי שניבחר הוא מי שהוכיח בכל תקופות חייו את התמדתו, מוסריותו וכישוריו הרוחניים והצבאיים כאחד…

השקיקה ליציבות בחברה המערבית הפכה להגיון מוביל במדיניות הפנים והחוץ, לא רק למען השלטת הסדר הטוב, אלא גם מתוך חרדה מפני הבלתי נודע. אויביה, לעומת זאת, דוגמת דאעש, מבקשים ממש להפך: למצות את פוטנציאל ההליכה אל הבלתי נודע. במפגש בין המגמות, הצורך ביציבות מתפרש כחולשה, וזו מעוררת את התקווה. לכן, על החברה המערבית לבחון שינוי אורחות חייה, באופן שיבהיר ליריביה כי עדין לא הגיעה השעה. זה לא ישנה את שאיפתם, אך אולי יגרום לדחיית מאבקם האלים לעת אחרת.

משה בתחילת דרכו שילב באופן מושכל בין הענווה האישית שלו לבין קנאות דתית מתונה. ככול שעברו השנים, ולאחר כמעט ארבעים שנות נדודים ומשברים שהעמידו את הנהגתו במבחן, פעם אחר פעם, משה נשחק וכורע תחת העומס. קנאתו נעלמת ונאלמת, ורק גורמים חיצוניים יכולים להציל את המצב מקריסה מוחלטת. בהתערבות של פינחס במקרה זמרי בן סלוא, המקרא אומר כבר את מה שכולם יודעים: עבר זמן מנהיגותו של משה, ויש למנות מנהיג חדש (הדבר אכן מתבצע בפרשה הבאה פרשת פינחס, עת יהושע נבחר במקום משה.