yehezkeally@gmail.com

כל הקורא לביטול הטקסים (קריאות בהן נתקלתי בשנים קודמות), בתואנות כאילו הן מנקות את מצפון הפוליטיקאים המשתתפים בהם, מסיוע לניצולי השואה החיים היום בינינו, טועה ומטעה. ביטול טקסי הזיכרון לשואה ולגבורה עלול להביא לידי זילות השואה והגבורה וגימודה, לביזויו של יום השואה והגבורה, כמו גם לפגיעה קשה בזיכרון השואה, המבוסס במידה רבה ביותר על טקסי הזיכרון.

מומלץ לארגונים לעבור מעקומת הערכה כפויה (דירוג כפוי) לעבר מערכת הערכה חופשית יותר – אשר משקללת גם מדדים צוותיים. מעבר כזה אינו פשוט ומחייב התאמות רבות, בגיבוש מערכת ההערכה החדשה והטמעתה בקרב דרגי הניהול. יחד עם זאת, ארגונים אשר עדיין נשארו עם עקומה כפויה חייבים לחשוב לעומק על עלותה ועל ההיבטים השליליים בתרבות הארגונית להן היא תורמת.

סיפור מותם של 24,000 תלמידיו של רבי עקיבא לא הותיר כל רושם הלכתי על אורח החיים היהודי. רוב החוקרים גם סבורים, שרבים מהם מתו בתקופת מרד בר-כוכבא מידי השלטונות הרומיים. בימינו התעוררה שאלה עניינית: האם אבלות יְשנה זו – מלפני כ- 1,800 שנה – עדיפה על האבדן של העם היהודי בשואה; ואם קום מדינת ישראל – שהוכרזה בעצם ימי ספירת העומר – לא ראוי היה לה שתקהה?

הבשורה הרעה היא שחרם על ישראל הוא בלתי נמנע. הוא מתבצע גם עתה ורחוק עדיין ממיצוי. הוא גם לא יסתיים אם היא תיסוג לגבולות 1967; הבשורה הטובה היא, שהוא רחוק מאוד מהתרחיש האפוקליפטי. פגיעתו ממוקדת בענפים מסויימים ויש בו גם הזדמנויות. זהו חרם תרבותי, מוסדי ובמידה מסויימת אקדמי, וחרם של צרכנים שמתרחש גם היום בקרב קהילות צרכנים מסוימות בבריטניה ובארצות הנורדיות, ובעצימות נמוכה יותר את ספרד, שוויץ וניו זילנד. הסיכוי להטלת חרם של קבוצות מדינות כמו האיחוד האירופי, שפגיעתו קשה באמת, קלוש מאוד. חרמות כאלו, בדרך כלל, אינם משיגים את מטרתם, והדבר הנכון לעשות הוא להתכונן נכון, ולתת לגל ההדף למצות את עצמו.

חג הפסח ודמותו של משה כמנהיג טומנים בחובם את השיעור החשוב ביותר בניהול ובמנהיגות, בעידן של אגו מנופח לעייפה של מנהלים, ומשכורות והטבות שאבדו מזמן קשר עם המציאות. זהו גם הרציונל העולה מספרו של ד"ר מיכה גודמן, "הנאום האחרון של משה". ההצלחה איננה מה שאני. זה מה שקורה לי! זוהי אמירה תקיפה נגד הסגידה של אדם לעצמו ונגד אשליית השליטה שלו. משמע, התחושה שלו שהוא בשליטה על סביבתו ועל גורלו…

אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק. "מפעל הזבל" של המשטרה – המייצר תיקים על שימוש וגם על סחר בקנביס – פועל, גם בשנים האחרונות, במלוא המרץ. עדכני ל- 2013, למעלה מ-23,000 תיקים פליליים נפתחים בכל שנה בישראל בגין עבירות של שימוש עצמי בסמים (למעלה מ-2.5 תיקים בכל שעה). רבים מהנחקרים הם צעירים נורמטיביים. במקרה הטוב מבזבזת המשטרה את כספי המסים שלנו – בהקשר זה – "רק" על זמן העבודה של הסיירים, הבלשים והחוקרים. במקרה הרע מגיעים התיקים לבתי המשפט העמוסים לעייפה ו"סותמים" עוד יותר את המערכת. הסתומים ממילא. למה?

מה גורם לשיתוק היצירתיות הישראלית בנוגע למאמץ לסיים את הסכסוך? אם הגאוגרפיה מעצבת את היחסים בין עמים, היא בהכרח גם מעצבת את יחסי ישראל עם הפלסטינים. השטח שבין הים לירדן הוא יחידה גאוגרפית אחת, וככזו, יכול להיות בו רק שלטון דומיננטי אחד. המציאות הזו יוצרת מצב שבו כל פתרון אפשרי כפוף למאבק מתמיד בין העמים להגדלת העוצמה מחד גיסא, ולמנוע עוצמה מהצד השני מאידך גיסא. בשל סיבות גאוגרפיות-דמוגרפיות, הסכסוך הזה פשוט איננו בר פתרון בתנאים הנוכחיים: אין בו אופציות מלהיבות; פתרונות יהיו זמניים בלבד וייווצרו רק כצורך מאילוצים; והוא יוכרע עם הזמן, על פי ההתהוות בשטח וחלוקת העוצמה בין העמים…

המושג "נגעי הבתים" מתאר סוג של צרעת, שחלה בעצמים דוממים. לפי פרשנות אחת, יש ב"נגעי הבתים" טביעת אצבע אלוהית שהיא מעל הטבע. במקורות אחרים מבוארת התופעה כמשל. אם חלילה נידרדר למצבי התעלמות מהחלש, יופיעו נגעים בבית, שאם הוא לא יתוקנו, הם יאיימו על קיומה של החברה כולה.

קריאתו של מזכיר המדינה האמריקאי, ג'ון קרי, להסכם חדש עם טהרן שתכליתו עצירת תוכנית הטילים הבליסטית האיראנית, הינה לא פחות מהודאה שהסכם הגרעין שנחתם בין איראן ומדינות ה P5+1 בחסות האו"ם כשל בחלקו ולא הצליח להביא לשינוי המצופה בהתנהלותה הבינלאומית של איראן. במקום להציע הישגים נוספים לאיראן במסגרת המו"ם הצפוי, על הבית הלבן להטמיע סבב חדש ומחוזק של סנקציות כלכליות שמטרתם להביא לכך שאיראן תמלא אחר הדרישות הבינלאומיות.