בעקבות פרשת ניסו שחם…

ניסו שחם

[הצילום הועלה לויקיפדיה על ידי משטרת ישראל. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

[לריכוז המאמרים אודות תופעת ה- MeToo# והשלכותיה, לחצו כאן]

מעבר למפח הנפש לראות חברים משלמים מחירים על טעויות, יש משהו בסיפור ההסתבכויות החוזרות ונשנות של בכירים במשטרה שהוא מעבר...

היום אעשה שימוש בפרשת ניצב ניסו שחם על מנת להבהיר מעט את התשתית שמאפשרת את ההסתבכויות הללו.

משטרה מאפשרת סדר חיים דמוקרטי במדינה, אולם, היא בעצמה איננה דמוקרטיה. בכיריה הינם שליטים רבי סמכויות. הדרגות שעל הכתפיים רק מוסיפות לתחושת הכוח של המפקד מחד גיסא; לחנופה ולמאבק התמידי של הכפופים לו על תשומת הלב שלו ורצונו הטוב, מאידך גיסא.

הטוטאליות של הארגון יוצרת תחושה בקרב עובדיו שזהו העולם האמיתי, ותחושה זו מטשטשת את החוקים שקובעת הדמוקרטיה להתנהלותו של הארגון. זו הסיבה לבעיות רבות בתרבות הארגונית של המשטרה, ש"זכתה" לקיתונות של ביקורת כמעט בכל וועדת חקירה שבחנה חריגה זו אחרת בתפקוד המשטרה בעשרים השנים האחרונות.

למרות הביקורת, נעשה בעשרים השנים האחרונות רק ניסיון ממשי אחד, של המפכ"ל לשעבר, אסף חפץ, לשנות את התרבות הארגונית על ידי הטמעת האסטרטגיה של שיטור קהילתי. הניסיון נכשל.

תרבות ארגונית היא "האופי של הארגון", וקשה מאוד – אם לא בלתי אפשרי – לשנות אופי. בטח של ארגון שעבר כבר את גיל 60...

מאפיין נוסף בתרבות הארגונית של המשטרה הוא מה שמכונה "קוד הנאמנות". המדד העיקרי להערכת קצין משטרה על ידי מפקדו הינה מידת הנאמנות שלו לארגון, ובעיקר – לו אישית. "קוד הנאמנות" איננו תמיד סיבה יחידה להעדיף מועמד זה או אחר, אולם הוא דרישת סף. אדם שלא עמד במבחן הנאמנות לא יקודם!

"קוד הנאמנות" היה מזה שנים מקור לא אכזב להסתבכויות משטרתיות רבות. הוא נובע בעיקר משיטת המינויים הנוכחית, שנותנת בעצם (למרות שלהלכה סוגיה זו מטושטשת בפרוצדורות ביורוקרטיות רבות) את היכולת לקדם בידי המפקד. אנשים שקידומם תלוי במפקד יעשו הכל על מנת לרצותו. נוסיף לזה חברות של שנים המחושלת במבחנים הקשים ובלחץ מתמיד, וקיבלנו קושי לא פשוט לדרוש מקצין משטרה להגיש תלונה על מפקדו.

אינני יודע את הפרטים בנוגע לחקירתו של תת-ניצב ניסים אדרי, מפקד מרחב ציון נכונים – בחשד לכך שקיבל דיווחים בנוגע להתנהגותו של ניצב שחם אך נמנע מלטפל בהם כמתחייב על פי הדין – אולם הסבר זה שופך אור בהיר יותר על המבחן הקשה של קצין, הנדרש להעיד נגד מפקדו ולהפר את "קוד הנאמנות".

אחד מכלי התקשורת פרסם כי מקור התלונה לא היה הנשים שעימן חשוד ניצב ניסו שחם שקיים יחסים, אלא קצין משטרה שנקם בשחם על שלא קודם. ידיעה זו פותחת לנו פתח למלחמות הבלתי פוסקות של הפוליטיקה הארגונית במשטרה, וממחישה עד כמה יצרית וקשה הפוליטיקה הארגונית יכולה להיות.

בעוד שבארגונים עסקיים, האגו של המנכ"לים מתועל ליצירת ערך – כספי ואחר – הרי שארגונים דוגמת המשטרה אינם מייצרים בדרך כלל ערך מוחשי. על כן, האגו של המנהלים מתועל למלחמות על טריטוריות, עוצמה והשפעה. המלחמות הללו רק מחזקות את הצורך ב"קוד הנאמנות", את הצורך לתגמל פקודים – שהם ה"חיילים" במלחמות הפוליטיקה הארגונית – על נאמנותם; ולהיפך. להעניש אותם בגין חוסר נאמנות.

להתרבות הסקנדלים במשטרה יש גם אפקט חיובי על המשטרה. הוא ממחיש לחבריה שהכללים השתנו. אם פעם היו רומנים ויחסי מין בתוך המערכת, בין מפקדים ופקודותיהם, מרכיב טבעי של חיי הארגון, הרי שלא עוד. הכללים השתנו.

ואולי ריבוי המקרים יניע אפילו את הפיקוד לנסות ולהתמודד שוב עם התרבות הארגונית וגילוייה.

[לריכוז המאמרים אודות תופעת ה- MeToo# והשלכותיה, לחצו כאן]

   

One thought on “בעקבות פרשת ניסו שחם…

  1. Pingback: MeToo# באתר ייצור ידע - ייצור ידע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *