האתר של ד"ר פנחס יחזקאלי
yehezkeally@gmail.com 
כדי להתחיל במהלך מחולל שינוי, חייב אדם קודם כל להכיר בפער בין מה שהוא באמת רוצה שיקרה לבין מה שקורה. ואז, נדרש האדם למאבק ולאמונה. אם האדם מקבל את הנסיבות כמצב קבוע, שאין בידיו לשנותו, אז המצב הנתון אכן מקבע גם את תודעתו. אך אם אדם בוחן ללא הרף, כיצד יש בידיו לשנות את הנסיבות, כאן טמון המפתח לשינוי. כאן מתחילה הישועה ונפתחת הדרך לגאולה. לגישה כזו, קוראים בפשטות משיחיות: האמונה שלמרות הסבל והקשיים הקיימים, הכל יכול להתהפך לטובה.
יחסים רומנטיים בין שני המינים במקום העבודה תמיד יהיו, קל וחומר בארגונים טוטאליים – כמו המשטרה – שבהם שעות העבודה מתמשכות מעל ומעבר, והלחצים קשים. כל מי שעובד במשטרה מכיר זאת היטב. זהו מצב טבעי, שאנו עדים לו הרבה גם בסדרות הטלוויזיה הבנויות על אמיתות מ'העולם האמתי'. אבל, היחס שהמשטרה נותנת היום למקרים כאלה, מלמד על גישה פוסט טראומטית למצב שאליו נקלעה בשנים האחרונות…
אם מישהו נזקק להוכחה, שישראל איננה מבינה את כללי המשחק ב'שכונה' שבה היא חיה, הרי הלוויית שמעון פרס באוקטובר 2016, יכולה לשמש מקרה בוחן מצוין לכך…
על פי הרמב"ם, תחיית המתים הגופנית היא סוג של אמונה הכרחית, שאפשרית, אם נסווג אותה לצד הנסים הנמנעים בטבע. הרמב"ם מייחס חשיבות משנית לתחיית המתים הגופנית, וחשיבות גדולה לעומת זאת לחיי העולם הבא. שם כמובן קיימת מציאות רוחנית ללא קיומו של גוף גשמי כלל. ברם היות והמסורת קבעה כי לעתיד לבוא תתקיים תחיית מתים גופנית, הרי אין הרמב"ם מזדרז לבטלה במחי יד. הוא רואה באמונה בתחיית המתים חשיבות דידקטית פדגוגית ואמונית גם יחד, מה גם שהיא טומנת בחובה תקווה ראויה לסוג זה של מאמינים.
כיצד נתפוס את השינוי המאיים על היציבות? כסוג של תאונה, כמו רכבת שנפלה מן המסילה; או כתופעת יסוד מתמדת, המתהווה מתוך טבעו של עולם. מעין בריאה מחודשת של סדר חדש, הנתון אף הוא לשינוי וחוזר חלילה. תפילת חנה מבטאת את הגישה השנייה, ומציבה את חרדת אי היציבות, דווקא כמקור השראה לאמונה ולתקווה…
בהוטן, מדינה קטנה בהרי ההימלאיה – בין הודו לסין – הייתה הראשונה בעולם לרתום את האושר הסובייקטיבי של תושביה ככלי לקביעת מדיניות הממשלה, ולהשתמש במדידה הסובייקטיבית של אושר התושבים ככלי לקביעת מדיניות… שאלת האושר הציבורי הפכה רלוונטית בעת החדשה, לאור תכני הרעיון הליברלי, האזרחי והמדיני, באשר למטרותיה של המדינה: היא קיימת למען הפרט, ואם אינה שומרת על שלומו ורווחתו (וגם על אושרו…), היא מועלת בתפקידה…
מה חושב הצד הפלסטיני על פרשת פיצוץ טקס חלוקת פרסי אופיר? הם לא באמת מעניינים את היהודים, משני קצות המפה הפוליטית. בדרך מופלאה, הפלסטינים הם רק אמצעי לריב, אצל הימין והשמאל כאחד. אז אותי זה דווקא מעניין. הניתוח פרוס לפניכם…
נוסעים שיבחרו להשתמש ברכב אוטונומי בשנתיים-שלוש הקרובות צריכים להיות מודעים לכך שהם מהווים 'שפני ניסיון', ושהרכבים הללו אינם בטוחים עדיין באותה המידה כנהג אנושי. אך כאמור, הרכבים ממשיכים להשתכלל בעוד שיכולת הנהיגה האנושית נותרת בעינה. תוך פחות מעשור, קרוב לוודאי שהרכבים האוטונומיים כבר יעשו פחות תאונות מנהגים אנושיים. אך ברור שעלינו לדרוש שקיפות מלאה מחברות הרכבים, כדי שנוכל לקבל את המידע העדכני ביותר, להגיע להחלטות המושכלות ביותר, ולהפעיל לחץ על החברות כדי שלא ישקטו על שמריהן. כל עוד נמשיך לעשות זאת, ימשיכו גם הרכבים האוטונומיים להשתפר.
התחבורה בעיר העתיד תהיה זורמת, מתואמת ותלת-ממדית. נוסעים יעלו על רכבים אוטונומיים באופן בלתי-פוסק, ירדו מהם לרגע כדי לעבור לרכב אחר וימשיכו במסעם. כל רכב ורובוט קרקעי או אווירי יהיו מתואמים זה עם זה ועם הבינה המלאכותית שתכווין ותנטר אחר כל הגורמים השונים כדי לצמצם את תדירות הפקקים ולהסדיר את תנועת הישויות השונות בכבישים. אחרון חביב, התחבורה תהיה תלת-ממדית, בזכות רחפנים, שיוכלו לעלות לאוויר ולהשתלב במערכת הזורמת. כל זה יכול להתחולל בלי שינוי משמעותי בתשתיות הקיימות, ולכן סביר להניח שכבר בשני העשורים הקרובים נראה את החזון מתחיל להתממש.
זהו הפרק השני בחוברת, 'ניהול סיכונים הלכה למעשה', שנכתבה על ידי יהודה ארד ז"ל, סמנכ"ל טבע ואחד המומחים הגדולים שהיו לנו לנושא בטיחות ומורכבות בניהול (צוותי שיפור בתעשייה, ניהול סיכונים ועוד…). לפני לכתו, עבד יהודה על חוברת זו במטרה לסייע לעוסקים בתחום לשפר את התהליך באמצעות צבירת ידע על סיכונים – דרכי הניתוח שלהם ואופן ההתמודדות עימם – יצירת הנחיה מתודולוגית ולימוד הדדי. החוברת מובאת כאן, לכבודו, במספר מאמרים עוקבים.
