תקציר: עמותות (NGOs) הוקמו במקור כדי לשרת מטרות ציבוריות, אך במציאות הפוליטית של ימינו הן הפכו גם לכלי אסטרטגי, בשירותם של בעלי הון ובעלי אינטרס. באמצעות רשת מסועפת של מימון גלובלי, ארגונים אלו מחדירים 'וירוס אינטלקטואלי' לתוך המערכת הממסדית, ומעתיקים את מרכז הכובד הדמוקרטי, מהפרלמנט הנבחר אל מסדרונות המשפט והפקידות...

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר המבטא את דעתו של הכותב ואת הערכותיו המקצועיות בלבד.

זהו מאמר שני מתוך שניים על תפקידן החתרני של עמותות בעידן הווק. למאמר האחר:

• פנחס יחזקאלי: עמותות, הכלי הפרוגרסיבי ל'תדלוק' מהפכות.

*  *  *

עמותות (NGOs) הוקמו להיות 'ארגוני חברה אזרחית'. (Civil Society). משמע, לפעול בתוך החברה, בתווך שבין הפרט לבין המדינה. להיות ארגונים ויוזמות, שאינם חלק ממוסדות השלטון (כמו הממשלה, הצבא או בתי המשפט) ואינם פועלים למטרות רווח (כמו חברות עסקיות). במובנו הקלאסי של המושג, העמותות נועדו להיות ה'דבק', המחבר בין אנשים סביב אינטרסים, ערכים או מטרות משותפות.

אבל, בעולמו הפרוגרסיבי של המערב, הפכו העמותות למשהו אחר לחלוטין. לכלי חתרני בשירות אידאולוגיית הווק, המאיים להקריס את הדמוקרטיות המערביות. למעין 'ממשלת צללים' לעומתית, הפועלת באסטרטגיה של פירוק מדינות הלאום לטובת חברה מסוג חדש, ובעייתי מאוד.

באמצעות רשת מסועפת של מימון גלובלי, ארגונים אלו אינם מסתפקים עוד בתיקון עוולות נקודתי. הם מחדירים 'וירוס אינטלקטואלי' לתוך המערכת הממסדית, ומעתיקים את מרכז הכובד הדמוקרטי, מהפרלמנט הנבחר אל מסדרונות המשפט והפקידות, תוך שימוש במונחים של "צדק חלוקתי" ו"רגישות תרבותית". כך, הם מערערים את הלגיטימיות של המדינה הלאומית ואת ערכי המערב. זהו תהליך של חתרנות ממוסדת, שבו העמותה משמשת כ'סוס טרויאני' מוסרי; היא נכנסת בשערי הארגונים הגדולים בשם ההכלה והשוויון, אך בפועל מבצעת הנדסת תודעה ושפה המפרקת את הלכידות החברתית ומחליפה את המריטוקרטיה בסטטיסטיקה של זהויות, ובכך הופכת את הסדר הקיים למבנה רעוע המוחזק כבן ערובה בידי אליטה בירוקרטית שלא נבחרה מעולם.

עמותות כנתיב להזרמת כסף

בשונה ממפלגות או תנועות פוליטיות רשמיות, עמותות נהנות מתדמית של "חברה אזרחית" נטולת אינטרסים. עובדה זו מאפשרת להן לקבל מימון ממשלות זרות, מקרנות 'פילנתרופיות' ומתאגידים בינלאומיים, בלי להיתפס, ישירות, כ"סוכנים פוליטיים" (Carothers & Brechenmacher, 2014).

למנגנון הזה מספר מאפיינים קבועים:

1. הזרמת כספים חיצונית – ממשלות וקרנות מחו"ל מעבירות משאבים לעמותות מקומיות.
2. הכסף מתורגם ללוגיסטיקה – הכסף מממן הפגנות, יועצים משפטיים, קמפיינים ברשתות, ציוד, ואפילו מערכות תקשורת פנימיות. כך הוא מזרים לאנשי המחאה כסף רב ומספק פרנסה. יתרה מכך: בגלל תופעת ההשתקה והקיטוב, אנשים צורכים שירותים רק מ'הדומים להם', מה שמגדיל את הכנסות 'אנשינו', גם בדרכים עקיפות.
3. לגיטימציה מזויפת – העמותות מציגות עצמן כ'ארגוני זכויות', מה שמגן עליהן מפני האשמות בהתערבות זרה ישירה.
4. שימור התהליך – ככל שהמחאה נמשכת, כך זורמים יותר תקציבים, נוצרות עוד משרות, והמחאה הופכת לפרויקט מתמשך ולא לאירוע זמני.

מיסוד וסטנדרטיזציה של ערכים (Institutionalization)

תפקידן של עמותות רבות להחדיר 'בדלת האחורית' לתוך המערכות הקיימות - גופים ציבוריים וחברות עסקיות - את ערכי הווק, כמו: ה- CRT, תורת הגזע הביקורתית האנטישמית של הווק (התיאוריה); ו- ה- DEI (גיוון, שוויון, הכלה) (היישום).

עמותות מציעות סדנאות חינם בתחומים של "רגישות תרבותית" או "פירוק פריווילגיות" לארגונים גדולים, ובכך הופכות תיאוריות אקדמיות כמו ה- CRT, לנהלים תפעוליים מחייבים. במקביל, הן מפתחות ומחדירות במקביל "מדדי גיוון", המאלצים ארגונים לאמץ את סדר היום של הווק כדי לזכות בדירוג גבוה או בלגיטימציה חברתית.

הטמעת התאוריה המופשטת של תורת הגזע הביקורתית האנטישמית של הווק, ה- CRT:

ה- CRT היא מסגרת אקדמית ואינטלקטואלית שהתפתחה בארצות הברית בשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת, המבקשת לבחון את החברה והמשפט לא מתוך נקודת מבט של פרטים, אלא דרך הפריזמה של יחסי כוח קבוצתיים. הטענה המרכזית של התאוריה היא שהגזענות אינה רק תוצר של דעות קדומות של יחידים, אלא היא מבנית וממוסדת – כלומר, היא טבועה בחוקים, במוסדות ובתרבות, ופועלת לשימור הפריווילגיות של קבוצות דומיננטיות תוך דחיקת קבוצות מיעוט.

חוקרי ה- CRT יוצאים נגד עקרונות ליברליים כמו "עיוורון צבעים" (העיקרון לפיו יש להתייחס לבני אדם כפרטים, ללא קשר למוצאם האתני, גזעם או צבע עורם) או "מריטוקרטיה" (הצלחה לפי כישורים) הם לעתים קרובות מנגנונים שנועדו להסוות את אי-השוויון הקיים, ולכן יש צורך ב"פירוק" של המבנים הללו כדי להשיג צדק חברתי.

הם מטיפים לצדק חלוקתי על פי גישת הווק (Distributive Justice), המתמקד בקבוצות זהות: הטענה היא שהיסטוריה של אפליה יצרה מבנים שמונעים מקבוצות מסוימות להצליח. לכן, צדק חלוקתי דורש התערבות אקטיבית (כמו העדפה מתקנת או חלוקת משאבים מוטת זהות) כדי להשוות את התוצאות בין הקבוצות, ולא רק את ההזדמנויות.

בדומה, הם מטיפים גם לצדק סביבתי (Environmental Justice): האם נזקי הסביבה והמשאבים הסביבתיים מתחלקים באופן שווה בין כל הקבוצות באוכלוסייה? למי יש מזבלה ליד הבית ולמי יש פארק ירוק? הנחת היסוד היא, שלעתים קרובות, אוכלוסיות מוחלשות (עניים, מיעוטים) הן אלו שסובלות הכי הרבה ממפגעים סביבתיים (כמו תחנות כוח או בתי זיקוק), בעוד שאוכלוסיות חזקות נהנות מסביבה נקייה.

אנשים נדרשים לרגישות תרבותית (Cultural Sensitivity) בגרסת הווק: היכולת של אדם או ארגון להכיר בקיומם של הבדלים תרבותיים, להבין אותם ולכבד אותם מבלי להעניק להם ציון ערכי (כמו "טוב" או "רע"). המטרה היא לאפשר תקשורת אפקטיבית ועבודה משותפת בסביבה רב-תרבותית, תוך הימנעות מהנחות מוקדמות או סטראוטיפים:

• פירוק "נורמות דומיננטיות": התפיסה הפרוגרסיבית טוענת ש"רגישות" אינה מספיקה. לשיטתם, המבנה הנוכחי הוא "לבן" או "מערבי" מדי, ולכן רגישות תרבותית אמיתית דורשת לשנות את המערכת עצמה כדי שלא תכפה את ערכיה על המיעוט.
• מיקרו-אגרסיות: רגישות תרבותית מודרנית עוסקת רבות בזיהוי "מיקרו-אגרסיות" – אמירות קטנות ויומיומיות שעלולות לפגוע באנשים מקבוצות מיעוט, גם אם לא הייתה כוונה רעה (למשל, השאלה "מאיפה אתה באמת?").
• ענווה תרבותית (Cultural Humility): מושג חדש המחליף את "רגישות". הוא מדגיש שאי אפשר באמת "לדעת" תרבות אחרת, ולכן על בעל הכוח (הרופא, המורה, המנהל) להיות במצב מתמיד של למידה וביקורת עצמית מול המטופל או המועסק.

בסדנאות "רגישות תרבותית" שמעבירות העמותות, לומדים מנהלים שסגנון תקשורת ישיר מדי עלול להיתפס כפוגעני בעיני עובדים מתרבויות מסוימות. סדנאות אלו לעתים קרובות כופות "תקינות פוליטית" (PC), המונעת שיח פתוח וכנה במקום העבודה.

[להרחבה על ה- CRT, תורת הגזע הביקורתית האנטישמית של הווק, לחצו כאן]

הטמעת היישום הפרקטי של ה- CRT - עקרונות ה- גיוון-שוויון-הכלה של הווק, ה- DEI:

הקשר בין עמותות ל-DEI (Diversity, Equity, and Inclusion - גיוון, שוויון והכלה) הוא קשר של "ספק ולקוח" או "אידיאולוגיה ותשתית". בעוד ש-CRT היא התיאוריה המופשטת, ה-DEI הוא היישום הפרקטי שלה בשטח, והעמותות הן המנוע שמניע את היישום הזה.

להלן הדרכים המרכזיות בהן עמותות מקדמות DEI:

• אספקת "תו תקן" ודירוגים: עמותות רבות יצרו מדדים ודירוגים המשמשים לניקוד חברות עסקיות וגופים ציבוריים לפי רמת ה-DEI שלהם. כך הן יוצרות 'לחץ שקט': חברה שרוצה להיתפס כ"נאורה" או למשוך משקיעים (דרך מדדי ESG - סביבה, חברה וממשל) חייבת לקבל ציון גבוה מאותן עמותות. עמותות מפרסמות את "מדד הגיוון" השנתי, מה שמאלץ חברות לשכור "מנהלי DEI" כדי לשפר את הדירוג שלהן.
• הכשרה והנדסת תרבות ארגונית: עמותות פועלות כחברות ייעוץ לכל דבר, אך עם מטען אידאולוגי. הן נכנסות לתוך ארגונים (צבא, משטרה, חברות הייטק ומשרדי ממשלה) ומעבירות: סדנאות "הטיה לא מודעת": אימונים שנועדו לגרום לעובדים להכיר בכך שהם גזענים או פריווילגים באופן בלתי מודע. העמותות מסייעות לשנות את שיטות הקבלה לעבודה כך שהדגש יעבור ממריטוקרטיה (כישורים) לייצוג קבוצתי (מכסות זהות).
• יצירת "תעשיית ה-DEI": עמותות יצרו למעשה שוק עבודה חדש. הן מכשירות "מומחי גיוון" שמוצבים לאחר מכן בתוך מחלקות משאבי אנוש של ארגוני ענק. המומחים מצידם יוצרים מנגנון שכפול: ברגע שמומחה DEI מטעם עמותה נכנס לארגון, הוא פועל להבאת עמותות נוספות להדרכות, ובכך נוצר גלגל של תקציבים והשפעה שרק הולך וגדל.
• שימוש במימון ציבורי ופילנתרופי: פעמים רבות עמותות DEI מקבלות מימון ממשלתי כדי "לפתור בעיות חברתיות". במקום שהמדינה תבצע מדיניות ישירה, היא מעבירה תקציבים לעמותות שמעניקות שירותים (כמו חינוך או רווחה) השזורים בערכי ה-DEI. כך הערכים הללו מחלחלים לשירות הציבורי ב"מיקור חוץ".

לסיכום, אם נשווה זאת למערכת הפעלה:

• CRT הוא הקוד (התיאוריה).
• DEI הוא הממשק שבו המשתמש נתקל (המדיניות בארגון).
• העמותות הן המתקינות של המערכת הזו בתוך "החומרה" של המדינה והחברה.

[להרחבה על ה- DEI (גיוון, שוויון, הכלה), לחצו כאן]

"לוחמה משפטית" (Lawfare) ושינוי מדיניות

עמותות ווק משתלטות על מערכת אכיפת החוק והמשפט, ומשתמשות בה כדי לעקוף את התהליך הדמוקרטי הנבחר: הן מגישות עתירות אסטרטגיות לבתי משפט נגד מדיניות ממשלתית, שאינה עולה בקנה אחד עם ערכי הפרוגרסיביות (לדוגמה: בענייני הגירה, מגדר או אכיפה פלילית).

כך, הן הופכות למעשה ל"ממשלת צללים": הן לא נבחרו על ידי הציבור, אך הן מחזיקות בכוח עצום להשפיע על המציאות דרך השפעתן בתוך מוסדות האכיפה ובמסדרונות בתי המשפט.

למשל:

• בענייני הגירה: עתירות של עמותות כמו "המוקד לפליטים ולמהגרים" נגד חוק הפיקדון או נגד הרחקת מסתננים למדינות שלישיות. בתי המשפט פסלו שוב ושוב חקיקה של הכנסת בנושא, מה שלמעשה כובל את ידי הממשלה בניהול המדיניות בדרום תל אביב.
• בענייני אכיפה פלילית: עתירות נגד נוהל "נוהל שכן" [עדאלה (המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל); האגודה לזכויות האזרח בישראל; בצלם; המוקד להגנת הפרט; רופאים לזכויות אדם] כן הוגשו עתירות נגד שימוש באמצעים טכנולוגיים של המשטרה והשב"כ בטיפול בפשיעה בחברה הערבית, בטענה של פגיעה בזכויות הפרט, גם כשמדובר במצבי חירום.

עמותות רבות כותבות "הצעות חוק מדף" ומגישות אותן לחברי פרלמנט, ובכך משפיעות ישירות על ספר החוקים מתוך פריזמה אידאולוגית ספציפית. עמותות פרוגרסיביות בתחום המגדר מקדמות הצעות חוק ל"שוויון מגדרי" הכוללות הגדרות חדשות למבנה המשפחה או לזהות מגדרית. חבר כנסת מקבל הצעת חוק מקצועית, מגובה ב"מחקרים" (שגם אותם כתבה העמותה), ומגיש אותה כיוזמה שלו. בכך, האידאולוגיה של העמותה הופכת ישירות לחוק מחייב ללא דיון ציבורי מעמיק בשורשי הרעיון.

בנוסף, הן מעוותות את החוק ופועלות לסילוק מועמדי ימין יריבים לווק, בדרך של:

• פסילת מועמדים: הגשת עתירות לוועדת הבחירות המרכזית ולבית המשפט העליון כדי לפסול מועמדי ימין (כמו במקרה של מיכאל בן ארי או ברוך מרזל), תוך שימוש בפרשנות מרחיבה לסעיפי "הסתה לגזענות", בעוד שמועמדים מהצד השני של המפה שמתבטאים נגד המדינה זוכים לפרשנות מצמצמת ומגינה.
• סיכול מינויים: עמותות מגישות "מכתבי התראה" או עתירות נגד מינוי שרים או פקידים בכירים בטענה של "חוסר סבירות" או "פגם מוסרי", ובכך הן מצליחות לסכל מינויים של נבחרי ציבור עוד לפני שהחלו לפעול.

העמותות פועלות להחדרת תפיסות עולם פרוגרסיביות לתוך הדרג המקצועי של מערכת המשפט: לדוגמה: כתיבת חוות דעת משפטיות עבור הפרקליטות בנושאים של "דיבור שנאה" או "פשעי שנאה". הפרקליטות מאמצת את הפרשנות של העמותה, ואז מגישה כתבי אישום נגד פעילי ימין על התבטאויות, בעוד שפעולות דומות של פעילי שמאל נחשבות ל"חופש הביטוי".

[לאוסף המאמרים על שימוש לרעה במערכת האכיפה, לחצו כאן]

שינוי השפה והתודעה (Cognitive Warfare)

שינוי שפה ותודעה הוא אחד הכלים העוצמתיים ביותר בארסנל של עמותות הווק, כיוון שהוא פועל ברובד הסמוי: הוא לא משנה את החוק מיד, אלא משנה את הדרך שבה אנחנו חושבים על המציאות, עד שהחוק כבר נראה מתבקש מאליו. זהו אחד התפקידים הקריטיים של העמותות: השלטת טרמינולוגיה חדשה שמשנה את האופן שבו הציבור תופס את המציאות: הן מקדמות מונחים המדגישים זהויות קבוצתיות על פני זהות אינדיבידואלית (למשל, שימוש במונחים כמו "דיכוי מבני" או "מיקרו-אגרסיה"), ובכך, מהנדסות את השפה.

התהליך מתבצע בכמה שלבים:

1. החדרת טרמינולוגיה חדשה (Linguistic Engineering): העמותות פועלות להחלפת מילים יומיומיות במונחים טעונים אידאולוגית. המטרה היא לגרום לדובר לאמץ את הנחת היסוד של התאוריה מבלי ששם לב. כך למשל הופך ה"מסתנן" ל"מבקש מקלט": שינוי המילה משנה את הסטטוס המשפטי והמוסרי של האדם בעיני הציבור. כך מתחלף המושג: "העדפה מתקנת" ל"צדק חלוקתי": המילה "העדפה" נשמעת לא הוגנת, בעוד "צדק" נשמע כחובה מוסרית. כך עוברת השפה לשימוש בכינויי גוף ניטרליים: יצירת שפה שאינה תלוית מגדר כדי לפרק את התפיסה הבינארית של זכר ונקבה, וכדומה.

2. יצירת קונצנזוס מדעי מזויף: עמותות רבות מקימות 'מכוני מחקר' או 'מרכזי ידע' שמפרסמים דוחות וניירות עמדה. הדוחות הללו מצוטטים בתקשורת כנתונים אובייקטיביים, למרות שהם נכתבו מראש כדי להוכיח תיאוריה כמו CRT או DEI. כך נוצר הדהוד תקשורתי. העמותות משתפות פעולה עם מרצים באוניברסיטאות כדי להכניס את המונחים שלהן לסילבוסים, כך שהדור הבא של העיתונאים, המשפטנים והמורים כבר מדבר את "שפת הווק" כשפת אם.

3. מנגנון ה'גזלייטינג' והאכיפה החברתית: כדי להשליט את השפה החדשה, העמותות משתמשות בלחץ חברתי ובתיוג של מי שמתנגד להן. כל ביקורת על האג'נדה מתויגת מיד כ"טרנספוביה", "איסלאמופוביה" או "גזענות". המטרה היא להוציא את המבקר מחוץ לגדר הלגיטימיות. בנוסף, הגדרת ביטויים תמימים כ"פגיעה זעירה" ('מיקרו אגרסיה'), מחייבת אנשים לבצע צנזורה עצמית מתמדת כדי לא להיחשב לפוגעניים.

4. שליטה בשומרי הסף (תקשורת ותרבות): עמותות מעבירות סדנאות "רגישות" לכתבים, לעורכים ולתסריטאים. הן מפיצות למערכות עיתונים "מדריכי כתיבה" שמסבירים באילו מילים מותר להשתמש ובאילו אסור (למשל: לא להגיד "אם פונדקאית" אלא "יולדת"). בנוסף, הן מחלקות פרסים ותמריצים: מתן פרסים לאמנים או עיתונאים שמקדמים את הנרטיב של העמותה, מה שיוצר תמריץ כלכלי ותדמיתי ליישר קו.

המחשת התהליך: "מעגל שינוי התודעה"

1. האקדמיה מייצרת מושג מורכב (למשל: "פריווילגיה לבנה").
2. העמותה מפשטת אותו לסלוגנים ולסדנאות.
3. התקשורת מאמצת את המונח בדיווחים החדשותיים.
4. הציבור מתחיל להרגיש אשמה או פחד להשתמש במילים ישנות.
5. הפוליטיקאים מחוקקים חוקים שמבוססים על השפה החדשה כי "זה מה שהציבור רוצה".

בשנים האחרונות אנו מודעים לכך שמושגים רבים שהמחאה עושה בהם שימוש קיבלו מובן שונה:

• דמוקרטיה - שלטון העם, הפכה לשלטון הפקידים והמשפטנים.
• פשיסט / נאצי, הפך לכל מי שחושב אחרת מרוח הווק.
• טירן / דיקטטור, הוא כל שליט במדינה דמורטית שאיננו פועל ברוח הווק.
• בוגד: כל מי שחורג מדף המסרים של הווק.
• קבלת אחריות: מנשיאה באחריות ותשלום מחיר עליה, לאקט הצהרתי.
• מניעה משפטית היא עילת התערבות של הייעוץ המשפטי בכל פעולה הסותרת לדעתם את רוח הווק.
• המשיחיות הייתה האידאל הציוני בימי בן גוריון. היא הפכה ע"י הווק למילת גנאי, ביטוי לאי-רציונליות ולפנאטיות דתית, שמסכנים את עתיד המדינה.
• "משטרת בן גביר" זו המשטרה הכפופה לפרקליטות, ונוטלת חלק במהפכת הצבע, להפלת ממשלה נבחרת.
• "ליברליזם" (אינני מסכים לדעתך אבל מוכן להילחם על זכותך להשמיע אותה) הפך לפרוגרסיביות, שבה יש דעה שלטת, ואוי למי שחורג מן השורה.
• 'פופוליזם' - שלטון העם, הפך לביטוי גנאי ולשלטון האספסוף.
• 'שוויון' הפך ל'שוויון מהותי': תיעדוף אוכלוסיות 'מוחלשות' על חשבון אוכלוסיות 'מנצלות'. בפועל, כשהאוכלוסיות הללו משיגות עוצמה, הן רחוקות מלהסתפק בשוויון…
• מגוון (Diversity) הוא עקרון בסיסי במערכות מורכבות, החיוני לבריאות המערכת ולחוסנה, הפך ל'גיוון או 'הגוונה' (WOKE DEI-Driven Diversity), שעיקריו: התמקדות בזהות על פני כישורים; דיכוי שונות מחשבתית; קביעת מכסות מגדריות או אתניות על חשבון התאמה אמיתית לתפקיד, החדרת שיח פוליטי לתוך מבנה ארגוני, מה שיוצר עימותים פנימיים במקום שיתוף פעולה.

ועוד...

[לאוסף המאמרים על מניפולציה סמנטית, היפוך משמעותן של מילים ככלי לצריבת תודעה, לחצו כאן]

בניית נרטיבים חוסמי התנגדות

במקביל, הן עושות שימוש בתקציבי עתק (לעתים מקרנות בינלאומיות) כדי לייצר נרטיב שבו כל התנגדות לאידאולוגיה מוצגת כחוסר סובלנות או כ"פוביה" (איסלמופוביה)

[לאוסף מאמרים על איסלאמופוביה וגזענות, שתי המילים שנטרלו את המערב, לחצו כאן]

אכיפה חברתית ו"תרבות הביטול"

עמותות משמשות לעתים כ"כלב שמירה" אידאולוגי: ארגונים אלה עוקבים אחרי "דיבור שנאה" (Hate Speech), הם מנטרים, מדווחים ומפעילים לחץ על פלטפורמות טכנולוגיות להסיר תכנים שמרניים או ביקורתיים כלפי סדר היום של הווק. הן גם מארגנות חרמות כלכליים על גופי תקשורת או עסקים שאינם מיישרים קו עם הערכים הפרוגרסיביים.

[לאוסף המאמרים על השתקה ותביעות השתקה, לחצו כאן]

[לאוסף המאמרים על 'מהפכות צבע', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על חתרנות ומשמעויותיה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים: 'בין כאוס לסדר', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'הפרוגרסיבים החדשים ואנחנו', לחצו כאן] [לאסופת המאמרים אודות תופעת 'מדינת העומק' - ה'דיפ סטייט', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים: 'הכל על אליטת ההון הישראלית', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על 'מהפכות צבע'.
• אוסף המאמרים על חתרנות ומשמעויותיה.
• הרחבת המושג: 'אסטרטגיה'.
• אוסף המאמרים: 'בין כאוס לסדר'.
• מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: מודל מערכות מורכבות בין סדר לכאוס.
• הרחבת המושג: 'כאוס'.
• אוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית'.
• אוסף המאמרים על 'הפרוגרסיבים החדשים ואנחנו'.
• הרחבה על מכת הנעורות, WOKE, הסדר התרבותי הפרוגרסיבי המטורלל.
• אוסף המאמרים אודות תופעת 'מדינת העומק' - ה'דיפ סטייט'.
• אוסף המאמרים: 'הכל על אליטת ההון הישראלית'.
• הרחבת המושג: 'מטרה של מערכת'.
• הרחבת המושג, 'מערכת מורכבת'
• הרחבת המושג: 'מורכבות'.
• הרחבה על ה- CRT, תורת הגזע הביקורתית האנטישמית של הווק.
• הרחבה על ה- DEI (גיוון, שוויון, הכלה).
• אוסף המאמרים על שימוש לרעה במערכת האכיפה באתר ייצור ידע.
• אוסף מאמרים על איסלאמופוביה וגזענות, שתי המילים שנטרלו את המערב.
• אוסף המאמרים על השתקה ותביעות השתקה.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2026), אוסף המאמרים על 'מהפכת הצבע' הישראלית, ייצור ידע, 7/3/26.
• פנחס יחזקאלי (2024), אוסף מאמרים על חתרנות, גרירת מדינה לכאוס באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 8/2/24.
• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2012), מודל מערכות מורכבות בין סדר לכאוס, ייצור ידע, 1/1/12.
• פנחס יחזקאלי (2020), אוסף מאמרים בין כאוס לסדר באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 15/7/20.
• פנחס יחזקאלי (2014), כאוס, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2023), בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 26/2/23.
• פנחס יחזקאלי (2022), הפרוגרסיביים החדשים ואנחנו באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 5/1/22.
• פנחס יחזקאלי (2022), מכת הנעורות, ווק - WOKE, הסדר התרבותי הפרוגרסיבי המטורלל, ייצור ידע, 2/10/22.
• פנחס יחזקאלי (2019), מי פוחד מ'מדינת עומק' ('דיפ סטייט')? ייצור ידע, 15/5/19.
• פנחס יחזקאלי (2023), 'אליטת ההון' – קווים לדמותה של האליטה הנוכחית של ישראל, חלק 1, ייצור ידע, 1/10/23.
• פנחס יחזקאלי (2014), מטרה של מערכת, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), מערכת מורכבת, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2020) מורכבות ומערכות מורכבות באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 20/6/20.
• פנחס יחזקאלי (2021), ה- CRT, תורת הגזע הביקורתית האנטישמית של הווק, ייצור ידע, 4/11/21.
• פנחס יחזקאלי (2025), עלייתו ונפילתו של ה- DEI (גיוון, שוויון, הכלה), ייצור ידע, 21/2/25.
• פנחס יחזקאלי (2025), אוסף המאמרים על שימוש לרעה במערכת האכיפה, ייצור ידע, 9/2/25.
• פנחס יחזקאלי (2025) אוסף מאמרים על איסלאמופוביה וגזענות, שתי המילים שנטרלו את המערב, ייצור ידע, 21/8/25.
• פנחס יחזקאלי (2025), על השתקה ותביעות השתקה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 30/8/25.