תקציר: שניים מהאישים המשמעותיים ביותר בזירה המדינית של ישראל המודרנית - שמעון פרס ובנימין נתניהו - הקיפו עצמם באנשים מבריקים, חדורי תחושת שליחות לאומית. אך בעוד אנשי פרס - 'צברים' בני הארץ - הולידו את הסכמי אוסלו שהובילו לכאוס ביטחוני, העולים החדשים של נתניהו - שנושאים עמם מטען תרבותי זר וגלותי - הביאו לישראל דיפלומטיה שונה, רלוונטית יותר. אבל, האם יש בכך לפתור את בעיותיה המדיניות? את הבידוד שאליו נקלעה ואת אשמת ה'קולוניאליזם'?

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. 

בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

* * *

ב- 30 בספטמבר 2025, לאחר ההישג יוצא הדופן של בנימין נתניהו, בבלימת הלחץ הבינלאומי על ישראל בסוגיית המדינה הפלסטינית, ובתוכנית טראמפ לסיום המלחמה, הקדיש יונתן ויינברג - סמנכ"ל קהילה וטכנולוגיה בעמותת יד תמר - פוסט בפייסבוק, ל'כוורת' המדינית המקיפה את נתניהו, שהבולטים בתוכה הם השר רון דרמר (ראו הסרטון למטה) והשגריר בארצות הברית, יחיאל לייטר.

ויינברג התמקד במכנה המשותף לקבוצה: עובדת היותם עולים: "ובשולי האירוע ההיסטורי. חלק ניכר בהישג נוגע לכוורת המדינית ביטחונית שפעלה ללא לאות להגעה לרגע הזה של נתניהו שהיא מהטובות שהיו כאן... המשותף לכולם: עולים. חלק מרכזי בפלא ששמו ישראל.

כיצד ניתן להסביר את הפרדוקס הזה, שבו דווקא העולים, שעלו ארצה כדי ללמוד את הישראליות, הם אלו שהצליחו להביא את ישראל להישגים שצבריה הוותיקים נכשלו בהם? משיב ויינברג: עולים מביאים איתם: פרופורציה, יכולת לנכוח בכמה מגרשים ונקודות מבט, מידה מסוימת של 'על מגזריות' והרמת קרן ישראל כמשימת חיים. כמובן שיש גם ישראלים באירוע..." (וינברג, 2025).

העיסוק ב'כוורת' של נתניהו מחייב בעיני השוואה ל'כוורת' אחרת שעמדה מאחורי הסכמים מדיניים הרי גורל: ל'נערי פרס'

הכינוי "נערי פרס" או "צעירי פרס" הוא מושג מוכר היטב בשיח הפוליטי וההיסטורי בישראל. הוא מתאר קבוצה של אישים צעירים יחסית, מקורבים ובעלי אמון לשמעון פרס, שר החוץ בממשלת יצחק רבין, אשר בשנים 1992–1993, היו הכוח המניע מאחורי ערוץ השיחות החשאי עם אש"ף בנורווגיה, שהוביל לחתימת הסכמי אוסלו. קבוצה זו - שפעלה בגיבוי ובהנחיה של פרס - ניהלה את המגעים הרגישים והמורכבים עם נציגי אש"ף, הרחק מעין התקשורת והציבור, ובמידה רבה גם במקביל ובנפרד מהמשא ומתן הרשמי שהתנהל באותה עת בוושינגטון. פעולתם התאפיינה ביוזמה, יצירתיות ותעוזה מדינית, והם נתפסו כמי ש"בישלו" את ההסכם שהפתיע את העולם.

הדמויות המרכזיות בקבוצה זו כללו בין היתר את:

• ד"ר יוסי ביילין: סגן שר החוץ ומי שנחשב לאדריכל המרכזי של מהלך אוסלו. ביילין הוא זה שיזם את הערוץ החשאי, עודד אותו וקישר בין כל הגורמים המעורבים, תוך שהוא פועל תחת חסותו הפוליטית של פרס.
• ד"ר יאיר הירשפלד ורון פונדק ז"ל: שני אקדמאים אשר פתחו את ערוץ התקשורת הראשוני עם נציגי אש"ף באוסלו. הם ניהלו את סבבי השיחות הראשונים והחשאיים ביותר, והניחו את היסודות להסכם העתידי.
• אורי סביר ז"ל: מונה על ידי פרס למנכ"ל משרד החוץ והצטרף לשיחות בשלב מתקדם יותר כנציג רשמי של ממשלת ישראל. סביר ניהל את המשא ומתן על פרטי ההסכם והיה דמות מפתח בהפיכת המגעים החשאיים להסכם מדיני רשמי.
• עו"ד יואל זינגר: משפטן שהצטרף לצוות המשא ומתן ותרם מניסיונו בניסוח ההיבטים המשפטיים המורכבים של ההסכם.
• ד"ר נמרוד נוביק: יועצו המדיני של פרס, שהיה גם הוא חלק מהמעגל הפנימי והמשפיע של "נערי פרס".

הצלחתם להוביל לחתימת הסכם היסטורי הפכה אותם לדמויות מפתח בתולדות מה שמכונה: 'תהליך השלום'. יוהרתם לעשות זאת בלי להבין את השפה הערבית ואת תרבותה, הביאו לטרגדיה, שאת מחיריה הקשים אנחנו משלמים מאז, ועוד נשלם בעתיד.

המשותף והשונה בין שתי ה'כוורות'

המשותף לשתי ה'כוורות' הוא כישרונם של האנשים המרכיבים אותם, כמו גם הנאמנות לקברניט ולדרכו הפוליטית. השוני הוא בגיל ובמוצא:

דור ה'צברים', אנשי פרס: אוניברסליזם ככשל אסטרטגי

הכוורת של שמעון פרס הורכבה מ'צברים' צעירים (מכאן השם: "נערי פרס" או "צעירי פרס"), בני הדור השני לאחוס"לים, האליטה המייסדת של ישראל. הם ביקשו להם 'מדינה ככל העמים', שתיווצר במסגרת 'מזרח תיכון חדש', עם פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני בדרכי שלום [למאמרו של ד"ר עפר גרוזבארד: למה נכשל שמעון פרס עם המזרח התיכון החדש? לחצו כאן].

כדרכם של בני הדור השני שחיו בסביבה בטוחה יחסית, הם היו מוכנים לקחת סיכונים פוליטיים משמעותיים בהימורי מדיניות חסרי תקדים, כדי לקדם מטרה לאומית זו. הם גדלו במערכת חינוך ציונית שביקשה לעדן את הלאומיות ולהציב את ישראל כחלק מהעולם הנאור. הפרדיגמה שלהם הייתה אוניברסליסטית-הומניסטית, שביקשה לשלב את ישראל במשפחת העמים באמצעות פשרות טריטוריאליות ופיוס תרבותי. מבחינה סוציולוגית, ניתן להגדיר את הקבוצה הזו כאליטה ילידית (native elite), שנולדה אל תוך מציאות של ביטחון יחסי, ומכאן הנטייה שלה להאמין שהעולם דומה לה, שכל אדם הוא “אדם טוב” וששלום ניתן להשגה באמצעות שיח, לא באמצעות עוצמה (Ben-Eliezer, 2012).

ה'צברים', שראו עצמם יורשי “דור המגשימים”, נטו לבוז לתפיסות ביטחוניות-פרנואידיות שנראו להם “גלותיות”. בעיניהם, החשדנות של בן-גוריון ושל גולדה מאיר כלפי העולם הערבי הייתה שריד עבר. כך הפכו אנשי פרס לאליטה אופטימית יתר על המידה, ששמה אמון במערכות בינלאומיות ובכוחן של אמנות שלום לתקן את המציאות.

רק שהסכמי אוסלו הוכיח שחינוך לאוניברסליזם אינו תחליף להבנה של מציאות כוחנית. תפיסת “המזרח התיכון החדש” נתקלה במזרח תיכון ישן מאוד, שבו מושגים כמו כבוד, נקמה וזהות דתית גוברים על תועלת כלכלית.

אנשי נתניהו: העולים החדשים ותחיית הריאליזם המדיני

מנגד, סביב בנימין נתניהו צמחה קבוצה שונה לחלוטין: רון דרמר ואחרים – רובם הגדול עולים מארה"ב. אלו אנשים שהביאו עימם תודעה גלותית-מערבית, שצמחה מתוך ניסיון קיומי במציאות של מיעוט יהודי. הם חונכו להבין את עוצמתה של שנאת ישראל, את מגבלות האידיאליזם המערבי ואת חשיבות הכוח במערכת הבינלאומית.

העולים החדשים הללו פעלו על פי עקרונות של ריאליזם מדיני (Mearsheimer & Walt, 2007): הם ראו ביחסים בינלאומיים מערכת של אינטרסים, לא של רגשות. תחת גישתם, ישראל איננה אמורה "להתחבב" על העולם, אלא להיות שותפה חיונית, בעלת ערך כלכלי, ביטחוני וטכנולוגי.
מתוך ראייה זו נולדו הישגים חסרי תקדים: הסכמי אברהם, הנורמליזציה עם מדינות אפריקאיות, חיזוק הקשרים עם הודו, יפן ודרום אמריקה, ואפילו יחס חדש מצד מדינות ערב הסוניות כלפי ישראל.

ההבדל התרבותי: צבריות מול גלותיות

כדי להבין את הצלחתם של אנשי נתניהו, נכון לבחון את ההבדלים התרבותיים העמוקים שבין הצבר לעולה.

ממד	הצבר (אנשי פרס)	העולה (אנשי נתניהו)
תפיסת העצמי	נולד לריבונות, חסר חרדת קיום	נושא זיכרון של פגיעות קיומית
יחס לעולם	רצון להשתייך למערב	הבנה שהמערב איננו אוהב אותנו באמת
יחס לכוח	חשדנות כלפי כוח צבאי	הבנה שכוח הוא תנאי לקיום
שיח מדיני	מוסרי-אידיאליסטי	פרגמטי, תועלתני
תודעה היסטורית	מבט לעתיד, לעיתים תוך התעלמות מעבר	מבט זהיר לאחור – “אסור לשכוח”

העולה החדש, במיוחד זה שמגיע מארה"ב או ממזרח אירופה, מביא עימו מודעות פוליטית מושחזת: הוא למד כיצד עמים אחרים מגינים על עצמם באמצעות כוח, כיצד תקשורת מעצבת תודעה, וכיצד דעת הקהל אינה תמיד תוצאה של אמת אלא של נרטיב. לכן הוא יודע לנהל מערכה תודעתית ודיפלומטית מתוך הבנה של כללי המשחק, ולא מתוך תקווה תמימה.

אליטה חדשה: בין ישראל הגלובלית לישראל הישנה

הופעת "אנשי נתניהו" מסמנת שינוי עמוק בהרכב האליטות הישראליות. אם בעבר האליטה הפוליטית-מדינית הייתה מורכבת מ'צברים' אשכנזים מבני מעמד הביניים של 'מדינת מפא"י', הרי שכיום, נבנתה סביב נתניהו אליטה חדשה: רב-תרבותית, גלובלית, לעתים אף קוסמופוליטית, אך בעלת נאמנות עמוקה לרעיון הלאומי.

מבחינה סוציולוגית, מדובר בתהליך של החלפת הון תרבותי בהון בינלאומי (Bourdieu, 1986): אנשי פרס נשענו על הון תרבותי מקומי: עברית, שירה, קיבוץ, רוח, והיסטוריה ציונית; אנשי נתניהו נשענים על הון בינלאומי: שליטה באנגלית, הבנה בתקשורת עולמית, היכרות עם תרבות אמריקאית, ויכולת לדבר בשפת האינטרס הגלובלי, כשהעולה החדש אינו מבקש להשתייך ל"ישראל הישנה", אלא להפוך את ישראל ל"שחקן מערבי מסוג חדש" – מדינה קטנה בעלת מוח גלובלי.

לאנשי נתניהו מאפיינים סוציולוגיים-פסיכולוגיים ברורים:

1. תחושת שליחות כפולה: העולה חש מחויבות כפולה: להוכיח את עצמו בפני החברה הקולטת ולהצדיק את בחירתו לעלות. זוהי מוטיבציה אדירה וסוג שונה של מצוינות, שקשה למצוא בקרב ילידי הארץ.
2. זהות היברידית: העולים נעים בין שתי תרבויות, ומכאן שהם מסוגלים להבין טוב יותר את שפתם של זרים, את ניואנסי השיח הבינלאומי ואת הדרך שבה העולם חושב.
3. מודעות לשנאה ולכוח: העולה מבין שישראל נתפסת כגורם זר בעיני רבים, ולכן הוא מתכנן מראש כיצד להפוך את העוינות להזדמנות.
4. העדר רגשי אשמה קולוניאליים: הצברים חונכו באירופה אשכנזית שניסתה 'להתנצל' בפני המזרח; העולים החדשים, בעיקר מארה"ב וממזרח אירופה, אינם סוחבים את רגשות האשם הללו. מבחינתם, אין בעיה מוסרית בהגנה תקיפה על אינטרסים לאומיים.
5. יכולת ארגון ושפה בינלאומית: בניגוד לצברים שראו באנגלית שפת זרות, העולים החדשים שולטים בה באופן טבעי. הדבר מאפשר להם לנהל דיפלומטיה אפקטיבית מול האליטות הבינלאומיות.

כך נוצר מצב, שבו ישראל הפכה ממדינה מבקשת הכרה למדינה המבקשת להעניק הכרה: בתחומים מסוימים (מידע מודיעיני, טכנולוגיה צבאית ואזרחית), מדינות מחזרות אחריה, מבקשות שיתופי פעולה ביטחוניים וטכנולוגיים, ומחפשות את ברכתה.

כך או כך, אין להתעלם ממצוקת הבידוד המדיני שסוגר בימים אלה על מדינת ישראל

קשה לדבר על הצטיינות דיפלומטית כאשר מדינת ישראל הולכת ונלכדת בעוינות בינלאומית לעצם קיומה. במבט מסכם על תהליך שהחל ב-1993 בבשורת שלום והגיע בימים אלה למלחמה ארוכה וקשה מתבטאות שתי מגמות מנוגדות:

• מגמת צוות אוסלו כיוונה להשתלבות ישראלית במגמה גלובלית של אווירת שלום שהשתררה במיוחד באירופה המערבית עם קריסת בריה״מ. המאמץ הישראלי ביקש לעצב את החברה הישראלית להשתלבות בעולם שביקש לממש מכנה משותף תרבותי אוניברסלי. למגמה זו נתן רון פונדק ביטוי בדבריו לחברי קבוצת המשבר הבינלאומית (דיאלוג מתמשך שהתקיים ביוזמת האיחוד האירופי ותועד במלואו). בפגישה שהתקיימה ב-3.11.2013 התייחס פונדק לטענת גורמים ישראליים הרואים בוויתורים הכרוכים בתהליך השלום נסיון לדה-ציוניזציה של מדינת ישראל ואמר: ״הם צודקים. אני רוצה שלום כדי שתהיה ׳ישראליות׳. השלום אינו מטרה בפני עצמה. זהו אמצעי כדי להעביר את ישראל מעידן אחד לעידן אחר. לעידן של מה שאני מחשיב כמדינה נורמלית. ׳ישראליזצייה׳ של החברה במקום ׳יהוד׳ שלה, יאפשרו לשלב את הלאומיות היהודית, שגשוג התרבות הישראלית, הפרדת הדת מהמדינה, שוויון מלא למיעוט הערבי בישראל.״ מה שמרתק בחזון שהנחה את רון פונדק , שהוא לא הצליח לסייע לישראל לזכות בתמיכה בינלאומית במבצע ״עופרת יצוקה״ בדצמבר 2008, כשנאלצה להגן על עצמה נגד התקפות ירי הרקטות של חמאס על האזרחים הישראליים, כפי שההתנתקות מרצועת עזה ב- 2005 לא ביטלה את הביקורת הבינלאומית נגד הכיבוש הישראלי.
• מצד שני, המציאות בימים אלה מלמדת כי גם המגמה המנוגדת שהובלה בידי צוות נתניהו החל מהסכמי אברהם , איננה מצליחה לשנות את המבט הביקורתי על מדינת ישראל כפרויקט קולוניאלי שאינו בר הצדקה.

סיכום: חילופי אליטות והפיכת ישראל למעצמה דיפלומטית

שניים מהאישים המשמעותיים ביותר בזירה המדינית של ישראל המודרנית - שמעון פרס ובנימין נתניהו - הקיפו עצמם באנשים מבריקים, חדורי תחושת שליחות לאומית. אך בעוד אנשי פרס, צברים בני הארץ, הולידו את הסכמי אוסלו שהובילו לכאוס ביטחוני. לעומת זאת, העולים החדשים של נתניהו, שנשאו עמם מטען תרבותי זר וגלותי, מיישמים דיפלומטיה מסוג שונה. המעבר מ'אנשי פרס' ל'אנשי נתניהו' איננו רק חילוף דורי או פוליטי; הוא מבטא שינוי פרדיגמטי בתרבות הישראלית – מהאוניברסליזם התמים של הצבר אל הריאליזם הגלובלי של העולה החדש. בעוד אנשי פרס ביקשו להיות “אהובים בעולם”, אנשי נתניהו ביקשו להיות “נחוצים לעולם”. השינוי הזה הפך את ישראל ממדינה מגיבה למדינה יוזמת.

שתי המגמות בשלושים השנים האחרונות הובלו בכשרון רב ובמידה רבה נקלעו למבוי סתום. מההבנה הזו חייב להתקיים בישראל בירור עמוק על התנאים ליכולתה של מדינת ישראל להתקיים בביטחון וגם לזכות בתמיכה בינלאומית ולהשתלבות מועילה בתהליכים עולמיים במדיניות החוץ, בכלכלה, בתרבות ובמדע.

מתוך האבחון שהוצג כאן על ההבדל בין שני צוותי הפעולה הדיפלומטית, יש מקום למסקנה שמדינת ישראל נזקקת במאבקיה בזירה הבינלאומית לרתימת מיטב הכישרון של יהדות התפוצות. הצברים הישראלים לבדם כנראה סובלים בתחום פעילות זה - שהיה נחלתם של יהודים נבונים במשך דורות בגולה - מחסך תרבותי שהוא הרבה מעבר לחסך בכישורי השפה הנדרשים לפעילות דיפלומטית יעילה

[לאוסף המאמרים על הסכמי אוסלו והשלכותיהם, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על משא ומתן, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים בנושא קבלת החלטות, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על הימורי מדיניות, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על הסכמי אוסלו והשלכותיהם.
• אוסף המאמרים בנושא קבלת החלטות.
• מאמרו של ד"ר עפר גרוזבארד: למה נכשל שמעון פרס עם המזרח התיכון החדש?
• אוסף המאמרים על מדינה פלסטינית ומדינת כל אזרחיה.
• אוסף המאמרים על משא ומתן.
• אוסף המאמרים על הימורי מדיניות.
• הרחבת המושג: 'מטרות לאומיות'.
• הרחבת המושג: 'מורכבות'.
• אוסף המאמרים על אליטות ואליטיזם.
• מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: האחוס"לים. האליטה המייסדת של ישראל.
• הרחבת המושג: 'עוצמה'.
• אוסף המאמרים על על אמון ולגיטימציה.
• אוסף המאמרים: 'הכל על מוטיבציה'.
• הרחבת המושג: אינטרסים לאומיים – אינטרסים חיוניים.
• הרחבת המושג, 'פרדוקס'.
• אוסף המאמרים אודות שיתוף פעולה לסוגיו.

מקורות והעשרה

• יונתן ויינברג (2025), פוסט מיום 30 בספטמבר 2025, פייסבוק.
• פנחס יחזקאלי (2023), הסכמי אוסלו והשלכותיהם באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 3/9/23.
• פנחס יחזקאלי (2015), קבלת החלטות, ייצור ידע, 8/6/15.
• עפר גרוזבארד (2014), למה נכשל שמעון פרס עם המזרח התיכון החדש? ייצור ידע, 28/12/14.
• פנחס יחזקאלי (2023), בין שתי מדינות ל'מדינת כל אזרחיה' באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 24/11/23.
• פנחס יחזקאלי (2020), משא ומתן באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 8/4/20.
• פנחס יחזקאלי (2025) הכל על הימורי מדיניות באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 20/4/25.
• פנחס יחזקאלי (2014), מטרות לאומיות – כיצד נקדם את האינטרסים הלאומיים! ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), מורכבות, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2023), אליטות ואליטיזם באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 13/2/23.
• פנחס יחזקאלי (2023), האחוס"לים. האליטה המייסדת של ישראל, ייצור ידע, 27/7/23.
• פנחס יחזקאלי (2018), הכל על העוצמה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 23/8/18.
• פנחס יחזקאלי (2025), על אמון ולגיטימציה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 15/1/25.
• פנחס יחזקאלי (2015), הצלחה וכישלון: תוצאות המירוץ אל המטרה, ייצור ידע, 16/5/15.
• פנחס יחזקאלי (2020), הכל על מוטיבציה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 30/4/20.
• יחזקאלי פנחס (2014), אינטרסים לאומיים – אינטרסים חיוניים, ייצור ידע, 2/5/14.
• יחזקאלי פנחס (2014), פרדוקס - הסתירה שבפנים, ייצור ידע, 23/7/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), שיתוף פעולה, ייצור ידע, 12/4/14.

Ben-Eliezer, U. (2012). War over Peace: One Hundred Years of Israel’s Militaristic Nationalism. Tel Aviv University Press.
Bourdieu, P. (1986). The forms of capital. In J. Richardson (Ed.), Handbook of Theory and Research for the Sociology of Education (pp. 241–258). Greenwood.
Mearsheimer, J. J., & Walt, S. M. (2007). The Israel Lobby and U.S. Foreign Policy. Farrar, Straus and Giroux.
Shilon, A. (2013). Menachem Begin: A Life. Yale University Press.
Rynhold, J. (2015). The Arab-Israeli Conflict in American Political Culture. Cambridge University Press.
Dror, Y. (2021). Israel’s Strategic Mindset: From Vulnerability to Power. The Begin-Sadat Center for Strategic Studies.