תקציר: הנוסח הסופי של החוק צריך להיות ברור ומפורט. אסור שישאיר בעיות בלתי פתורות, או שיהיו בו ניסוחים היכולים להשתמע לשני פנים. משה ידע זאת. לצערי, המחוקקים של ימינו, כולל המחוקקים גם בישראל, לא תמיד משכילים שלא להיכשל…

עודכן ב- 9 באוגוסט 2023

[לקובץ המאמרים על פרשת ראה, לחצו כאן]

דוד א' פרנקל (ראו תמונה משמאל) הוא ד"ר למשפטים מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ופרופ' אמריטוס בפקולטה לניהול באוניברסיטת בן גוריון בנגב. מחבר הספר "תובנות מנהיגות וניהול - הגיגים והרהורים לאור פרשות השבוע וחגי ישראל" בהוצאת ראובן מס, ירושלים.

*  *  *

פרשת ראה היא הפרשה הרביעית בספר דברים.

בטרם יחל משה את הסקירה על החוקים והמשפטים שניתנו לבני ישראל, הוא מבהיר שבסופו של דבר, הבחירה, בין הברכה שתהיה נחלת עם ישראל לבין הקללה, היא תוצאת התנהגותם של בני ישראל.

משה אינו מציב בפני בני ישראל את הברירה לבחור בין שתי הצעות. הוא מדבר על הברכה; ומסביר, שהיא התוצאה של התנהגות נכונה ורצויה. הוא מזכיר את האפשרות הגרועה של קללה, אך אינו מניח אותה מראש כאפשרות בחירה שווה. שוב מוכיח משה את כשרונו הדידקטי. הוא יחזור לדיון בקללה, אך לא לפני שיבהיר את התועלת והתוצאות החיוביות של הברכה, שעליה הוא ממליץ לבני ישראל.

"רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה"

משה פותח במלים אלה: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה. אֶת־הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל־מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם, וְהַקְּלָלָה – ­­­­ אִם־לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל־מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם" (יא, כו-כח). החלק הראשון מתאר את הברכה "אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל־מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם". אין כאן התניה כגון: אם תשמעו אל מצוות ה' אלהיכם. יש כאן קביעה והנחה בסיסית שבני ישראל יקיימו את המצוות עליהן נצטוו, ואז התוצאה תהיה כולה ברכה. משה אמנם מוסיף איום, אך כביכול כדרך אגב, "אִם־לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל־מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן־הַדֶּרֶךְ", כי אז תבוא עליכם הקללה. משה לא הניח בפניהם שתי אפשרויות לבחירה. הראשונה אינה לבחירה – זו הדרך בה יש ללכת. התוצאה הגרועה, מפניה מזהיר משה, תבוא רק אם בני ישראל יבחרו לשנות מדרכם ולסור מהדרך הנכונה.

כאן ממשיך משה בשיטה המיוחדת לו – הוא אינו נכנס כאן לפירוט הרעה. הוא הזכיר את הסיכון בבחירת הדרך הרעה בפסוק אחד, כדי שלא יבואו בטענות מסוג של "למה לא הזהרת?" אך מיד ממשיך ומפרט את הברכה הצפויה להם כאשר יקפידו בני ישראל על שמירת כל החוקים והמשפטים שמשה מפרט לאחר המבוא לנאומו. 

משה מדגיש: "אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ כָּל־הַיָּמִים אֲשֶׁר־אַתֶּם חַיִּים עַל־הָאֲדָמָה. [...] כִּי לֹא־בָאתֶם עַד־עָתָּה אֶל־הַמְּנוּחָה וְאֶל־הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר־ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. וַעֲבַרְתֶּם אֶת־הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר־יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל־אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם־בֶּטַח, וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל־אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַיהוָה, וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם [...]" (יב, א- יב).

הנוסח הסופי של החוק צריך להיות ברור ומפורט

כדי להסיח את דעת בני ישראל מהאפשרות של בחירה בדרך הרעה, עליה רמז משה בשלב זה אף כי לא הרחיב, מביא הוא פירוט מלא של החוקים והדינים, אותם הזכיר במהלך כל המסע מיציאת מצרים עד לנאומו זה ערב הכניסה לארץ. הנוסח הסופי של החוק צריך להיות ברור ומפורט. אסור שישאיר בעיות בלתי פתורות, או שיהיו בו ניסוחים היכולים להשתמע לשני פנים. משה ידע זאת.

לצערי, המחוקקים של ימינו, כולל המחוקקים גם בישראל, לא תמיד משכילים שלא להיכשל. ליקויים כאלה מצויים פעמים רבות מדי בחקיקה הישראלית בימינו, ונראה שהפך למנת חלקה, מה שמעורר מחלוקות, אי הבנות, מריבות ושנאות שניתן למנען אם נסחי החוקים היו עושים את מלאכתם נאמנה.

דוגמה לניסוח ברור הם דיני הכשרות, על ההיתרים והאיסורים המפורטים בפרשה לפרטי הפרטים, וכך גם לעניין כל ההוראות החוקים והדינים המפורטים בפרשה – דיני צדקה ויושר חברתי, דיני מלחמה, דיני שמיטה ודיני עבד עברי. לצערי, אנו עדים לכך שמתרבים המחמירים מעבר לכתוב בדינים השונים. הם מתעלמים מההוראה המפורשת שמשה מורה וחוזר ומורה גם בפרשה זו, כשהוא מכריז: "אֵת כָּל־הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא־תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ” (יג, א).

המחמירים בהתנהגותם מעוותים את הכתוב, פועלים בניגוד לו וגורמים לפילוג ולשנאות. האם פעולתם מכוונת? האם היא תוצאה של רגשי נחיתות או של הרגשת עליונות? שאלה פילוסופית ופסיכולוגית שהדיון בה חורג מהעלאת הרהורים על פרשת השבוע. די אם אומר שלדעתי, המחמיר מפר הוראות ברורות שנתן משה.

נאום משה

הפרשה מסתיימת בנאום קצר של משה – שבו טו"ב פסוקים בלבד, אותו מספר פסוקים שהיו בנאומו של יהודה בפני יוסף שהובא בפרשת ויגש. בנאום זה חוזר משה בקצרה על שלושת חגי החקלאות שהובאו בתורה. נראה לי שמשה העדיף במתכוון לתארם בתמצית והפעם בנפרד משאר חגי ישראל. חגים אלה - פסח, שבועות וסוכות הם חגים חקלאיים, המתאימים לארץ ישראל - לא למצרים ולא למדבר. אלו הם חגי ארץ ישראל.

חג הפסח הוא חג האביב – "שָׁמוֹר אֶת־חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה" (טז, א). בחודש זה מתחילה התקופה שבה הטבע מתעורר לתחייה לאחר תרדמת החורף. אביב הוא כינוי לתחילת יציאת התבואה "כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב, וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל" (שמות ט, לא). כעבור שבעה שבועות מגיע חג השבועות שהוא חג הקציר, קציר התבואה הבשלה – "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר־לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ, מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ" (טז, ט-י). שמו של חג שבועות כחג הקציר כבר נכתב בספר שמות: "וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ, אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה" (שמות, כג, טז) וכן "וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ, בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים" (שמות לד, כב). החג השלישי הוא חג הסוכות שהוא חג האסיף שבו אוספים את התבואה – "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶך" (טז, יג)ָ.

חגי ארץ ישראל

חגים אלה אינם סתם חגים חקלאיים, אלא, כפי שציינתי, חגי ארץ ישראל, ולא חגי הגולה: "כי שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר, בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת, וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי יְהוָה רֵיקָם" (טז, טז). אי אפשר לחגוג חגים חקלאיים אלה בחוץ לארץ. על כן, מדי שנה, בתום ימי החג השלישי והאחרון (לפי מניין החודשים מניסן) - חג הסוכות, אנו מגיעים לשלב בו "וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ" (טז, טו).

רשימה זו של חגים אינה רשימה של חגי העלייה לרגל, ולכן אינה כוללת את ה"עצרת" שלאחר היום השביעי של חג הסוכות, שהוא היום השמיני לאחר תחילת חג הסוכות. חג העצרת הוא הרגל השלישי המשלים את שני הרגלים הקודמים לו: החלים בחג הפסח ובחג הביכורים. מועד זה – הקרוי "שמיני עצרת" - הוא אמנם אחד מחגי הארץ, אך אינו חג חקלאי, אלא מועד נפרד אותו חוגגים בעצרת שביום שלאחר החג השלישי - חג הסוכות: "בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי - עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם, כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ" (במדבר כט לה). חגיגת חגי הארץ היא אחת המצוות שניתן לקיימן רק בארץ ישראל. משה מבליט זאת בזמן המתאים להבהרתה - ערב הכניסה לארץ. אי אפשר לקיימן בחו"ל.

המסרב לעלות לישראל מעיד בכך על עצמו שהוא מסרב לקיים לפחות חלק מהמצוות שנקבעו בתורה.

[לקובץ המאמרים על פרשת ראה, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת ראה באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 24/8/19.
• פנחס יחזקאלי (2018), פרשת ויגש באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 13/12/18.
• דוד א' פרנקל (2022), תובנות מנהיגות וניהול - הגיגים והרהורים לאור פרשות השבוע וחגי ישראל", ירושלים: הוצאת ראובן מס.