תקציר: צבי מסיני הוא מדען מחשבים ויזם ישראלי. מחלוצי תעשיית התוכנה הישראלית, וממייסדי חברת סאפיינס אינטרנשיונל קורפוריישן. מתחילת המאה ה-21 הוא משקיע את מרבית זמנו במחקר ותיעוד השורשים העבריים, שלדעתו משותפים ליהודים ולפלסטינים (כולל ערביי ישראל, הבדואים בישראל וחלק מערביי עבר הירדן). המאמר מביא את עיקרי התאוריה שלו ומשמעויותיה.

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר המבטא את דעתו של הכותב ואת הערכותיו המקצועיות בלבד.

*  *  *

צבי מסיני (יליד 1946) הוא מדען מחשבים ויזם ישראלי, מחלוצי תעשיית התוכנה הישראלית, וממייסדי חברת סאפיינס אינטרנשיונל קורפוריישן. מתחילת המאה ה-21 הוא משקיע את מרבית זמנו במחקר ובתיעוד השורשים העבריים, שלדעתו משותפים ליהודים ולפלסטינים (כולל ערביי ישראל, הבדואים בישראל וחלק מערביי עבר הירדן) (ויקיפדיה: צבי מסיני).

מסיני טוען כי רוב הפלסטינים הם למעשה יהודים, שהתאסלמו לאורך הדורות. לכן, זיהוי זהותם היהודית-מקורית ו"שיבתם" ליהדות, עשויים להוות מפתח לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. מאמר זה מנתח את גישתו של מסיני מנקודת מבט סוציולוגית, פסיכולוגית ודתית, תוך עמידה על גבולות התאוריה, מקורות ההשראה שלה, הביקורת האקדמית כלפיה, והשלכותיה האפשריות על עיצוב זהות קולקטיבית ונרטיב לאומי.

הדיון על מקורות הזהות האתנית והדתית של קבוצות אתניות במזרח התיכון כרוך במאבקים על נרטיב, על זיכרון היסטורי ועל הלגיטימציה הפוליטית של תביעות טריטוריאליות. התאורייה של צבי מסיני פורצת את גבולות השיח המקובל. היא מציעה תפיסה היסטורית ותרבותית מהפכנית: הפלסטינים, אויביה של המדינה היהודית, אינם אלא קרוביה האובדים (Masini, 2008). מדובר בתיאוריה, המטשטשת את קוויה של התאוריה הסוציולוגית של "אנחנו" ו"הם" (in-group ו-out-group), ומבקשת לכונן תודעה משותפת של מוצא [להרחבה על תיאוריית 'אנחנו' ו'הם', לחצו כאן].

המוטיב המרכזי העולה ממחקרו של מסיני הוא קריאת תיגר על הזהויות הלאומיות הקיימות – היהודית והפלסטינית כאחת – וחתירה לרכיב זהותי נסתר: יהדות חבויה. האם מדובר בפרובוקציה היסטורית או בחזון פיוס מהפכני?

עיקרי התאוריה של צבי מסיני

מסיני טוען כי לא כל היהודים עזבו את ארץ ישראל בעקבות חורבן בית שני וגלות יהודה, ורבים נותרו במקומם. עם השתנות השלטון – הרומאי, הביזנטי, הערבי והעות'מאני – הם עברו תהליכי המרה דתית, תחילה לנצרות ואחר כך לאיסלאם. לדבריו, רובם המוחלט של הפלסטינים הם צאצאיהם הישירים של אותם יהודים (Masini, 2008).

מסיני מתבסס על:

• תיעוד היסטורי של גזירות כלכליות, דוגמת מס הג'יזיה (מס הגולגולת שבו חייבים יהודים ונוצרים החיים בטריטוריה מוסלמית) (Stillman, 1979)
• עדויות על פרקטיקות מסורתיות בקרב פלסטינים – הדלקת נרות ביום שישי, אמירת "שמע ישראל" על ערש דווי, ושמירה על שמות עבריים-מקראיים.
• מחקרים גנטיים, שמצביעים על קרבה ביולוגית בין קבוצות יהודיות לפלסטינים (Hammer et al., 2000)

השלב הבא בתיאוריה הוא החזון הפוליטי: "שיבה ליהדות". לפי מסיני, עם הכרה בזהות היהודית המקורית, יוכלו פלסטינים לעבור תהליך של "שיבה" — לא גיור במובן ההלכתי-דתי, אלא חזרה למהות הקודמת של הזהות הלאומית-דתית שלהם.

היבטים סוציולוגיים: זהות, נרטיב וגבולות הקולקטיב

מסיני חותר תחת הבניית הזהות הפלסטינית כישות נפרדת בעלת תודעה לאומית, כי קריאה להחזרת 'היהדות' משמעה, שלילת ההגדרה העצמית של האחר. בכך, הוא קורא תגר על תיאוריות של סוציולוגים מודרניים, המשתייכים למה שמכונה 'הגל האקדמי של ביקורת הלאומיות'. הגישה הקונסטרוקטיביסטית הזו של זהות גורסת, שהזהות הלאומית אינה מהותנית או טבעית אלא תוצאה של תהליך חברתי — קרובה פילוסופית לאופן שבו תנועות זהות (כמו חלקים מתנועת ה- WOKE) בוחנות את מגדר, גזע, ולאום.

כך למשל, ההיסטוריון והאנתרופולוג הפוליטי בנדיקט אנדרסון, ביקש להסביר בתיאוריה שלו על קהילות מדומיינות (Imagined Communities, 1983) כיצד זהויות לאומיות נוצרות באמצעים טכנולוגיים-תרבותיים, כמו הדפוס והחינוך, כתהליך מודרני של בניית משמעות קולקטיבית. הוא רואה באומה "קהילה מדומיינת" (Anderson, 1983), וטוען כי זהות לאומית אינה שאלה של גנטיקה אלא של נרטיב – הסיפור שהקולקטיב בוחר לספר על עצמו, לרוב כחלק ממאבק פוליטי.

גם הסוציולוג והפילוסוף ארנסט גלנר, ראה בלאומיות פונקציה של מודרניזציה, במיוחד של מעבר מחברות חקלאיות למסחריות ותעשייתיות. הוא הדגיש את הצורך בלשון משותפת, חינוך אחיד ותרבות מוסדית כדי לתחזק מדינה מודרנית (Gellner, 1983). גלנר מדגיש כי לאומיות אינה תוצאה של המשכיות אתנית אלא של תהליכים מודרניים כמו תיעוש, חינוך והומוגניזציה תרבותית.

לעומתם, מסיני נסוג לאחור — למיתוס אתני משותף, על מנת להצדיק פיוס.

היבטים פסיכולוגיים: טראומה, זיכרון וזהות מושתקת

מה קורה כאשר קבוצה מגלה כי עברה ההיסטורי שונה ממה שסיפרה לעצמה במשך דורות? ההצעה של מסיני יוצרת מצב קלאסי של דיסוננס קוגניטיבי (Festinger, 1957). במילים אחרות: אם אני מוסלמי פלסטיני, כיצד אכיל את הידיעה שאני למעשה יהודי במוצאי?

הפסיכולוגיה החברתית מדגישה כי זהות היא גם מנגנון הגנה. בייחוד בקרב אוכלוסיות הרואות עצמן מדוכאות, הזהות מתפקדת כעמוד תווך של המשכיות, משמעות וגאווה (Tajfel & Turner, 1986). כל ניסיון "לתקן" זהות זו עלול להיתפס כפגיעה בעצם קיומם.

יתרה מזו, תיאוריית מסיני מחייבת עיסוק בטראומה בין-דורית: האם ישנה "זהות מושתקת", מודחקת, כפי שטוען מסיני? האם ייתכן שישנם זיכרונות חבויים בתת-מודע הקולקטיבי של הפלסטינים, המזכירים את עברם היהודי? תיאוריות של זיכרון קולקטיבי, כגון זו של הלוויקס (Halbwachs, 1992), מראות כי תשתית הזיכרון משוחזרת באופן חברתי, על פי צרכי ההווה, ולא העבר המשוחזר.

היבטים דתיים: שיבה ליהדות – חזון או כפייה?

בעוד שמסיני מדבר על "שיבה" ולא על "גיור", התפיסה שלו נתקלת בהתנגדות חריפה מצד ההלכה היהודית, הרואה בגיור תהליך פורמלי וכולל. באין תיעוד של יהדות עבר, ובאין שמירה על אורח חיים יהודי — אין תוקף לשיבה אלא דרך גיור מלא.

מן הצד הפלסטיני-המוסלמי, התאוריה נחשבת למתקפה דתית: היא מטילה ספק בכשרות האמונה המוסלמית של מיליוני אנשים. במסורת האיסלאמית, המרת דת מן האיסלאם ליהדות נחשבת כפירה.

לכן, ה'שיבה ליהדות' שמסיני מציע, עשויה להיתפס בעיני שני הצדדים כבלתי לגיטימית – דתית ותרבותית כאחד. כל עוד אין הסכמה הדדית על נרטיב מאחד, השיבה נותרת רעיון תאורטי בלבד.

ביקורת אקדמית: בין מיתוס למדע

הטענה של מסיני נבדלת מתיאוריות אקדמיות תקפות בכמה אופנים:

1. מתודולוגיה – עבודתו אינה עומדת בכללי מחקר מקובלים, אינה מבוססת על מחקר שיטתי, לא עברה ביקורת עמיתים, ונשענת על פרשנות אישית לנתונים היסטוריים ותרבותיים. אבל צריך לציין כי בעולם אקדמי שכולו נגוע בווק, אין סיכוי לקבל לגיטימציה אקדמית. גם אם עובדתית מסיני צודק, הרי שהווק - גם בגרסתו האקדמית - מעדיף את הנרטיב על פני העובדות.
2. שימוש בגנטיקה – אף שיש ממצאים המצביעים על קרבה בין יהודים לפלסטינים (Hammer et al., 2000), אין הם תומכים בהשערה של המשכיות ישירה או "יהדות חבויה". קרבה גנטית מעידה על מוצא מזרח תיכוני משותף — לא על זהות דתית או לאומית.
3. התעלמות מזהות סובייקטיבית – הזהות הלאומית, הדתית והחברתית היא בראש ובראשונה תודעתית. מסיני מתייחס לזהות כעניין דטרמיניסטי, המתבסס על עבר 'אמיתי' מול גישות עכשוויות, המכירות בזהות כיצירה תרבותית דינמית.
4. השלכות פוליטיות – הקריאה לשיבה ליהדות נתפסת כניסיון למחיקת הזהות הפלסטינית, ואף ככלי לאומי-דתי להכפפת האוכלוסייה הפלסטינית תחת נרטיב יהודי.

החברה הישראלית ותגובות פנימיות

בישראל, תאוריית מסיני נדחתה כמעט לחלוטין הן בידי הממסד האקדמי - הווקיסטי יש לומר - והן בקרב גורמי ממשל. עם זאת, היא עוררה עניין במספר חוגים דתיים וציוניים, במיוחד בקרב תומכי ימין, הרואים בפלסטינים "שבטים אובדים" של עם ישראל.

מבחינה סוציולוגית, הדבר מעיד על הכמיהה לנרטיב מכונן חדש – כזה שבהיעדר סיכוי לפיוס, יוכל להפוך את הסכסוך ללא רלוונטי, תוך התבססות על על עליונות מוסרית ו/או היסטורית. במובן זה, מסיני אינו רק חוקר חובב אלא גם מספר סיפורים – מספר סיפור מכונן אלטרנטיבי. אם תרצו, הוא בונה בעצמו נרטיב חדש מול הנרטיב הפלסטיני.

פלסטינים כ"יהודים לשעבר": אתיקה של הטענה

מה ההשלכות של קריאת תיגר כזו על הזהות של האחר? האם מותר, מבחינה מוסרית, לטעון בפני קבוצה אתנית שלמה שהיא טועה לגבי עצמה?

מושג ה-"Othering" בסוציולוגיה מתאר תהליך של הגדרה עצמית באמצעות שלילת האחר (Said, 1978). מסיני עושה מהלך הפוך: במקום ליצור "אחר", הוא מבקש לאיין את האחרות, תוך הכחשת זכותו של האחר להגדרה עצמית.

סיכום

התיאוריה של צבי מסיני, על אף שאינה עומדת בסטנדרטים של מחקר אקדמי, מציעה סיפור עז ופרובוקטיבי שמאתגר את התפיסות המקובלות של זהות, מוצא ולאומיות. בעולם של דימויים ונרטיבים, השאלה החשובה איננה אם מסיני 'צודק', אלא מה עושות טענותיו למערכת הסמלית של הזהויות במרחב הישראלי-פלסטיני.

מבחינה סוציולוגית, מדובר בתיאוריה רגרסיבית — חזרה לשורשים — שמטרתה לבנות גשר על פני רגישויות תרבותית ופוליטית. האם יש לה סיכוי ליצור מהפך?

[לאוסף המאמרים בנושא 'דיסוננס קוגניטיבי', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• הרחבת המושג: 'אסטרטגיה'.
• הרחבה על תיאוריית 'אנחנו' ו'הם' (in-group ו-out-group).
• אוסף המאמרים על 'הפרוגרסיבים החדשים ואנחנו'.
• הרחבה על מכת הנעורות, WOKE, הסדר התרבותי הפרוגרסיבי המטורלל.
• אוסף המאמרים בנושא 'דיסוננס קוגניטיבי'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
• ויקיפדיה: צבי מסיני.
• פנחס יחזקאלי (2024), 'אנחנו' ו'הם' (in-group ו-out-group). התיאוריה שקורעת את המערב מבפנים, ייצור ידע, 10/9/24.
• פנחס יחזקאלי (2020), דיסוננס קוגניטיבי והשלכותיו באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 12/1/20.
• פנחס יחזקאלי (2022), הפרוגרסיביים החדשים ואנחנו באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 5/1/22.
• פנחס יחזקאלי (2022), מכת הנעורות, WOKE, הסדר התרבותי הפרוגרסיבי המטורלל, ייצור ידע, 2/10/22.