מורכבות במשפט, בשיטור ובאכיפת חוק

הספר, אנטומיה של ארגונים צבאיים, עושה שימוש באנטומיה, מדע העוסק באיברי הגוף ובאופן השתלבותם כגוף שלם, לצורך ניתוחם של ארגונים צבאיים. הספר מציג את צידה האחר של האנטומיה – "הפתולוגיה" – חקר תהליכי מחלות ואבחונן דרך בחינת חלקי הגוף הקשורים ביניהם. לארגון הצבאי סוגי "מחלות" שהוא רגיש אליהן ומחייבות השקעה ב"חיסון", ב"רפואה מונעת" וב"ריפוי". ה"אנטומיה" וה"פתולוגיה" הארגוניות מתקיימות זו לצד זו בשלמות של ניגודים, שהתוצאה שלה יכולה להיות הבנה טובה יותר של הארגון הצבאי. מטרת הספר היא להקנות כלים כדי להבין את הארגון הצבאי, על החלקים המרכיבים אותו, קשרי הגומלין שהוא יוצר עם גורמים בסביבתו החיצונית, והתמודדותו עם התנאים הדינמיים והמורכבים של אותה סביבה.

מטרת הספר 'מינהל ציבורי על פרשת דרכים – מאנוכיות לשיתוף פעולה' היא הצגת הצורך והיכולת לפתח תרבות ודרכי ניהול חדשות במינהל הציבורי, כאשר הכלי העיקרי לשינוי הינו קיום פעילויות משותפות לסוגיהן במשרדי הממשלה ובארגונים הכפופים להם. הוא ראה אור בהוצאת המכללה לביטחון לאומי, צה"ל ניתן להוריד אותו בחינם כאן. קריאה נעימה!

חוסר האמון הציבורי הגובר בתוצאות החקירה המשטרתית בפרשת רצח תאיר ראדה, הינם הזדמנות להטמיע, את החלק יוצא הדופן שיש לחוסר הוודאות (Uncertainty) – או במילים אחרות – למזל (Luck) – על עבודת החקירות… אחת העבודות המרתקות שנעשו במכללה לביטחון לאומי, צה"ל, עוסקת בהשפעת חוסר הוודאות על עבודת הארגונים, המקרה הזה – החקירות החשובות של משטרת ישראל. העבודה הוכנה על ידי ראש מה"ד לשעבר של המשטרה; וראש היחידה להגנת עדים כיום, תת ניצב בדימוס אבי נוימן…

הצעת החוק לתיקון פקודת המשטרה (תיקון – התאגדות שוטרים) מחד גיסא, והצטרפות מערך הכבאים המאוגד למשרד לביטחון הפנים מאידך גיסא, הינם הזדמנות פז לקיים הערכת מצב ברמת המשרד על שינוי פאזה בנוגע למאבק על שכר אנשי הארגונים הכפופים למשרד. תמיכה של המשרד בהתאגדות עובדיו (גם אם בהגבלה של מניעת שביתות ובוררות חובה), במציאות יחסי העבודה בישראל שבה 'רק החזק לוקח', יכולה להיות קפיצת מדרגה בדרך לשיפור תנאי השירות של מערך ביטחון הפנים כולו…

בינואר 2002 פרסמתי מאמר מקצועי בכתב העת של משטרת ישראל "מראות המשטרה" (גיליון 187, ינואר-פברואר 2002, עמ' 19-18). ייחודו של המאמר היה בכך שהיה אחד הראשונים להתמודד עם סוגיה שנויה במחלוקת, המקשה על ההתמודדות המערכתית עם תופעת האלימות במשפחה – תופעת תלונות השווא. אולי בשל כך, הפך המאמר מבוקש מאוד ומידי שבוע נשלחות פניות לקבל את המקור. על כן, וכיוון שלטעמנו המאמר נכון היום כאז (אם כי לא תמיד זכה בדיון הציבורי לפרשנות המקורית); החלטנו להביא אותו, כמות שהוא, במסגרת זו…

כמו שהישראלי הממוצע אוהב את הטלפון הסלולרי שלו ושונא את חברות הסלולר, כך אוהבת התקשורת את הדרמה והאקשן שמספקת לה המשטרה בזמן אמת; ושונאת את המחיר שהיא משלמת על כך; ואילו המשטרה אוהבת את החמימות הנעימה שבפרסום וביחסי הציבור ושונאת את השטחיות שבה היא נמדדת על ידי התקשורת ואת הכוויות הנגרמות לעיתים כתוצאה מקרבת יתר לאש.

מזה יותר מעשור לוחצים רוב המומחים להעביר את תחום העורף מצה"ל לאחריות המשרד לביטחון הפנים. באביב 2007 נדמה היה לרגע שנפל דבר. לאחר שגם "המועצה לביטחון לאומי" המליצה ברוח זו, הועבר הנושא להחלטת ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט, שנמנע מלשנות את המצב. מכך ניתן להפיק שני לקחים עיקריים: האחד, שהמלצות מומחים רחוקות מלהוות ערובה ליישום בשטח; והשני, שלא כל מה שהמומחים ממליצים הוא תמיד נכון וישים לביצוע…

בפוסט זה נתחקה אחר שורשיה של בעיית המנהיגות, המאתגרת את משטרת ישראל, ונאיר חלק מהסיבות לכך.

שני העשורים האחרונים היו עשורים קריטיים למשטרה. בשניהם עמדו בפניה אתגרים יוצאי דופן – איומים המערערים על הרלוונטיות שלה ועל האפקטיביות שלה. זאת, בצד הזדמנויות, שעשויות לאפשר לה להפוך לאחד מגופי הביטחון הלאומי הנחשבים והמובילים בישראל. האם קברניטי המשטרה עמדו בהם בכבוד?