פרשת וירא מביאה את אחד מסיפורי המקרא המכוננים ביותר – עקדת יצחק. על מעשה זה נכתבו פרשנויות אין ספור, הן במדרשי חז"ל והן בפרשנויות מודרניות כאלה ואחרות. בגוף המאמר הבאנו את התייחסותו של המקובל יוסף ג'יקטיליה לעקדת יצחק, ולפי מה שעולה מדבריו, עקדת יצחק כאשר מביאים אותה לעולם האלוהות, משמעותה – ריסון כוח הדין שיצחק מייצג אותו בעולם, על ידי מידת החסד, המיוצגת בסיפור ובעולמנו על ידי אברהם.
פרשת לך לך מתארת את מסעו של אברהם ממקום הולדתו אל עבר ארץ כנען. ברם אין זה התיאור היחידי ליציאה זו. בסוף הפרק הקודם הסמוך לפרשתנו, מתוארת יציאתו של אברהם ותרח אביו, כאשר שם אין ציווי אלוהי אלא יוזמה אנושית. המספר המקראי חסך מאתנו את שלל ההסברים בדבר שתי יציאות אלה, ובחירתו של אברהם על ידי ה', שנראית לכאורה שרירותית לחלוטין.
הקבלה היא תורת הסוד והמיסטיקה היהודית. ריכזנו עבורכם את כל המאמרים שהופיעו בהקשר זה באתר 'ייצור ידע', אודות הקבלה, על פי הכותבים (בסדר הא"ב). קריאה מועילה!
בתחילתה של פרשת נח מוגדר זה האחרון כצדיק. על פי הפשט, נח היה שונה בהתנהלותו המוסרית והדתית משאר בני דורו. בספר הזוהר בכלל ובקבלה בפרט, מקבל מושג הצדיק פרשנות נועזת. אין המדובר רק על אדם השונה משאר בני האדם בהתנהלותו, אלא המדובר בספירת יסוד המציינת את הפן הזכרי של האלוהות.
הפירוש לפסוקי הבריאה בתחילתה של פרשת בראשית אמנם מופיע כמצופה בפתיח של ספר הזוהר, אולם העיסוק בבריאת העולם מופיע במקומות רבים ונוספים בזוהר, ובעיקר במדרש הנעלם, המחייב התייחסות מחקרית נפרדת. סוד מעשה בראשית בזוהר בכלל ובקבלה בפרט, עוסק בתהליך ההתפשטות והיציאה מן הנעלם אל הגלוי בתחום האלוהות עצמה.
הבוז שרוחשים החרדים לחילונים, לא נולד היום. אין ספק, שאת זרעי הסופה שהם חווים עתה מתנועת המחאה, מנהיגיהם, והם עצמם, זרעו ועדיין זורעים, בהתנהגות חלק מהם.
בפרשת וזאת הברכה, המסיימת את חמשה חומשי תורה, מסופר בסופה על מותו של משה, בגיל 120 שנה. אם נתעלם לרגע מההיבט הטיפולוגי של מספר זה, הרי הוא בא להראות שמשה זכה לחיים ארוכים, במצב בריאותי תקין. הגיל 120 מפנה אותנו לתחילת ספר בראשית, בו מסופר שבני האלוהים או הנפילים, שהזדווגו עם נשים ארציות, צאצאיהם לא יכלו אף הם לחיות מעבר ל- 120 שנה...
למרות ההילה שנקשרה במשה במותו, הרי שבמהלך חייו ניסה המקרא בכל דרך אפשרית להמעיט בדמותו, ולא להציגו כאדם עליון. גם הניסים שעשה, והדיבור האולטימטיבי עם ה', תמיד גוררו לאחר מכן הגבלה כזאת או אחרת, שלא נטעה ונטשטש בין התחום האלוהי לאנושי.
בפרשות ניצבים וילך קיימת קביעה נועזת האומרת כי הסמכות הלכתית מאז מתן תורה בסיני, נמצאת ביד האדם. הרמב"ם קובע כי אין אפשרות לשנות את דברי המקרא בהקשר ההלכתי. הדרש האנושי יכול לפסוק הלכות כאלה ואחרות, ואין אפשרות לפסול קביעות אלה, לא על ידי נביא ולא על ידי בת קול.
בפרשת כי תבוא בפרק כ"ט, מובאים דברי סיכום של הברית בין ה' לבני ישראל והנקראת על שם מקומה, 'הברית בארץ מואב'. בברית זו מוצגת באופן בולט חובת הנאמנות של בני ישראל כלפי ה', והדרישה בצידה שלא להפר אותה. הפרת הברית יכולה להביא על בני ישראל עונשים כבדים.
