בפרשת קדושים מוזכר האיסור של שבועת שקר. בהיבט הקבלי יש לדבר שני נדבכים הקשורים זה בזה. ראשית לשון הקודש נתפסת בזוהר וגם אצל ג'יקטיליה כלשון בה כתובה התורה שבכתב, והמכילה בשל כך את שמותיו של האל. בנוסף על כך, הן הזוהר והן ג'יקטיליה בספרו שערי אורה, קושרים בין שבועת האדם לעולם הספירות האלוהי.
פרשת אחרי מות, עוסקת בפרק ט"ז בהרחבה בטקס הכפרה שנערך על ידי הכוהן הגדול ביום הכיפורים. הטקס האמור היה מכפר על חטאי בני ישראל, כמו גם על הכוהן הגדול ועל המשכן/מקדש כולו. עבודה ייחודית זו מקבלת תפנית פרשנית מעניינית בספר הזוהר ובספרו של יוסף ג'יקטיליה, שערי אורה. שניהם מייחסים לעבודת הכוהן הגדול ביום הכיפורים פן מיסטי מובהק, שבו הוא מאחד את אילן הספירות האלוהי, מכוח ספירת שכינה, עד ספירת בינה.
נגע הצרעת ממשיך ללוות אותנו גם בפרשת מצורע. הפרשנות הקלאסית קושרת בין חטא לשון הרע לצרעת. בקבלה נגע הצרעת מקבל פרשנות נועזת שרחוקה מפשט הפסוקים. לפי ספר הזוהר אמנם צרעת באה על חטא לשון הרע, אבל חטא זה יש לו השלכות כבירות בעולם המיסטי. אדם שמדבר לשון הרע, חושף את עצמו לכוחות הטומאה והסטרא אחרא, היות שמי שמדבר לשון הרע נשמתו עוזבת אותו ואו אז הוא חשוף לעולם הטומאה.
בפרשת תזריע מוזכרת מצוות ברית המילה בדרך אגבית. הפירוט המשמעותי אודות ברית המילה מופיע דווקא בספר בראשית. למרות שבימי קדם ברית המילה לא הייתה ייחודית לבני ישראל, הרי שמזמן הבית הראשון, היא הפכה לסמן ישראלי ייחודי, היות שרוב העמים סביב חדלו לבצע את מצוות המילה...
בפרשת שמיני, מתואר הטכס המרשים בו חנכו את המשכן, אולם כבר בתחילתו של הטכס נפל דבר שהעיב על האירוע כולו. המדובר במותם של שני בניו של אהרון, נדב ואביהוא, שהיה להם תפקיד מרכזי בטכס האמור. היות ולא מובן עד תום מה היה חטאם, הפרשנים העלו אפשרויות רבות ומגוונות בהקשר לכך. הסמיכות של איסור שתיית יין לכוהנים האמורים לעבוד בקודש, למותם של נדב ואביהוא בפרשה, הביאה את חז"ל לדרוש כי חטאם של שני אלה היה על כי שתו יין קודם שנכנסו למשכן...
פרשת צו, ממשיכה את העיסוק בקורבנות שהחל בפרשת פרשת ויקרא, ואולם ההתייחסות בפרשת צו ממוקדת יותר בנקודת המבט של הכהנים, בעוד שבפרשת ויקרא עוסקת בנקודת המבט של מביא הקורבן. הפרשה פותחת בתיאור קורבן העולה, ואומרת כי על המזבח בו היא מוקרבת צריכה להיות אש תמיד. על פי התפיסה הזוהרית שהבאנו, אש התמיד הינה סמל לכוחות הדין, ולכן כדי לשלוט בה מטפל בה הכוהן המסמל אתת מידת החסד...
ספר ויקרא מדבר רובו ככולו אודות פולחן הקורבנות. למרות שהוא לא היה רלוונטי בימי הביניים, הוא עמד במוקד של מחלוקת חריפה ביו דעת הרמב"ם, שטען כי לקורבנות יש טעם פדגוגי בלבד, לבין הרמב"ן שטען מנגד שדבריו של הרמב"ם אינם נכונים, היות וקורבנות כבר מופיעים בספר בראשית. הדעה המרכזית בקבלה אודות עבודת הקורבנות מתמקדת בקירוב שהוא יוצר בעולם הספירות, תוך דגש על קירובם של ספירות חסד ודין.
פרשות ויקהל פקודי החותמות את ספר שמות, מסכמות את מעשה המשכן על כל היבטיו. אחד מכלי המשכן החשובים היה הכיור וכנו, שנעשה ממראות הנשים של בני ישראל, וששימש בין השאר לטיהור ידיהם ורגליהם של המשרתים בקודש. הזוהר קושר הכיור וכנו ואת המראות הצובאות ממנו נעשה, כסמל לריסון היצר המיני, היות ואשה סוטה הייתה נבדקת במי הכיור. דבריו אלה מבוססים על דרשות הפסוקים המצויה במדרש.
פרשת כי תשא חוזרת ועוסקת בעניין הקטורת הרכבה והקרבתה על מזבח הקטורת. מהי הקטורת? קטורת הינו חומר הנשרף כדי להעלות עשן שמפיץ ריח נעים. משמעות המילה קטר(ת) בשמות השמיות של המזרח הקדום היא עשן. בטעמה של הקטורת ניתנו הסברים רבים במרוצת הדורות. אולם נראה כי הטעם הפשוט והמובן ביותר מצוי בדבריו של הרמב"ם במורה נבוכים, האומר כי הקטורת באה להשרות ריח נעים במשכן.
ע"פ ר' יוסף ג'יקטיליה שני אבני החושן הם כנגד ספירות בינה ומלכות. כל זמן שישראל עושים את רצונו של מקום הרי ספירת מלכות המיוצגת על ידי אחת מאבני החושן תוביל אותם אל האבן השנייה קרי אל ספירת בינה, ולחיי העולם הבא. בדבריו אלה מרחיב ג'יקטיליה את הדרשה המיסטית אודות האפוד והחושן, ונותן לה פרשנות מיסטית נועזת וייחודית בכל קנה מידה.
