בתחילתה של פרשת נח מוגדר זה האחרון כצדיק. על פי הפשט, נח היה שונה בהתנהלותו המוסרית והדתית משאר בני דורו. בספר הזוהר בכלל ובקבלה בפרט, מקבל מושג הצדיק פרשנות נועזת. אין המדובר רק על אדם השונה משאר בני האדם בהתנהלותו, אלא המדובר בספירת יסוד המציינת את הפן הזכרי של האלוהות.

הפירוש לפסוקי הבריאה בתחילתה של פרשת בראשית אמנם מופיע כמצופה בפתיח של ספר הזוהר, אולם העיסוק בבריאת העולם מופיע במקומות רבים ונוספים בזוהר, ובעיקר במדרש הנעלם, המחייב התייחסות מחקרית נפרדת. סוד מעשה בראשית בזוהר בכלל ובקבלה בפרט, עוסק בתהליך ההתפשטות והיציאה מן ההעלם אל הגלוי בתחום האלוהות עצמה.

הבוז שרוחשים החרדים לחילונים, לא נולד היום. אין ספק, שאת זרעי הסופה שהם חווים עתה מתנועת המחאה, מנהיגיהם, והם עצמם, זרעו ועדיין זורעים, בהתנהגות חלק מהם.

למרות ההילה שנקשרה במשה במותו, הרי שבמהלך חייו ניסה המקרא בכל דרך אפשרית להמעיט בדמותו, ולא להציגו כאדם עליון. גם הניסים שעשה, והדיבור האולטימטיבי עם ה', תמיד גוררו לאחר מכן הגבלה כזאת או אחרת, שלא נטעה ונטשטש בין התחום האלוהי לאנושי. 

בפרשות ניצבים וילך קיימת קביעה נועזת האומרת כי הסמכות הלכתית מאז מתן תורה בסיני, נמצאת ביד האדם. הרמב"ם קובע כי אין אפשרות לשנות את דברי המקרא בהקשר ההלכתי. הדרש האנושי יכול לפסוק הלכות כאלה ואחרות, ואין אפשרות לפסול קביעות אלה, לא על ידי נביא ולא על ידי בת קול.

בפרשת כי תבוא בפרק כ"ט, מובאים דברי סיכום של הברית בין ה' לבני ישראל והנקראת על שם מקומה, 'הברית בארץ מואב'. בברית זו מוצגת באופן בולט חובת הנאמנות של בני ישראל כלפי ה', והדרישה בצידה שלא להפר אותה. הפרת הברית יכולה להביא על בני ישראל עונשים כבדים.

פרשת כי תצא עוסקת בין שאר נושאיה באיסור כלאיים. המקרא לא מפרט את הטעם של איסור כלאיים, אבל הוא בא ככול הנראה מתוך חשש לפגיעה בסדרי הטבע, כפי שנקבעו במעשה בראשית. הצירוף של שני מינים, מן הצומח או מין החי, נחשב כמעשה בלתי טבעי, ולכן ככול הנראה נאסר. אשר על כן, איסור כלאיים נכתב במקרא בסמוך לאיסורים מוסריים שנועדו לשמור על קדושתו ומוסריותו של עם ישראל.

פרשת שופטים - שבעיקרה עוסקת במוסדות השלטון ובחוקים שעניינם בעיקר המשטר - מביאה גם מחוללי כאוס לסדר קונסטיטוציוני זה, שאחד מהם הוא השוחד. אמנם במקרא המנעד בו השוחד קיים הינו רחב יותר מאשר בימינו אנו, בו השוחד מוגבל בעיקר למעשי שחיתות, והוא שייך גם לתחום היחסים הבין לאומיים, שיחוד שליטים למטרות מדיניות, כמו גם כמתן לעריץ שיפסיק את מעשיו הרעים וכדומה.

פרק י"ד בפרשת ראה, מביא את רשימת בעלי החיים הטהורים והטמאים, שמותרים/אסורים באכילה. אחד מהעופות הטמאים המוזכר ברשימה, היא הדוכיפת, שזיהויה עבר גלגולים שונים. לציפור זו נקשרו אגדות לרוב, בגין התנהגותה המוזרה, והיא מוזכרת במדרש, בקוראן וגם בספרות העברית של העת החדשה.