תקציר: מחאת טייסי המילואים היא סחיטה אפקטיביות מאוד. אין לנו טייסים אחרים; כי לא הקפדנו לגוון מקורות אנושיים; וגם אם נגוון היום את מקורות כוח האדם לקורס הטייס, יהיו לנו טייסים אחרים רק בעוד שלוש שנים... ובינתיים, הרמטכ"ל זקוק לטייסים השובתים, ומדינת ישראל זקוקה להם. הסחיטה הזו ממקמת אותנו היום בחצי הדרך להפיכה צבאית; ואין לנו אלטרנטיבה.
[חלק מהמאמר ראה אור לראשונה באתר ישראל היום. הוא מובא כאן באישורו ובאישור המחבר] [לאוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'אפקט ההילה' והשלכותיו, לחצו כאן] [לאוסף מאמרים על 'צבא העם' וגיוס החובה, לחצו כאן] [לריכוז מאמרים בנושא: צבא המילואים, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על אליטות ואליטיזם, לחצו כאן]
אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות.
בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.
* * *
מחאת טייסי המילואים מעוררת בעיני חרדה; והיא מהווה בעיה נוראה לפיקוד העליון של צה"ל. היא לא הייתה מתהווה ללא הטלטלה חסרת התקדים אליה נקלעו החברה וההנהגה הישראלית. ובכל זאת, נדרש להפריד בין הדיון בצדקתה של המחאה, לבין המאמץ לשמר את צה"ל מעל לכל מחלוקת חברתית או פוליטיות.
כמה מהשותפים למחאה, מוכרים לי מקרוב, בהם גם רעייתי, שיצאה במוצאי שבת להפגין ברחובות תל אביב. גם אני אשמח לסיים את הטלטלה הנוראה מתוך פניה כנה לדיבור ופשרה מוסכמת.
דווקא בשל כך מאז ראשית המחאה התמקדתי בשיח הפומבי בעיקר במאמץ אחד: שימור צה"ל מחוץ למחלוקת.
המשרתים במילואים הם אזרחים חופשיים, וזכותם לבטא דעתם ולהפגין. אבל...
השירות בצה"ל - גם עבור איש מילואים, וגם עבור הסדירים - יש בו עוצמה של התמסרות. המשרתים במילואים הם אזרחים חופשיים, וזכותם לבטא דעתם ולהפגין.
המוחים מסבירים שהם מתנדבים, ואם רק יבקשו יוכלו לסיים את שרותם. זה נכון לגבי רבים ממשרתי המילואים. החוק לכשעצמו אינו יכול לחייב להתנדבות. ולא ניתן לאלץ אותם לשרת בכוח החוק. אם נעשה זאת, לא יהיה לנו צבא.
אלא שעבור מי שצה"ל מצא אותו נחוץ וביקש התנדבותו, עצם הכרת הנחיצות מציבה בפניו חובה גדולה שהיא הרבה מעל לחובת החוק. כוחם הפורמלי של המדינה והצבא מושתת על כוח החוק, אבל המסירות הכרוכה בשרות מתבטאת במשהו שלא ניתן להבטיח רק מכוח החוק. את ההתמסרות הנעלה הזו חייבים לשמר.
הכובע הנוסף של המוחים, כבעלי תפקיד בצה"ל, חייב להישמר מחוץ למחאה האזרחית.
מכוח המסירות הזו, ולא רק מכוח החוק, ביצעתי בקיץ 2005 את ההתנתקות
עשיתי - יחד עם רבים מחיילי וקציני - משימה קשה ושנויה במחלוקת, לא פחות מימי תש"ח. ואני יכול לדבר מהמקום שבו אני עומד:
כשקיבלתי כמפקד אוגדה 36 את המשימה לפנות את גוש קטיף, סיפרתי קודם כל לאבי, ידעיה הכהן (ראו תמונה משמאל), מראשי ההנהגה המתנחלית, שאצלו בבית התחיל גוש אמונים. והוא שומע את שהוטל עלי וללא היסוס משיב: "אוי אברוך... אתה חייב לציית. אין לך ברירה. למה? כי ברורה לו נשגבות השירות בצה"ל.
ואז, הרמטכ"ל דני חלוץ - שידע את דעותיי - קרא אותי אליו, כדי לוודא שאני לא שובר נאמנות; ואני נתתי לו את מילתי; וביחד עם אלפים במצב דומה, עשינו את מה שהוטל עלינו. זאת, מתוקף ההבנה, שהשירות בצה"ל הוא מעל לדעותינו האישיות.
אחד מאנשי, מ"פ בגולני, גדל במושב גדיד בגוש קטיף. הוא נאלץ לפנות, עם פלוגתו, את הוריו ואת שכניו, בשם הציות למשהו שהוא נשגב מכולנו; הוא קדושת השירות בצה"ל, שבלעדיו, אין לנו קיום [לקובץ המאמרים על ההתנתקות ותוצאותיה, לחצו כאן].
ואז, אני שואל: "רגע, איך המוחים מתירים לעצמם את מה שהיה ברור לנו שאסור?"
כשאני מספר את זה לאנשי המחאה הם משיבים לי שזה לא אותו דבר...
לטענתם, לא נדרשתי להתמודד עם פירוק המשטר הדמוקרטי. ואני משיב, שעבורי בסדר העדיפויות שלי, עשיתי מעשה שהוא קשה וחמור פי כמה מחרדה מששינוי כללי המשחק הדמוקרטי.
צריך לתת כבוד לתחושות האחר. לתת טיפת מקום להבנה שעבורי ועבור לפחות מיליון אזרחים נאמנים, עקירת יישוב יהודי היא אסון גרוע פי כמה מכל שינוי ב'כללי המשחק' של ניהול המדינה.
כשראש הממשלה לשעבר, אהוד ברק (ראו תמונה משמאל), בניגוד לכל עקרונות יצחק רבין - ויתר בשנת 2000 בקמפ דיויד, על ירושלים המאוחדת - היה זה צעד שעבורי ועבור שכמותי, קשה להכלה אף יותר מדיקטטורה.
חיוני להבין, שמה שנחשב בעיני האחד לצעד לגיטימי; הוא עבור אחרים הוא חורבן. ואיך ניתן למדוד, למי כואב יותר? שתי נשים מתפתלות עם צירי לידה בבית חולים. האם ניתן לדעת למי כואב יותר? אפשר רק לכבד, זה את כאבו של האחר. לכן אני משתדל בהתאם להבין את המקום ממנו נובעת בשעה זו החרדה שלהם. אבל חייבים להבין, שבמעשינו הצבנו מופת לחברה הישראלית, שאומר השירות בצבא מעל הכל!
וצריך לדעת עוד: היו אז מפקדים בצהל, כולל סגן הרמטכל קפלינסקי ואחרים, שאמרו, שאם כאן יהיה שבר ואנשים, למשל, מהציונות הדתית, יסרבו פקודה, צה"ל ידע לקחת את זה בחשבון בעתיד, בשאלת המינויים. האם אנחנו הולכים להגיע למקום הזה, ולמנות טייסים לפי פוטנציאל ההצטרפות העתיד שלהם למחאות?
עם אקדח לרקה...
בניגוד למה שמתרחש היום, למנהיגי ההתנחלות ולרבנים היה ברור, באותם ימים של גוש קטיף, שאין להם בכלל התחלה של לגיטימציה לקרוא לסירוב, כי הם לא מקבלים לזה תמיכה מאנשיהם. אז מה קרה עתה? למה עכשיו כן?
כי אנחנו משלמים היום את מחירה של טעות והזנחה רבות שנים, של התעלמות מחיוניותו של המגוון למערכת חפצת חיים; ובהשלמה עם מצב, שבו העוצמה כולה מרוכזת בידיה של קבוצה אחת, על חשבון האחרות. צה"ל - ובעצם עם ישראל כולו - לומד היום, מאוחר מידי, שהקפדה על מגוון אנשים ממקורות שונים - בכל תחום עיסוק - היא חיונית, בוודאי לצבא עם, של מדינה חפצת חיים, המתמודדת עם אתגריים קיומיים [לאוסף המאמרים על מגוון (Diversity) וחשיבותו, לחצו כאן] [לאוסף מאמרים על 'צבא העם' וגיוס החובה, לחצו כאן].
הכל מרוכז בידיה של קבוצה אחת: גם הסייבר, גם 8200, גם הטייסים; וזו גם הקבוצה שמובילה את ההייטק הישראלי. זוהי מערכת רבת עוצמה, המגובה בתמיכה בינלאומית [לאוסף המאמרים על 'עוצמה', לחצו כאן].
המערכת הזו מרושתת היטב במוקדי הכוח של החברה הישראלית, וממנפת אותם היטב [להרחבת המושג: 'רשת', לחצו כאן].
עוצמה, שחייבים להבין אותה!
זוהי עוצמה שחייבים להבין אותה; של קבוצת מיעוט, שמפעילה סחיטה אפקטיבית על כל החברה הישראלית; ועוד בשם ההגנה על הדמוקרטיה... לכן, אנחנו נאלצים לחיות במצב, לפיו מה שמותר לאחד אסור לאחר; וצריך להתחיל ולברר, של השאלה, מי אנחנו כחברה, ואיזה יתרונות פריבילגיים יש לקבוצה אחת שאין לקבוצה אחרת; ולמה!
צריך להבין, עד כמה הסחיטה הזו אמיתית ואפקטיביות מאוד. אם היה מדובר בחי"רניקים מגולני, אין ספק שהיו מושלכים מיד לכלא, ל- 28 יום, והיינו מסתדרים בלעדיהם. אבל, אין לנו טייסים אחרים; כי לא הקפדנו לגוון מקורות אנושיים; וגם אם נגוון היום את מקורות כוח האדם לקורס הטייס, יהיו לנו טייסים אחרים רק בעוד שלוש שנים... ובינתיים, הרמטכ"ל זקוק לטייסים השובתים, ומדינת ישראל זקוקה להם.
העוצמה הזו ממקמת אותנו היום בחצי הדרך להפיכה צבאית; ואין לנו אלטרנטיבה.
יש פה גם היבט לאומי נוסף, לא פשוט: רוב אלקטורלי יהודי, שיודע להגיע למצב שהוא זוכה בבחירות; אבל, אין בידיו את מוקדי הכוח כדי ליישם את ההחלטות שהוא חפץ בהן. וזה עלול לגרום לאנשים לשאול: "למה השתתפתי בבחירות? הרי ממילא, נבחרי מנועים מלהוביל...".
[לאוסף מאמרים על 'צבא העם' וגיוס החובה, לחצו כאן] [לריכוז מאמרים בנושא: צבא המילואים, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על אליטות ואליטיזם, לחצו כאן]
מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!
נושאים להעמקה
- אוסף המאמרים על אליטות ואליטיזם.
- אוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית';
- אוסף המאמרים על ההתנתקות ותוצאותיה;
- אוסף המאמרים על 'אפקט ההילה' והשלכותיו;
- אוסף המאמרים על מגוון (Diversity) וחשיבותו;
- העמקה בנושא ה'מגוון';
- אוסף המאמרים על 'עוצמה';
- אוסף המאמרים על 'קבוצות';
- הרחבת המושג: 'רשת';
- אוסף מאמרים בנושא: צבא המילואים;
- אוסף מאמרים על 'צבא העם' וגיוס החובה;
- הרחבת המושג 'אפקטיביות'.
מקורות והעשרה
- פנחס יחזקאלי (2023), אליטות ואליטיזם באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 13/2/23.
- פנחס יחזקאלי (2023), בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 26/2/23.
- פנחס יחזקאלי (2023), הכל על 'אפקט ההילה' באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 4/1/23.
- פנחס יחזקאלי (2014), מגוון, ייצור ידע, 12/4/14.
- פנחס יחזקאלי (2018), הכל על ה'עוצמה' באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 23/8/18.
- פנחס יחזקאלי (2020), הכל על קבוצות באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 18/4/20.
- פנחס יחזקאלי (2014), רשת ורשת מורכבת: הדרך להסביר ולפשט מערכות, ייצור ידע, 12/4/14.
- פנחס יחזקאלי (2014), אפקטיביות, ייצור ידע, 11/4/14.
@נטיע
זוהי סרבנות ואלו סרבנים לכל דבר. מי שלא מגיע לאימונים הנדרשים לפעילותו במסגרת הצבאית, הרי הוא סרבן.
לא משנה אם האדם התנדב להגיע ליחידה – מרגע שהגיע הציפיה של צה"ל והעם כולו הוא שירות ללא תנאי.
סרוב לשרות משמעותו פגיעה בזדון במדינת ישראל ובצה"ל כוח המגן היחיד שעומד בינינו לבין השמדה.
זה דבר איום ונורא, אנטי ציוני, אנטי לאומי, לא מוסרי ולא מוצדק בשום זמן ובשום נסיבות.
כל השנים היתה סרבנות בממדים קטנים מאד – כולל גם בשרות ביש"ע, במלחמת שלום הגליל ועוד. אבל הפעם הסרבנות מובלת בידי גנרלים ומשתתפים בה אנשים רבים בהרבה, בתפקידים משמעותיים. לכן היא חמורה יותר.
מדובר על הפעלת סחטנות איומה נגד עם ישראל ונגד ממשלתו הנבחרת.
הסרבנים מבקשים שלא יקראו להם בביטויים קשים, אבל מה שהם עושים, הבריונים העלובים האלו, ראוי לכל גינוי, במילים החריפות ביותר – וגם זה לא מספיק.
צריך לשפוט אותם ולהוריד אותם לדרגת טוראי, יחד עם אזהרה חמורה – מי שיחזור ויסרב יגורש מצה"ל ויישללו ממנו הטבות שונות. אין שום כבוד למי שפוגע במדינה. הוא מוקצה מחמת מיאוס. הוא איננו מודל מוערך, איננו ראוי להיות קצין או חייל בצה"ל.
מובן שתהיה פגיעה קשה, כשכל אותם קיצוניים שמוכנים לפגוע במדינה כדי לכפות את דעתם ולשמר את כוחם בכפייה פשוט יסרבו וימחו באופן אלים, כמנהגם. אבל לדעתי הדימום ייפסק די מהר. רוב עצום בצה"ל, ימין ושמאל, יישאר נאמן לצבא ולמדינה.
הענשתם נדרשת וחיונית. בעקרון היו צריכים גם להכנס לכלא. צה"ל ויחידות התנדבות בתוכן, אינן "תוכנית כבקשתך". מרגע שהתנדבת הציפייה היא לנאמנות מוחלטת ובלתי מוגבלת. אי אפשר לעצור ברגע שניראה לך. ברגע שזה מופר ויש סרבנות, מדובר באי קיום הוראות חוקיות, שזה אומר כלא.
הענשת הסרבנים – כולל מחיר הפגיעה הקשה ביחידות מסויימות בהן היה מצב של "חבר מביא חבר" במשך שנים – היא הדרך היחידה לחזק את צה"ל. כן, צה"ל יהיה חזק יותר ולא אלמן ישראל. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו צבא בו יש חוסר נאמנות וסרבנות, מצב כזה מהווה פגיעה קשה יותר מאשר העדרם של אותם סרבנים משורות הלוחמים. מצב בו סרבנות היום היא לגיטימית, גם עלול לגרום בעתיד לסרבנות רבה מאד מכל הכיוונים. צריך לעצור את המדרון החלקלק הזה.
ולגבי ההערה שזה הפיכה ודיקטטורה ולכן צריך לשבור את צה"ל.
זו הערה בלתי מקובלת לחלוטין.
דעתך שיש פה סיכונים היא לגיטימית, אפשר למחות ואפשר לדון בזה.
אבל אנחנו חד משמעית לא במצב של דיקטטורה. לא בוטלו הבחירות ולא יבוטלו. יש חופש ביטוי מלא. יש שמירה על זכויות הפרט. כן, שום דבר לא קרה בנושא זכויות הפרט. אפילו לא בוטל כוחו של בג"צ, אלא רק צומצם.
לגופו של עניין – במצב הנוכחי עד הרפורמה, השלטון נחטף ע"י קבוצה שאיננה נבחרת (המשפטנים), שמייצגת צד אחד ברור במפה הפוליטית – צד שמאל.
הכוח שלהם הוא אבסולוטי, כאשר הכוח של הציבור ונציגיו בכנסת ובממשלה אפסי ביחס למשפטנים.
כוח אבסולוטי בידי מי שאיננו עומד לבחירה הוא כוח להשחית, וזה בדיוק מה שקורה. זה משטר דמוקטטורי, בו לכאורה יש דמוקרטיה אבל בפועל שלטון העם נגזל ממנו לטובת הדיקטטורה המשפטית.
כל המוחים לא מצאו לנכון ליזום עצירה של המצב האנטי-דמוקרטי הזה והחזרת האיזון בין הרשויות – ולכן באה הרפורמה. מוצדקת לגמרי בעיני, אבל גם אם לא מוצדקת בעינייך, היא לא יכולה להיכנס תחת "דיקטטורה" בשום צורה.
אדוני מתעלם מן העובדה שלא הייתה סרבנות במשך שנים רבות של שלטון הימין, בשמירה על התנחלויות, בקסבה של חברון, במלחמת לבנון ההזויה מעבר ל 40 ק"מ, ברדיפה אחרי מיידי אבנים בני 16 באינתיפאדה. במילואים של 5-6 שבועות בשנה.
הרקמה נפרמה, ההפיכה משנה באופן יסודי את פניה של מדינת ישראל, הדיקטטורה תיכפה עצמה על כולם, הלאומנות הקיצונית, מדינת ההלכה ההולכת לקראתנו, וזה רק עניין של זמן עד שבית המקדש השלישי יהפוך לתכנית פעולה עבור קיצוניים.
את זה פשוט אי אפשר לקבל. התוספות של הרקע הצבעוני (צבעים עכורים) של המנהיגות הנוכחית, הינן צבע בלבד. העניין היסודי הינו השינוי הכוחני, בלי הסכמה רחבה, ככה לא בונים מדינה.
המילה סרבנות, דרך אגב מגיעה מפוזיציה, האנשים האלו מתנדבים לשרות, וזו הפסקת התנדבות, למרות תפקידיהם החיוניים.