האתר של ד"ר פנחס יחזקאלי
מלחמת ההתשה, 1967 עד אוגוסט-ספטמבר 1970, הייתה המלחמה הראשונה אשר בה צה"ל לא השיג תוצאות צבאיות ומדיניות ראויות. ממנה ועד היום, מדינת ישראל וצה"ל לא השיגו תוצאות חיוביות של ממש באף מלחמה. לכל היותר מניעת תבוסה, כפי שצה"ל הצליח למנוע במלחמת יום הכיפורים…
למעט המקרים בהם המלחמה מסתיימת בהישג מוחלט, כיבוש או כניעה של היריב, תמיד מגיע רגע בו צריך לשאול בפעם הראשונה, איך מסיימים את המלחמה, ועל מה מוכנים להתפשר. זה רגע מכונן, ברגע אחד צריך לקבל את העובדה שלא כל השאיפות תוגשמנה ולהודות בה, בין אם בחשאי ובין אם בפומבי. העמדה הנחושה מול היריב נסדקת ועכשיו חייבים לחשוף בפניו חולשה…
בשנת 2014 פרסמו אוניברסיטת חיפה ומרכז אמאן את ספרו של נוהאד עלי – "אלימות ופשיעה בחברה הערבית בישראל, קונספירציה ממסדית או פשיעה תרבותית". עלי מנתח את הרקע והסיבות לתופעת הפשיעה בחברה הערבית, בשני צירים מרכזיים המנוגדים מאוד זה לזה: הראשון הוא אחריות הגורמים השלטוניים. השני עוסק בהיבטים התרבותיים חברתיים בחברה הערבית, שמקשים מאוד על חיסול התופעה…
כאחד הנביאים, בטקס באוניברסיטה העברית, מיצה הסופר מאיר שלו את ההזדמנות לנאום תוכחה על מצבה של ירושלים: "עיר שמחלקת תוארי קדושים לשם כבוד, סיקריקים לשם כבוד, מהרסים ומחריבים לשם כבוד… עיר של עמודי האש והענן, של התשוקה למנהיגים מחוללי נסים"… מן המקום בו עמד מאיר שלו בנאומו, באורח בו בחר לפרש את ציווי הבחירה בחיים, ספק אם היה קם המפעל הציוני!
יוזמות שלום מבית היוצר המערבי נוטות להתעלם מעובדה בת 1,400 שנים, שדו-קיום בשלום ארוך-טווח אינו מאפיין את ההוויה הבינערבית והבין-אסלאמית, הפנימית והאזורית. בעוד הממסד המערבי המדיני, התקשורתי והאקדמי מתייחס לסכסוך הערבי-ישראלי כ"סכסוך המזרח תיכוני", המציאות המזרח תיכונית מעוצבת במיוחד על ידי מבול של עימותים בינערביים ובין-אסלאמים שאינם קשורים לישראל במישרין או בעקיפין…
בירושלים הסתיימה פסגת היועצים לביטחון לאומי, האמריקני והרוסי, וראש הממשלה בנימין נתניהו, בקול ענות חלושה. אם למישהו היו אשליות בהתייחס לעמדת הרוסים כדאי שהוא יקרא היטב את דבריו של היועץ לביטחון לאומי הרוסי פטרושוב: ״הפיתרון בסוריה איננו צבאי, התקיפות הישראליות אינן רצויות, איראן נלחמת בטרור והיא בת ברית של רוסיה…״
אכן, כבר בימיו הראשונים של צה"ל, משום חובבנות מקצועית, יוקרה ופוליטיקה, נדחק הצורך להפיק את לקחי המלחמה. מה גם שתחושת האיום הקיומי שקיננה – בשנות החמישים של המאה הקודמת – אפשרה להשריש את "מבחן התוצאה", כאמת מידה בלעדית לחקר מלחמה…
המלים 'למי קראת פשיסט?' הן (בין השאר) כותרת של ספר חדש מאת ג'ונה גולדברג (Jonah Goldberg). כיוון שמדובר בספר בעייתי, שבארה"ב הוא כבר רב מכר ואולי הוא יהיה כזה גם בארץ הקודש, ראוי לכתוב עליו קצת יותר מאשר עשר שורות…
ההיסטוריה מרבה לתאר כיצד מלחמות התחילו ומתמקדת פחות בדרך סיומן. בעיקר באלו שלא הושג בהן ניצחון ברור. הפער בין מחקרים, על פתיחת מלחמות; למחקרים, כיצד הן מסתיימות, אדיר, וכך גם ספרי ההיסטוריה…
גניזת הסקייגארד, תוך העדפת פתרונות כחול – לבן נחותים, היא לעניות דעתי המחדל הביטחוני הגדול בהיסטוריה הישראלית. במקום לחכות לועדת חקירה, יש לפנות לממשל האמריקאי, על מנת להעביר את הידע שנותר מהפרויקט, כדי לחדשו מיידית בארץ, עדיף בשת"פ עם ארה"ב…
