מורכבות בביטחון לאומי

כוח משימה בין משרדי הוא הפתרון החלקי שנמצא לבעיית היעדר המשילות, בשל 'הסתיידות' המנגנונים הביורוקרטיים השלטוניים בישראל. הוא כולל, בין היתר: קביעת יעד לאומי ארוך טווח בהחלטת ממשלה; מיסוד שולחן עגול, על בסיס יום יומי, של נציגי המשרדים והגופים השונים, של שיתוף במידע ותכנון מערכתי; ואכיפה משותפת בשטח, על בסיס היתרון היחסי של כל גוף. עד כה מוסדו שלושה כוחות משימה בתחומים של מאבק בפשיעה המאורגנת; מאבק בהשתלטות לא חוקית על קרקעות מדינה; ומאבק בהסתה המובילה לטרור. מודל זה איננו פתרון כולל לתופעות של 'שלטון הביורוקרטיה' והקיפאון שמשתק את משרדי הממשלה, אולם הוא מאפשר החזרה של משילות אפקטיבית לתופעות אקוטיות, ודרך כך לשמר מידה מסויימת של אמון ציבורי במערכת השלטונית

המשטרה היהודית בתקופת השואה בגטאות כונתה גם בשם שירות הסדר היהודי (Jüdischer Ordnungsdienst). משטרות אלה הוקמו בפקודת הגרמנים זמן קצר לאחר הקמת הגטו והקמת מועצות הזקנים – היודנרטים. בחיי הקהילה היהודיים באותם זמנים לא היה תקדים לקיומה של משטרה יהודית, כך ששיטות פעולתה וסמכותה נגזרו מתוך המשימות של הצווים הגרמניים בעת הקמתה. במשטרה היהודית בגטאות. בתום המלחמה נערכו בקרב הניצולים דיונים נוקבים בקשר להתנהגותם של השוטרים הללו. בישראל הועמדו כמה מהם לדין על פי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, אולם רובם זוכו בדין, היות והשופטים התחשבו בנסיבות המיוחדות והבלתי רגילות שבהן פעלו.

הסבר השואה על ידי התאולוגים החרדים נתון במחלוקת עזה… מהדעה הקיצונית ביותר שמעטים שותפים לה, שהיא באה בעקבות הציונות; דרך ההסבר שהשואה היא עונש ותיקון על חטאים של דורות רבים, ובראשם ההשכלה הכללית; עד לגישה, שהשואה הינה חריגה בהיסטוריה ואין היא באה בגין עונש או תיקון כלשהו…

הפסיביות הטוטלית כסימן אופי של היהדות בכלל ובתקופת השואה בפרט, הינה סוג של מיתוס. לכל היותר יש חוקרים הטוענים כי הפסיביות הייתה דווקא תוצר של האמנציפציה במדינות מערב אירופה, שהביאה את היהודי לזהות מוחלטת עם מדינתו באותם זמנים. נכון כי תולדות ישראל אינם שרשרת של פעולות צבאיות כנגד ניסיונות הרצח, כך שיש למיתוס הפסיביות גרעין של אמת, אולם להפיכת האופי היהודי לכנוע לחלוטין לא הגיע.

במאמרו, "המשמעות של נאום סגן הרמטכ"ל: לצה"ל נמאס!" מיום 6.05.16, בוחן פנחס יחזקאלי את נאומו של סגן הרמטכ"ל, אלוף יאיר גולן, וגוזר ממנו כמה מסקנות מרחיקות לכת. בניגוד לפרשנות שנתן יחזקאלי לנאום, לא מצאתי בדברים שפורסמו שום התייחסות לפלסטין, פלסטינאים או יהודה ושומרון. משיכת הנאום לכיוון הסוגייה הפלסטינית, גורמת שוב (אולי לא בכוונה) להסרה של הדיון הרציני הפנימי שמנסה לעורר האלוף גולן, מן השולחן הישראלי. אפשר ודאי, ואולי אף רצוי, לדון בשאלת העברת האחריות מצה"ל למשטרה/משמר הגבול, אבל מה הקשר לנאום גולן? אלא אם הדברים הוזכרו בחלק סמוי כלשהו מן הנאום, אין שום קשר בין הא לדא וחבל שנקשרו.

מתוך שגשוג כלכלי שזכינו למצוא, לאחר יותר ממאה שנות מאמץ ביגיע כפינו החקלאי, שכחנו כי חקלאות ביסודה היא הרבה מעבר לעוד ענף יצור למטרות רווח כלכלי. כאשר גרביים מסין זולות יותר, ניתן להצדיק כלכלית סגירת מפעל טקסטיל בארץ, במאמץ להעמיד במקומו מפעל עתיר ידע בתחום שניתן להשיג בו עליונות פורצת דרך. לא כך הדבר בהוויה החקלאית. בקנאה ובהערכה רבה אני מתבונן בשכניי הדרוזים בצפון הגולן, הנאבקים על עיבוד כל חלקת אדמה בהשקעות תשתית הנראות בגלוי כעתירות משאבים. גם במרחבי הרשות הפלסטינית ביהודה ובשומרון, ניכרות השקעות תשתית נרחבות לחקלאות, במימון האיחוד האירופי, שאף הן אינן מוכוונות רק על ידי חישובי כדאיות כלכלית. ואצלנו?

שתי סכנות טמונות בהישג הביטחוני המופלא שהושג בידי מדינת ישראל מאז הקמתה: האחת עלולה להתפתח מתוך שביעות הרצון, העלולה להקהות את חושי החרדה, ההכרחיים תמיד להתנהלות אסטרטגית ביקורתית וזהירה; השנייה טמונה בחשש, שמא ניטה לאבד את אמת המידה המפוכחת להערכת כוחנו, ונתפתה לחשוב כי כוחנו ועוצם ידינו עשו לנו את החיל הזה. בעוד אויבינו לסוגיהם בחרו בדרך השואפת לטיפוח עליונות לוחמיהם בכוח אמונתם, המניעה אותם להקרבה בשדה הקרב; בחרנו אנו בפיתוח מואץ של מרחבי היתרון הטכנולוגי. כאן הסיכון הגדול. האביב תמיד קצר, ובכל הצלחה טמון איום הכישלון. עתיד קיומנו תלוי בהפנמה עמוקה של הבנה זו, ובמאמץ מתמיד להתחדשות, לא רק בחומר אלא גם ברוח.

דברי גולן משקפים מצב, שבו פיקוד צה"ל מאס במצב המדיני הנוכחי, שמכרסם בלגיטימיות שלו מכל כיוון: בשמאל הישראלי, בימין (המתנחלים) ובחו"ל, והוא נוקט עמדה ישירה בעד הסכם עם הפלסטינים! המשמעות היא, שעומדות בפני נתניהו שתי אפשרויות: האחת היא שינוי המדיניות והליכה להסכם; השנייה היא העברת האחריות הכוללת על האוכלוסייה בשטחי יהודה ושומרון למשמר הגבול ולמשטרה הכחולה. פעולות אלה הינן יקרות ולא פשוטות, אבל, אם נתניהו חפץ בהקפאת מצב לאורך עוד מספר שנים זוהי אופציה מועדפת. יתרה מכך: אם המטרה העתידית הינה החלת מודל המדינה האחת בין הים לירדן, זהו צעד שיתחייב ממילא.

מודל המדינה הכורדית הוא מקרה בוחן נפלא להבנת הקונספט הניהולי והמנהיגותי של סוג של שינוי מערכתי הקרוי, שינוי מתחת לרדאר. זהו שינוי מוצנע וסמוי מן העין, בדרך אטית של התהוות. הוא מתבצע מבלי ליטול אחריות ישירה עליו, ומבלי לעורר את תשומת הלב של המתנגדים, בתוך המערכת, או מחוץ לה. כאשר השינוי מתגלה מעל פני השטח, התוצאה כבר בלתי הפיכה!

כל הקורא לביטול הטקסים (קריאות בהן נתקלתי בשנים קודמות), בתואנות כאילו הן מנקות את מצפון הפוליטיקאים המשתתפים בהם, מסיוע לניצולי השואה החיים היום בינינו, טועה ומטעה. ביטול טקסי הזיכרון לשואה ולגבורה עלול להביא לידי זילות השואה והגבורה וגימודה, לביזויו של יום השואה והגבורה, כמו גם לפגיעה קשה בזיכרון השואה, המבוסס במידה רבה ביותר על טקסי הזיכרון.