תקציר: מה מקורו של חג "לג בעומר"? תאריך זה מציין את תחילת המרד של היהודים נגד הרומאים, אך לאיזה מרד הכוונה?

[לסדרת מאמרי ל"ג בעומר, לחצו כאן]

דוד א' פרנקל (ראו תמונה משמאל) הוא ד"ר למשפטים מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ופרופ' אמריטוס בפקולטה לניהול באוניברסיטת בן גוריון בנגב. מחבר הספר "תובנות מנהיגות וניהול - הגיגים והרהורים לאור פרשות השבוע וחגי ישראל" בהוצאת ראובן מס, ירושלים (ראו תמונת כריכה בסוף המאמר למטה).

*  *  *

ממגילת אסתר אנו לומדים על מקורו ומועדו של חג הפורים, שמקורו בפרס ובמדי; ומספר המקבים, הידוע גם בשם ספר החשמונאים, ממגילת בני חשמונאי וממסכת שבת, אנו לומדים על חג החנוכה – החג הראשון שכולו ישראלי – ומועדו.

אך מה מקורו של חג "לג בעומר"? תאריך זה מציין את תחילת המרד של היהודים נגד הרומאים, אך לאיזה מרד הכוונה?

שתי מסורות עיקריות קיימות למקורו של חג ל"ג בעומר (לפחות) למקורו

מסורת אחת מייחסת אותו לתחילת המרד בשנת 66 לספירה הכללית, בימיו של המלך אגריפס הראשון, כאשר בית המקדש עמד עדיין על תילו, ואילו המסורת השנייה מייחסת אותו למרד הגדול בהנהגתו של בר כוכבא שהחל 62 שנים לאחר מכן – בשנת 128, לאחר שבית המקדש כבר חרב.

המסורת הראשונה נשענת על מה שכתב ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו (הידוע בשמו הלועזי - יוספוס פלַויוּס)  בספרו תולדות מלחמות היהודים עם הרומאים ואביא את דבריו מתרגומו של ד"ר י' נ' שמחוני [בהוצאת אברהם יוסף שטיבל בע"מ, תל אביב, שנת תרצ"ח], בספר ב, פרקים טו-יז, על התנהגותו של הנציב הרומי האחרון, פלורוס.

לא מצאתי מקור כתוב על תחילתה של המסורת השנייה שהשתרשה במסורת העממית מדור לדור.

וכך כתב יוסף בן מתתיהו:

"א. ובעת ההיא נמצא המלך אגריפס באלכסנדריה, כי נסע שמה לברך את אלכסנדרוס [=טיבריוס אלכסנדרוס שבעבר היה נציב ביהודה – דא"פ], אשר שלח אותו נירון אל מצרים ומלא את ידו להיות שם לנציב.

אולם ברניקי אחות אגריפס הייתה אז בירושלים ולבה חלל בקרבה למראה רשעת הצבא. פעם בפעם שלחה את שרי הרוכבים אשר לה ואת שומרי ראשה לבקש את פלורוס, כי יאסף את ידי המרצחים. אולם  פלורוס לא שם לבו למספר הנרצחים הגדול ולא למעלת האשה, אשר שלחה אליו לבקש רחמים עליהם, כי רק אל בצעו לטש את עיניו, ולא שמע לקולה. וחמת זדון אנשי־הצבא נתכה גם על המלכה ונקל היה עיניהם להתעלל ביהודים הנתפשים ולשחוט אותם לעיניה, כי גם אותה הכו נפש כמעט, לולא קדמה לברוח אל חצר המלך ושם ישבה כל הלילה יחד עם שומרי ראשה, בפחדה פן יפרצו אנשי־הצבא בבית. היא באה אל ירושלים לשלם את נדרה לאלוהים, כי חֹק הוא לאנשים, אשר יצאו בשלום ממחלה רעה או מצרה אחרת, לקבל עליהם בנדר [...],  ובשַלם ברניקי את נדרה עמדה יחפה לפני הבימה והתחננה אל פלורוס  [על עמה], אך פלורוס לא בוש מפניה, וגם חייה היו תלויים לה מנגד.  

ב. הדברים האלה נעשו בששה-עשר לחודש ארטֶמיסיוס (אִיָר) וממחרת היום מהר כל העם אל השוק העליון והתאבל על ההרוגים בזעקה גדולה ומרה וקללות רבות נזרקו מפי ההמון כנגד פלורוס וראשי העם יראו את הדבר הזה ויצאו יחד עם הכהנים הגדולים וקרעו את בגדיהם והתנפלו לרגלי העם והפצירו בו לכבוש את כעסו, לבל יעלה את חמת פלורוס עד להשחית ולא יוסיף צרות חדשות על כל הרעה אשר מצאתהו.

ההמון נפתה במהרה למלא אחרי הדברים האלה, כי נשא את פני האנשים המפילים לפניו תחנונים וגם בטח, כי לא יוסיף פלורוס לעשות רשע.

ג.  ופלורוס התעצב אל לבו, בראותו כי כבתה אש המרד, ובקש לו עצה להפיח אותה מחדש. הוא שלח לקרא לכהנים הגדולים ולחשובי העם ואמר להם, כי רק בזה יתנו מופת, כי לא יוסיף העם מעשי מרד, אם יצאו לקבל בכבוד את פני אנשי הצבא הבאים מקיסריה, כי עוד שני גדודים עלו משם.

בעוד טובי ירושלים מזעיקים את העם [למלא אחרי דברי הנציב] שלח פלורוס פקֻודה אל שרי־המאות אשר בשני הגדודים, לבל ידברו שלום ליהודים היוצאים לקראתם לברכם ויתנפלו עליהם בחרב, אם יחרפו אותו בפיהם.

והכהנים הגדולים אספו את העם בהר־הבית ובקשו אותו לצאת לקראת הרומאים לשלום ולקַדם את פני הגדודים בברכה טרם תבוא עליהם רעה נוראה. אולם שוחרי המרד מאנו לשמוע בקולם ואחרי הרצח בירושלים נספח רֹב העם על מרי-הלב האלה.

ד. [...]

ה. [...] כדברים האלה דברו הכוהנים הגדולים על לב העם וגם השקיטו את רוח הנרגנים בדברי אימה וכבושים, ואחרי-כן יצאו בראש העם במנוחה ובסדר לקדם את אנשי־הצבא, וכאשר קרבו אליהם ברכו אותם לשלום.

אולם הרומאים לא ענו לברכתם ומריבי־פלורוס הרימו קול צעקה, והדבר הזה היה האות הנתון לרומאים: מיד הקיפו אנשי־הצבא את ההמון והכו אותו במקלות וגם רדפו אחרי הבורחים ורמסום בפרסות סוסיהם. רבים נפלו ביום ההוא ממכות הרומאים ורבים ועצומים מאלה היו למרמס רגלי אחיהם, כי נורא היה הדחק בשערי העיר, כאשר רצה כל אחד לעבור את חברו ולהמלט, והדבר הזה עצר את כל הבורחים.

ונורא היה גם מות הכושלים במנוסתם, כי נחנקו ונרמסו ברגלי האצים אחריהם, עד אשר לא נכרו עוד פניהם, ולא נשאר אף חלל אחד אשר ידעו בו קרוביו כי זה הוא, לקברו עם אבותיו. ואנשי הצבא פרצו עם הפליטים יחד בשערי העיר והכו מבלי הרף את האנשים אשר נפלו בידם ולחצו את ההמון דרך המגרש הנקרא ביזיתא אל העיר ובקשו לבקוע להם דרך ולכבוש את הר־הבית עם הבירה (מצודת אנטוניה) יחד, כי פלורוס התאוה ללכדם, ועל־כן הוציא את אנשי־צבאו מחצר המלך ונסה להבקיע אל הבירה. אולם מזימתו הרעה לא קמה, כי התיצב העם לקרב לעֻמת אנשי־צבאו והשיב את ימינם אחור. רבים עמדו על גגות הבתים והמטירו משם אבנים על ראשי הרומאים, וכאשר עיפה נפש אלה ממטר אבני הקלע ממעלה וגם קצרה ידם לפלס דרך בין המונות האנשים, אשר סגרו את רחובות ירושלים, נסוגו לאחור ושבו אל מקום מחנם אשר בחצר המלך."

לא אמשיך כאן בתיאור המרד אך אציין כי לפי כתבי בן־מתתיהו, פלורוס בקש לו דרכים נוספות להביא מלחמה בשערי ירושלים ושלח לממונים עליו מכתב מלא כזבים על־דבר מרד היהודים והתגולל עליהם, כי התגרו אתו מלחמה, וגם ספר כי מהם יצאה הרעה אשר עשה הוא להם.

בסיפור זה בתאריך בט"ז באייר (בששה-עשר לחודש ארטֶמיסיוס (אִיָר) הגיעה התעמרות הציב הרומי פלורוס לשיאה ולמחרת – י"ז באייר פרץ המרד. י"ז באייר הוא ערב לג בעומר.

מעניין לקרוא בכתביו של בן מתתיהו על התנהגותם של המנהיגים הרשמיים – הכוהנים, שהתנגדו למרד ולכל ניסיון התנגדות וכן על ניסיונם לרצות את ה"שלטון הזר" את פלורוס הרומי, גם כאשר הביא לרצח המוני יהודים, ובמקביל הכוהנים ניסו לשכנע את היהודים בירושלים ובארץ כולה כי פני הרומים לשלום, ולכן אין לצאת נגדם אלא לרַצות אותם. 

התנהגות זו מזכירה התנהגות דומה של מנהיגי יהודים באירופה במיוחד בעת מלחמת העולם השנייה, אך לא רק באירופה ולא רק בעת מלחמת העולם השנייה.

המסורת השנייה מייחסת את ל"ג בעומר למרד אחר – מרד בר כוכבא שהחל 62 שנים מאוחר יותר

... אלא שלא מצאתי שתאריך זה נכתב במקור היסטורי כלשהו.

יתכן שמרד בר כוכבא החל גם הוא בל"ג בעומר, וכי תאריך זה נבחר לתחילת המרד מכיוון שבאותו תאריך כבר חגגו או הזכירו את המרד הראשון, ויתכן גם שראו במרד החדש המשך של המרד הראשון. לפי פרשנויות שונות, העוברות מדור לדור, ישיבתם הארוכה של החכמים בליל סדר פסח עד שהגיעה "השעה לקריאת שמע של שחרית" הייתה הישיבה בה תוכנן המרד הגדול, ויתכן שאז גם קבעו את תחילתו לל"ג בעומר.

אין טעם או סיבה כלשהי לצאת נגד מסורת שזכתה להילה של גבורה מיוחדת, לרבות עצמאות מדינית ­­- גם אם הייתה זמנית. מסורת עממית נמשכת גוברת על הצורך בתאריכים מדויקים.

מכיוון שמדובר במרד, ללא קשר לתאריך תחילתו, נוכל להבין את הדלקת המדורות. זו הייתה הדרך המהירה לפרסם בכל רחבי הארץ את תחילת המרד, בהעדר דרכי תקשורת אחרים, ומבלי שניתן היה לעקוב אחרי מעבירי ההודעות.  

ליום ל"ג בעומר מייחסת המסורת גם אירועים נוספים, שמקורם בסיפורי עם ואגדות. כך היא המסורת לפיה ל"ג בעומר היה יום הסמכתו של ר' שמעון בן יוחאי, יום נישואיו ולאחר שנים גם יום פטירתו. מסורות אלה הן חלק מהמקורות להילולא שעורכים בל"ג בעומר על קברו.

אם נעיין בתנ"ך נמצא שי"ח באייר נחשב גם ליום תחילת ירידת המן בעת נדודי ישראל במדבר. בחמישה עשר יום לחודש השני (אייר) התלוננו בני ישראל והעדיפו את סיר הבשר על לכתם במדבר. למחרת הודיע משה שכעבור יום יומטר עליהם לחם מן השמים, כלומר ב-י"ח באייר – שהוא יום ל"ג בעומר.

גרסה קודמת יותר היא ייחוס תחילת המבול לתאריך זה, שהוא היום ל"ג בעומר: "בשנת שש מאות שנה לחיי נוח, בחודש השני, בשבעה עשר יום לחודש ביום הזה, נבקעו כל מעינות תהום רבה וארובת השמים נפתחו". מכאן למדו שהמבול החל ב-י"ז לחודש אייר, שהוא ערב ל"ג בעומר.

מסורת אחרת מספרת לנו כי "שנים-עשר אלף זוגים תלמידים" שהיו לרבי עקיבא, מתו במגפה מאחר לא נהגו כבוד זה בזה, מפסח עד ל"ג בעומר שאז נעצרה המגפה. (ראו מסכת יבמות ס"ב ע' ב).  

הימנון ל"ג בעומר

אסיים בהבאת מילותיו של אחד השירים, שבילדותי היה כעין "הימנון ל"ג בעומר". שיר זה שרנו בטיולי הצופים בחיק הטבע ביום ל"ג בעומר כשאנו "חמושים" בקשת וחץ, זכר למלחמה נגד הרומאים. את מילות ה"הימנון" חיבר ש' ל' גורדון, שבנוסף להיותו משורר היה אחד מפרשני התנ"ך. חוברו לו מספר לחנים, אך המקובל ביותר היה זה של חנינא קרצ'בסקי (ראו תמונה משמאל), שהיה מורה למוסיקה בגמנסיה הרצליה בתל אביב:

הַיַּעְרָה, הַיַּעְרָה! הַיַּעְרָה בְּקֶשֶׁת וָחֵץ
נָקוּמָה, נֵצֵאָה – שָׁם פֶּרַח הֵנֵץ.
יָצִיצוּ, יָצִיצוּ מֵעַל, מִצַּמֶּרֶת כָּל עֵץ,
שָׁם יֶרֶק וָזֹהַר וְרַחַב אֵין קֵץ.

הַיּוֹם לָ"ג בָּעֹמֶר, הַיּוֹם לָ"ג בָּעֹמֶר.

נִשְׁרֹק עִם חָסִיל וּנְזַמְזֵם עִם הַזְּבוּב,
נְקַרְקֵר עִם צְפַרְדֵּעַ שׁוֹכֶנֶת בַּסּוּף:
נָרוּצָה, נָרוּצָה אַחִים, הוֹי, נָרוּץ, נִשְׁתּוֹבֵב!
נָרִיעָה, נִצְהָלָה, נָגִילָה בְּכָל לֵב!

הַיּוֹם לָ"ג בָּעֹמֶר, הַיּוֹם לָ"ג בָּעֹמֶר.

[לסדרת מאמרי ל"ג בעומר, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף מאמרי ל"ג בעומר;
• אוסף המאמרים בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2018), שואה ומלחמה: מלחמת העולם השנייה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 10/4/18.