אמונה

לאחר שסיימו את ארוחתם, שאלו את אברהם היכן שרה? ואברהם ענה להם שהיא באהל. כעת הבטיחו המלאכים (האורחים) לאברהם שבעוד שנה ייולד להם בן. שרה צותתה להם וצחקה בליבה, כיצד יתכן שהיא בת 90 שנה ולבעלה אברהם שהינו בן 100 יהיה ילד. "וַתִּצְחַק שָׂרָה, בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה, וַאדֹנִי זָקֵן" הקב"ה פונה לאברהם ושואל אותו מדוע צחקה שרה? ומודיע לו שבדיוק בעוד שנה יהיה להם בן. שרה הכחישה שצחקה היות ופחדה להודות בכך "וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי, כִּי יָרֵאָה".

סיפור הפיכת סדום ועמורה, הוא מהסיפורים המכוננים של ספר בראשית. בסיפור זה יש הרבה מהמשותף לסיפור המבול. בשני הסיפורים האל משמיד את בני האדם שחטאו, ומנגד מציל את האחד, נח ולוט, שהיו צדיקים ביחס לדורם. רישומו של סיפור הפיכת סדום ניכר בכל רבדי המקרא, בספר דברים, ובנבואות עמוס, ישעיה וירמיה.

מזמור ק' בספר תהילים מוגדר כמזמור תודה. חמישה פסוקים בלבד. הוא היחידי מ- 150 המזמורים בתהילים המוגדר כך: א מִזְמ֥וֹר לְתוֹדָ֑ה הָרִ֥יעוּ לַיהוָ֗ה כָּל־הָאָֽרֶץ׃ ג דְּע֗וּ כִּֽי־יְהוָה֮ ה֤וּא אֱלֹ֫הִ֥ים הֽוּא־עָשָׂנוּ וְלֹא אֲנַ֑חְנוּ עַמּ֗וֹ וְצֹ֣אן מַרְעִיתֽוֹ…

"וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה"  (י"ב, ג') – מדוע נאמר בברכה קודם "ואברכה" ואחר כך "מברכיך", ואילו אצל קללה נאמר להיפך, קודם "מקללך" ואחר כך "אאר" ? משום שמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ומחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה". ולפיכך המברכים יתברכו עוד לפני שיגיעו לכלל מעשה, רק בשביל המחשבה. ואילו המקללים יתקללו רק לאחרי מעשה ולא אחר המחשבה (כלי יקר).

גם אם יש אנכרוניזם בסיפורי האבות, שמראים כי הועלו על הכתב לאחר התרחשותם, אין הדבר סותר כי סיפורים אלה הינם קדומים ביותר.

מאבק האיתנים בין מלכות האל – כפתרון לסוגיית צדיק ורע לו רשע וטוב לו – לבין מלכות האדם, מוכרע כאן לטובת האל. ואני, עדיין מעדיף את מלכות האדם, על שלל מגרעותיה. לא מלכות במובן של מלך, אלא שלטון הפועל כמשרת העם על בסיס צדק, משפט וחמלה וקדושת החיים…

רש"י בעקבות דברי חז"ל במדרש, אומר על אתר, כי נח תרם לאנושות המצאה מופלאה בדמותה של המחרשה, וכך הוא הקל את העבודה החקלאית הקשה, לאחר גירוש אדם מגן עדן.
האם נח אכן המציא את המחרשה? ספק רב…

חרף העובדה שבני דור המבול חטאו ופשעו כלפי אלוקים, לא נחתך גזר דינם אלא על פגיעתם ברכוש הזולת. רבי יוחנן אומר במסכת סנהדרין "דור המבול עברו על הכול (כל העברות שקיימות) ולא נחתם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל שנאמר: כי מלאה הארץ חמס מפניהם, והנני משחיתם את הארץ. יש בכך מסר גדול לבני האדם: שהקב"ה נותן חשיבות עליונה למצוות של בין אדם לחברו, ככתוב: "כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו"…