[בתמונה: כ-50 אימהות של חיילים רוסים, שנפטרו בזמן שירותו הצבאי שלהם, מפגינות במוסקבה ב- 16 במאי 1994, בדרישה לחקור 'תאונות' שהובילו למותם של בניהם; הכותרת והתמונה מתוך האתר: nieuwsblad לחצו כאן]

[לאוסף המאמרים באתר על 'שלטון האמהות', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על יחסי רוסיה - אוקראינה, לחצו כאן]

עודכן ב- 30 בספטמבר 2022

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

*  *  *

ב- 8 למרץ 2022 שידר ערוץ 11 כתבה מעניינת במשדר החדשות שלו: כחלק ממסע התעמולה שלהם, האוקראינים פתחו 'קו חם' לאימהות רוסיות, שיכולות להתקשר ולברר את בניהן עדיין בחיים.

מסתבר שעד מהרה פנו לקו הזה אלפי נשים מודאגות.

את הלחץ של הנשים הרוסיות ראינו בצבא הרוסי. רוסיה לא הכריזה מלחמה על אוקראינה; ולא הכניס אליה כוחות סדירים. במקום, ניסה ולדימיר פוטין לצרף את חיילי בלארוס למלחמה, אך גילה כי גם שם הצעירים ואימותיהם מתמרדים; ופנה, בצר לו, לסוריה,לצ'צ'ניה ולצפון קוריאה.

[לכתבה המלאה ב- YNET, לחצו כאן]

כשנאלצו הרוסים להכריז על גיוס צבאי ראינו את הסיבה להימנעות מהכרזת מלחמה:

• ברוסיה פרצו מהומות נרחבות נגד הגיוס. המהומות הקשות ביותר הינן בפריפריה, כי הפרובינציות הללו ספגו עד היום את עיקר האבדות בנפש - בעיקר דגסטן שבצפון הקווקז. (זאת, כיוון שרבים באזורים הללו מתגייסים לצבא, המשמש גם שם כלי למוביליות חברתית). המהומות כללו הצתת לשכות גיוס וירי באחד ממפקדי אחת הלשכות הללו...
• הצעירים בורחים מהמדינה. מחירי הטיסות החוצה 'הרקיעו שחקים'. כל מעברי הגבול היבשתיים 'נסתמו' בנמלטים. 6,000 מכוניות ממתינות למשל בתור לצאת במעבר הגבול לגאורגיה. עד כה הצליחו להימלט יותר מ- 300 גברים מהמדינה.

ומי שחושב שהתופעה חדשה לרוסיה, שיתבונן על התמונה למעלה, שנוצרה, אפילו לא בשל מלחמה אלא בשל תאונות אימונים: כ-50 אימהות של חיילים רוסים - שנפטרו בזמן שירותו הצבאי שלהם - מפגינות במוסקבה ב- 16 במאי 1994, בדרישה לחקור 'תאונות' שהובילו למותם של בניהם...

לתופעה הזו יש שם 'שלטון האימהות'; והיא מעיקה, הן על דמוקרטיות גדולות כמו ארצות הברית; והן על מדינות לא דמוקרטיות, כמו איראן ורוסיה וסין. מסתבר שבמאה ה- 21, כולם באותה סירה...

[בתמונה: גם הצבא הרוסי סובל מתופעת 'שלטון האימהות, המעיק על יכולותיו המבצעיות... התמונה היא צילום מסך]

'שלטון האימהות' מהו? המשגה

'שלטון האימהות' (באיטלקית, שם התופעה רווחת במיוחד היא קרויה: Mammismo) משמעו, שקרובי משפחה - גם כאלה המקבלים את החלטתם של ילדיהם להצטרף לכוחות המזוינים של מדינה - מגיבים לעתים קרובות בתדהמה ובזעם, כאשר ה'ילדים' נשלחים למקומות לחימה, שבהם הם עלולים להיהרג, במקום לראות בכך סיכון מקצועי. זוהי גישה, שאינה מוגבלת לקרובי משפחה ולידידים של חיילים בשירות פעיל, היא משותפת לחברה כולה, אופיינית לתקופה הבתר-תעשייתית; ויש לה השפעה פוליטית מרובה, המטילה מגבלות חמורות על השימוש בכוח (לוטוואק, 2002, עמ' 101-100).

לגישה הזו - לחיים, למוות ולקורבנות לחימה - יש השפעה פוליטית מרובה, המטילה מגבלות חמורות על השימוש בכוח. כך למשל, בעת פרוץ מלחמות הבלקן באמצע שנות ה-90 של המאה הקודמת, נטען כי זו תחילתה של מלחמת עולם חדשה. על כך הגיב ההיסטוריון הדגול, ולטר זאב לקוויר (Walter Ze'ev Laqueur) - שעסק, בין היתר, בהשפעת הדמוגרפיה על מדינות - כי המלחמה לא תתפשט, כיוון שמדינות שבהן אין יותר משני ילדים למשפחה לא יוצאות למלחמות גדולות! האמירה הזו, אגב, נכונה גם למלחמת אוקראינה רוסיה.

שלטון האימהות איננו רלוונטי רק בעת היציאה לקרב. יש לו משמעויות ארוכות טווח הרבה לאחר מכן. כך למשל, ניתן לראות היום עד כמה מהווה סוגיית החזרת גופות הנעדרים, סגן גולדין וסמ"ר אורון, אבן ריחיים על כתפי מקבלי ההחלטות, ביכולת בסוגיית שיקום עזה, שיכלו למנוע אולי עימותים עתידיים.

[לאוסף המאמרים בנושא קבלת החלטות, לחצו כאן]

[מקור התמונה: צילום מסך מסרטון היו-טיוב: Zum Tod des Historikers und Publizisten Walter Laqueur- Skeptiker und Zeitzeuge]

מקורות התופעה

מקורות התופעה הם דמוגרפיים: הירידה הדרמטית בילודה מחד גיסא, ושיפור הרפואה שהפך את תמותת הילדים לנדירה, הפך את מותם של ילדים לתופעה חריגה ומשמעותית הרבה יותר בקרב המשפחות, והחברה כולה. ככל שהילודה נמוכה יותר, כך התופעה גוברת. לכן למשל היא משמעותית מאוד באיטליה, שבה שעור הילודה הנמוך ביותר באירופה (שם, ע' 100). בהרבה מן ההון הרגשי של המשפחה.

בעבר היה המוות חלק הרבה יותר מוכר של החוויה האנושית בתקופות שבהן לא היה מוגבל בעיקר לאנשים מבוגרים מאוד. מותו של עוד צעיר במלחמה היה בעבר בעל משמעות שונה לגמרי מזו שיש למקרה כזה היום בעבור משפחה אמריקנית, אירופית או ישראלית, שחיים בה בממוצע 3-2 ילדים, ואשר כולם צפויים לחיות, וכל אחד מהם מייצג שיעור גבוה (שם, ע' 100).

[על הסוגיה הגאוגרפית ראה ערך נפרד: 'הגישה הגאוגרפית']

[בתמונה: הגישה הגאוגרפית - לנפוליאון היה קל יותר בזמנו להקריב דור שלם של צרפתים... בתמונה: חניית לילה של הגראנד ארמה, במהלך הנסיגה מרוסיה. בגלל החורף, הצטמצם צבאו של נפוליאון לכדי שבריר מגודלו ערב הפלישה... האמן: וסילי וישגין. התמונה היא נחלת הכלל]

הפעם הראשונה שבה הורגשה התופעה: מלחמת וייטנאם

הפעם הראשונה שהורגשה השפעה ממשית על הסיקור הייתה כשהוצגו שקי גופות החיילים, שנשלחו לארצות הברית מהמלחמה בווייטנאם (לוטוואק, 2002, עמ' 101-100):

[בתמונה: ארונות נופלי המלחמה בווייטנאם נשלחים הביתה... תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי manhhai לאתר flickr]

ישראל התוודעה לתופעה באסון המסוקים

בישראל הורגשה התופעה באופן ממשי במלחמת לבנון הראשונה. בעקבות אסון המסוקים - שאירע ב-4 בפברואר 1997 ובו נהרגו 73 חיילים ביניהם לוחמי חטיבת הנח"ל, לוחמי שריון והנדסה (מחטיבה 188, וגדוד 601) וצוות המסוק - החליטו ארבע נשים תושבות צפון הארץ ואימהות לחיילים ששירתו בלבנון, רחל בן דור, מירי סלע, רונית נחמיאס וזהרה ענתבי, לארגן פעילות מחאה אשר תקרא לנסיגה חד-צדדית ומידית מלבנון. מטרת התנועה הייתה להפעיל לחץ ציבורי על הממשלה לסגת מלבנון, עם הסכם או בלעדיו, ובכך לקיים את החלטה 425 של מועצת הביטחון של האו"ם הקוראת להכרה בשלמותה הטריטוריאלית של לבנון ובריבונותה, לעזיבת צה"ל את האזור ולהצבת כוח בינלאומי באזור.

לימים, הפכה בן דור ליושבת ראש התנועה והצטרפו אליה אורנה שמעוני, שבנה סגן איל שמעוני נהרג במוצב ריחן שבלבנון בספטמבר 1997. ואנשים נוספים. למרות שהתנועה נקראה ארבע אימהות והייתה בעלת בסיס פמיניסטי היא הצליחה לגייס לשורותיה גם גברים, כולל חיילים לשעבר אשר שרתו בלבנון. בתקופת פעילותה, כאשר עמדה במרכז השיח הציבורי מנתה התנועה כחמש מאות פעילים (ראו את הערך: "ארבע אמהות" בויקיפדיה).

מאז, מוכרת בישראל התופעה של רגישות ציבורית רבה של אזרחים לפציעה ולמוות חיילים, הרבה מעבר לרגישותם להיפגעות אזרחים! ברגישות הזו עושה האויב שימוש אפקטיבי מאוד בהשתרשות הרצון לחטיפות חיילים - ואפילו גופות חיילים - ובמחיר העצום וחסר הפרופורציות שישראל שילמה עבורם עד כה.

צה"ל פוחד מאבדות...

ב- 2 לפברואר 2019 פורסם מסמך, מתוך דיונים פנימיים בצה"ל לגבי רמת המוכנות של כוחות היבשה בצה"ל למלחמה. צוטט שם, בין היתר, האלוף יאיר גולן, סגן הרמטכ"ל היוצא דאז, שאמר: "הבעיה של הפיקוד הבכיר של צה"ל היא בעיה תודעתית. הוא באמת אינו בונה על צבא היבשה".

מתוך הדברים עולה, שבלי פעולה קרקעית אי אפשר לעצור ירי טילים, אבל, מקבלי ההחלטות בצה"ל אינם בונים על יחידות השדה, בין היתר, בשל החשש מאבדות, והנזק בלתי הפיך" (זיתון, 2019):

[למאמר המלא של יואב זיתון ב- ynet, לחצו כאן]

[לאוסף המאמרים באתר על 'שלטון האמהות', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על יחסי רוסיה - אוקראינה, לחצו כאן]

העשרה

אורי מילשטיין על הפער בין אלה שיכולים להילחם לאלה שרוצים בכך (בהקדמה, לפני דברי האלוף גרשון הכהן):

מקורות

• פנחס יחזקאלי (2019), תופעת שלטון האימהות והשלכותיה באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 4/2/19.
• פנחס יחזקאלי (2015), קבלת החלטות, ייצור ידע, 8/6/15.
• פנחס יחזקאלי (2019), יכולת הכחשה סבירה, ייצור ידע, 4/1/19.
• אלעד רזניק (2018), ואגנר פינת בבל"ת, ייצור ידע, 23/2/18.
• ויקיפדיה: הערך "ארבע אמהות".
• לוטוואק אדוארד (2002), אסטרטגיה של מלחמה ושלום, תל אביב: מערכות.

[בתמונה: אדוארד לוטוואק וספרו "אסטרטגיה של מלחמה ושלום", שראה אור בהוצאה מערכות ב- 2002. תמונתו של לוטוואק נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידו. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]