תקציר: בפרק כ"א בפרשת אמור עוסק בציוויים מיוחדים ונוספים בנושאי טהרה וטומאה על הכוהנים. לכאורה הדבר איננו מובן הרי כל בני ישראל נצטוו להיות קדושים, ומדוע המקרא מטיל על הכוהנים ציוויים נוספים ומיוחדים? התשובה לכך היא זאת. הכוהן נדרש לשמור על טוהר גופו כדי להגן על קדושת המשכן/מקדש. האיסור להיטמא למת, ואיסורי נישואין שונים, יאפשרו לכוהן להיות באופן תדיר טהור, גם אם איננו עובד באותה עת במשמרתו בקודש.

[לקובץ המאמרים על 'פרשת אמור', לחצו כאן]

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

פרשת אמור פותחת בציוויים הקשורים לקדושתם וטהרתם של הכוהנים. 

אין זו הפעם היחידה שהמספר המקראי עוסק בעניינים של קדושה:

• בפרשת שמיני אנו מוצאים את ענין הקדושה בשמירה על מאכלות אסורות;
• בפרשות תזריע ומצורע יש את הדיון אודות הקדושה האישית לזכר ולנקבה כולל פרשת העריות,
• ולבסוף - פרשת קדושים, הפותחת בציווי הדורש מכלל ישראל להיות קדושים.

אשר על כן תמוה הדבר שבפרשתנו צפה ועולה הדרישה אודות הקדושה המיוחדת לכוהנים. תמיהה זו כבר ביטא קורח באפן חריף במילים הבאות: "וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם יְהוָה, וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל יְהוָה" [1].

יתכן ששאלת קֹרח דומה לשאלתנו והיא - מדוע הכוהנים זקוקים לחוקים מיוחדים לשמר את קדושתם?

הלוא כבר נאמר על כל העדה שהיא קדושה, או לחילופין, מהי המשמעות של הקדושה המיוחדת לכוהנים?

תשובה ראויה על כך איננה בנמצא היות וגם בני ישראל לאחר מותו של קורח עדיין חשבו שהצדק עימו. אולם פטור בלא כלום אי אפשר, והרמב"ן על אתר אומר כי הציווי המיוחד על הכוהנים בפרשתנו בא לומר שעליהם להיזהר ולשמור על קדושתם גם שהם אינם בתפקיד במקדש:" בכאן יזהיר שלא יטמאו במת לעולם אפילו בעת שלא יבואו במקדש והיא מעלה להם בעצמם, ולכך הזכיר הכתוב הכוהנים לאמר כי בעבור שהם כהני ה' ומשרתי אלהינו יאמר להם שיתנהגו כבוד וגדולה בעצמם ולא יטמאו לעולם"[2].

הרמב"ן מהדהד את דברי המדרש כדלקמן: "אמור אל הכוהנים ואמרת אליהם, הרי אמירה שתי פעמים, למה הדבר דומה לטבח שהיה נכנס ויוצא לפני המלך, אמר המלך גוזרני עליך שלא תראה מת כל ימיך, מפני שאתה נכנס ורואה את פני, שלא תטמא פלטרין שלי, כך הקב"ה גזר על הכוהנים הנכנסים לבית המקדש שלא יטמאו למת"[3].

כידוע הכוהנים עבדו במשמרות במשכן/מקדש, ולכאורה כאשר אין הם במשמרת הרי הם יכולים לעשות ככול העולה על רוחם ולא היא. גם בשעה שאין הם במשמרתם חובה עליהם לציית לדיני טהרה קפדניים שאוסרים עליהם להיטמא למת בכל זמן נתון.

הכוהן נדרש אפוא לשמור על טהרת גופו כדי להגן על טהרת המקדש. אי ציות לדיני טהרה אלו ונישואין אסורים ימנעו ממנו את מילוי חובתו זו. ברם לכוהנים הרגילים היה מותר להשתתף בלוויותיהם של קרובי משפחה, אולם הכוהן הגדול, המייצג סטנדרט של קדושה עילאית, מנוע מליטול חלק בכל טקס שנערך למת גם אם המדובר בהוריו. יתכן גם שציוויים חמורים אלה על הכוהנים בכלל ועל הכוהן הגדול בפרט, באו לעכב או למנוע את פולחן המתים שהיה נפוץ מאוד במזרח הקדום [4].

לאחר הבאת הכלל כי אסור לכוהנים להיטמא למתים, מונה המקרא את הפרטים בהם לכוהן רגיל מותר להיטמא:

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו. כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו, לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו. וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ לָהּ יִטַּמָּא"[5].

משמעות הביטוי שאר בשר הוא אדם קרוב בקרבת דם. אחרים פרשו שהכוונה לאשתו של הכוהן אולם אין פירוש זה נלמד מפשט הפסוק. חז"ל קבעו במפורש שכוהן חייב לקבור את אשתו גם נגד רצונו:" לה יטמא מצוה לא רצה מטמאין אותו על כרחו ומעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח ולא רצה ליטמא ונמנו אחיו הכהנים וטימאוהו בעל כרחו"[6], אולם הרמב"ם פסק כי הכוהן חייב לטמא לאשתו רק מדברי סופרים ולא מהתוקף של דברי המקרא כדלקמן:" אשתו של כהן מתטמא לה על כרחו ואינו מטמא לה אלא מדברי סופרים"[7].

הפסוק בפרקנו, העוסק בקרובים שעליהם הכוהן כן מטמא, הם ששת הקרובים המייצגים דגם של המשפחה הישראלית המורחבת שמנתה שלושה דורות – ראש בית אב ורעייתו, בנו או בניו היורשים שנשארו לגור בבית, בנותיו הלא נשואות כלותיו ונכדיו. מערכת זו כבר נכתבה קודם לכן באיסורי עריות בספר ויקרא [8].

איסורי העריות שופכים אור אודות בית האב הישראלי בתקופת המקרא, ועל מערכת היחסים שבין הפרטים הכלולים ברשימה זו. התכלית של האיסורים הללו היא לקיים סדר מוסרי ונאות ביחסי האישות בתוך בית האב, סדר שהיה הכרחי לשלומו של בית האב האמור, ואין כאן המקום להאריך.

נחזור לפרקנו. הדגש של המקרא כי הכוהן יכול להיטמא לאחותו הבתולה הקרובה אליו, בא להוציא מהכלל את מי שנאנסה, והדגש בביטוי קרובה אליו בא להוציא את אלה שאינן אחיותיו מאמו ומאביו. אם אותה אחות נתארסה לאיש אבל עדיין מתגוררת בבית אביה הכוהן אמור להיטמא לה:" אחותו הנשואה אינו מטמא לה אע"פ שהיא נשואה לכהן שנאמר הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש הבתולה פרט לאנוסה ומפותה יכול שאני מוציא את הבוגרת ומוכת עץ תלמוד לומר אשר לא היתה לאיש מי שהוייתה בידי איש אשר לא היתה לאיש פרט לארוסה שאינו מטמא לה אף על פי שהיא ארוסה לכהן", " אחיו ואחותו מאמו אינו מטמא להן שנאמר ולבנו ולבתו ולאחיו ולאחותו מה בנו הראוי לירושתו אף אחיו ואחותו הראויים לירושתו"[9].

הפסוק הקשה להבנה בפרקנו הינו הפסוק הבא:" לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו לְהֵחַלּוֹ"[10].  נראה שכוונת הפסוק היא שלא ייטמא כוהן – בעל בעמיו, לבזות או לחלל את כבודו – להחלו[11]. רוצה לומר בגין מעלת הכוהן יש לו להיזהר שלא יחלל את מעלתו זו בטומאת המת.

כל הדברים שדנו עד כאן עוסקים בכוהן הדיוט – רגיל. לעומתו הכוהן הגדול, שרק ראשו נמשך בשמן המשחה, בעוד שעל שאר הכוהנים רק מזים את השמן עליהם, כוהן גדול זה אין לו לנהוג בנהגי אבלות כלל, ואפילו לאביו ולאימו אין לו רשות להיטמא כל שכן לאחרים:" וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו אֲשֶׁר יוּצַק עַל רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִלֵּא אֶת יָדוֹ לִלְבֹּשׁ אֶת הַבְּגָדִים אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם. וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא, לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא"[12].

איסורים אלו מובאים שוב בפירוט רב בספר יחזקאל, קצתם מילה במילה וקצתם לפי תוכנם [13]. קשה להוכיח אלו חוקים קדומים יותר אלה שבפרקנו או אלו שמנויים ביחזקאל. אולם השוואה מהירה לנאמר כאן ושם, נותנת לנו טעם מספיק לדחות את ההשערה כי החוקים בפרשתנו עובדו מחדש או עובדו מחדש ממקורות שונים, והטבלה המשוואה ביניהם תוכיח זאת, כדלקמן (ראה הערה 4).

אחרית דבר

בפרק כ"א בפרשת אמור עוסק בציוויים מיוחדים ונוספים בנושאי טהרה וטומאה על הכוהנים. לכאורה הדבר איננו מובן הרי כל בני ישראל נצטוו להיות קדושים, ומדוע המקרא מטיל על הכוהנים ציוויים נוספים ומיוחדים?

התשובה לכך היא זאת: הכוהן נדרש לשמור על טוהר גופו כדי להגן על קדושת המשכן/מקדש. האיסור להיטמא למת, ואיסורי נישואין שונים, יאפשרו לכוהן להיות באופן תדיר טהור, גם אם איננו עובד באותה עת במשמרתו בקודש.

לכוהנים הרגילים היה מותר ליטול חלק רק בלוויותיהם של קרובי משפחתם. מנגד, הכוהן הגדול, שראשו נמשך בשמן הקודש, אסור היה לו להשתתף בכל טקס שנערך למת, לרבות הוריו.

יתכן שאיסורים אלה, החוזרים כמעט מילה במילה בפרק מ"ד ביחזקאל, באו כדי לבלום או לעכב את פולחן המתים שהיה נפוץ באותה תקופה, לצד העובדה שכוהנים המשרתים בקודש חלה עליהם חובה מיוחדת לשמור על קדושתם ולהימנע מלהיטמא למת, היות וכוהן שנטמא איננו יכול לעבוד במשכן/מקדש. 

[לקובץ המאמרים על 'פרשת אמור', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על 'פרשת אמור';
• אוסף המאמרים על 'פרשת קדושים';
• אוסף המאמרים על פרשת שמיני;
• אוסף המאמרים על פרשת תזריע;
• אוסף המאמרים על 'פרשת מצורע';

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת אמור באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 7/5/19.
• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת קדושים באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 3/5/19.
• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת שמיני באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 29/3/19.
• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת תזריע באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 5/4/19.
• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת מצורע באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 11/4/19.

[1] במדבר, פרק ט"ז, פסוק ג'.

[2] ר' משה בן נחמן(רמב"ן), ויקרא, פרק כ"א, פסוק א'.

[3] תנחומא, אמור, סעיף א'.

[4] עולם התנ"ך, ויקרא, דודזון – עתי, ת"א, 1997, עמוד 149.

[5] ויקרא, פרק כ"א, פסוקים: א' – ג'.

[6] בבלי, זבחים, דף ק', עמוד א'.

[7] רמב"ם, שופטים, הלכות אבל, פרק ב', הלכה ז'. (להלן: רמב"ם הלכות אבל).

[8] ויקרא, פרק י"ח, פסוקים: ז' – ט"ז.

[9] רמב"ם, הלכות אבל, הלכות: י', י"ב.

[10] ויקרא, פרק כ"א, פסוק ד'.

[11] להחלו - מהשורש ח.ל.ל בניין נפעל, שפירושו ביזה או טימא. 

[12] ויקרא, פרק כ"ד, פסוקים: י' – י"א.

[13] דוד צבי הופמן, ספר ויקרא, מוסד הרב קוק, ירושלים, כרך ב', 1976, עמודים: ס"א – ס"ב.