[לאוסף המאמרים על אפגניסטן ועוללותיה, לחצו כאן]

האלוף במילואים יצחק בריק שירת בחיל השריון כמפקד חטיבה, אוגדה וגיס וכיהן כמפקד המכללות הצבאיות. לחם כמפקד פלוגה במילואים במלחמת יום הכיפורים ועוטר בעיטור העוז; כיהן מעל עשור שנים כנציב קבילות חיילים. בשנת 2018 יצא בביקורת קשה על מוכנות צה"ל למלחמה, ונאבק באומץ, בהתנגדות צה"ל לביקורת זו.

*  *  *

מי שעוקב אחרי הנעשה באפגניסטן לא יכול שלא להיות מוטרד מאוד. לפני כ- 20 שנה פקד נשיא ארה״ב דאז, ג'ורג' בוש, לאחר הפיגוע במגדלי התאומים להשתלט על אפגניסטן ולדחוק את רגלי הטליבאן (ארגון טרור). עברו מאז 20 שנה כאשר ארה״ב בורחת מאפגניסטן והטילבאן חזר לשלוט באפגניסטן.

הנימוק של הנשיא האמריקאי הנוכחי, ג'ו ביידן לנסיגה זו, היא שהאמריקאים לא נועדו לשמור על מדינות, שצבאם אינו מוכן להגן בעצמו על ארצם.

ארה״ב השקיעה הון עתק של מליארדי דולרים בגיבוש צבא אפגניסטני ובאימונו, עם מיטב הנשק המערבי. בשעת מבחן, הסתבר שבקרב לוחמי הצבא האפגני אין רוח לחימה ומוטיבציה להילחם על הגנת מולדתם.

ומה אצלנו?

לאחרונה פרסם מוטי שקלאר טור דעה ב'ידיעות אחרונות', תחת השם: 'אוטובוס כמשל'. כותב שקלאר:

"אוטובוס של חיילי גולני נקלע בטעות לחלק הפלסטיני של חברון, נזרקו לעברו אבנים, והמשטרה הפלסטינית הוזעקה לחלצם. על פניו, ידיעה דומה לידיעה אחרת שהתפרסמה כמה ימים קודם לכן, על חילוץ שתי צעירות ישראליות מרמאללה. אז זהו שלא.

יש הבדל של שמיים וארץ בין שני האירועים. בעוד שחילוץ הישראליות הוא טריוויאלי, אנו מצפים שלוחמי גולני ייטלו יוזמה, ולא יזדקקו לחסדיהם של השוטרים הפלסטינים. אירוע כזה אינו יכול לעבור בשתיקה. הוא מתכתב עם מקרים דומים, משל כאשר צנחנים נתבקשו להגיף את חלונות האוטובוס בירושלים, על מנת שחזותם החיילית לא תביא לזריקת אבנים, או למראה חיילים, הבורחים ממיידי אבנים ובקבוקי תבערה בשטחים. זה מטריד, משום שהרתעה היא המרכיב החשוב ביותר במניעת מלחמה. מיליארדי דולרים מושקעים טובת בניית כוח הרתעה, ותמונות מעין אלו לא מוסיפות לנו נקודות..." (ראו הכתבה משמאל).

אנחנו צריכים להיות מאוד מוטרדים מתהליך רציף של הדרדרות התרעת צה״ל אל מול אויבינו; ואובדן ערך הניצחון ורוח הלחימה בקרב רבים מחיילינו ומפקדינו.

כבר במלחמת לבנון השנייה התגלו תופעות חמורות מאוד של אובדן רוח לחימה, מורך לב וחוסר חתירה למגע (כותב על זה בצורה רחבה תא״ל מיל' שימשי). מאז מלחמת לבנון השנייה ועד היום ההדרדרות הזו נמשכת. יש בידי דוגמאות רבות מאוד ואף חמורות מהדוגמה שהוצגה במאמר זה.

אנטומיה של התרופפות!

כעשר שנים (2019-2008) כיהנתי כנציב קבילות חיילים. בשנים אלו ביקרתי ב- 1600 יחידות: שלושה סבבים בכל יחידות צה״ל בזרוע-הים, האוויר, היבשה, הקרבי, הלוגיסטי, יחידות ההדרכה והטכנולוגיה. בממוצע בשלוש יחידות כל שבוע; וארבע שעות בכל יחידה.

[בתמונה משמאל: כותרת הגרסה העברית של ספרו המיתולוגי של נורמן דיקסון, הפסיכולוגיה של השלומיאליות בצבא, שראתה אור בהוצאת 'מערכות', ב- 1979]

שם, נחשפתי להתרופפות קשה במוטיבציה לשרת בקרבי. השאלה הנפוצה בקרב רבים מחיילינו הייתה: ״מה יצא לנו מזה?״ ולא "מה אני יכול לתרום למדינה שלי". אין ספק שתחושת השליחות שפעמה בליבם של הדורות הקודמים הולכת ומתרופפת עם הזמן. גם בימים אלה, אני מקבל עדיות קשות מאוד מחיילים ומפקדים זוטרים על מה שמתחולל ביחידות הסדירות שלנו:

• התרופפות קשה בלקיחת אחריות;
• ביוזמה;
• במשמעת;
• באי וידוא פקודות;
• בתרבות שקר, שהולכת ומשתרשת בצה״ל;
• בירידה קשה במוטיבצייה ללכת לקרבי;
• בניתוק חמור בין הפיקוד הבכיר של צה״ל לבין החיילים והמפקדים הזוטרים בשטח...
• בזריית חול בעיני הציבור, על ידי דובר צה"ל והאלופים;
• במצב, לפיו הדימוי כלפי חוץ של הפיקוד הבכיר חשוב לו יותר מהמהות והמוכנות.

אז מה אנחנו מתפלאים, שחיילים של גולני, היושבים באוטובוס שעליו ניזרקים אבנים ע״י הפלסטינים, מחכים לעזרת המשטרה הפלסטינית לחילוצם?

כלוחם במלחמות ישראל ממלחמת ששת הימים ואילך, לא העליתי בדימיוני הפרוע ביותר, שחיילים קרביים של צה״ל מחטיבת סדירה ומכל חטיבה אחרת יתנהגו ברפיסות כזו המביישת את לוחמי צה״ל, המעבירה בי צמרמורת.

• זה בדיוק המשך התהליך, שבו חוליית חיזבאללה - היוצאת לפיגוע בהר דב ומתגלה ע״י כוחותינו לפני מספר חודשים - חוזרת בשלום לביתה; משום, שהחיילים קיבלו הוראה מהפיקוד הבכיר של צה״ל, שלא לירות בהם שמא זה יחמם את הגיזרה.
• לפני זמן קצר ירה משגר מלבנון 20 רקטות לעבר ישראל, המשגר הסתובב בשטח זמן רב לפני הירי ואחריו ואף אחד בצה״ל לא חשב שצריך לחסלו.
• ומכאן הדרך קצרה אל האירוע שהתרחש במבצע ״שומר החומות״: כישלון חרוץ של תכנית ההונאה, מחשש להכניס כמה יחידות מהיבשה כמאה מטר מעבר לגדר, פן יהיו לנו אבידות...
• ובזה לא די והרצף של הפשלות נמשך, כאשר מאות מתפרעים של החמאס ותושבי עזה מגיעים לפני מספר ימים עד הקיר - שנבנה במליארדי שקלים בגבול עוטף עזה - מבלי שאף אחד מכוחותינו אינו מונע את הגעתם לרגלי הקיר, כאשר הוראות פתיחה באש לא נהירות ומחבל יורה באקדח דרך החרך ירי שבקיר ופוצע אנושות את אחד מחיילינו. אם היה זורק רימון, האסון היה גדול בהרבה. מתוך הדברים ברור, שיש חשש בצה״ל, להגיב מול הפלסטינים הנוהרים אל הקיר, שמא זה יגרום להתפרצות רחבה יותר.

[לאוסף המאמרים על מלחמת ששת הימים, לחצו כאן]

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Alexas_Fotos לאתר Pixabay]

החשש והרפיסות של פעולת כוחותינו, מעודדת את החמאס להמשיך ולפעול, אנו משחקים לידיהם, גם שכבר מטוסינו מגיבים, הם מטילים פצצות על 'מטרות נייר', שנפגעו ע״י חיל האוויר כבר מספר פעמים בסבבים הקודמים; ולכן, אין השמדה של אמצעי לחימה חדשים; ואין הרג של לוחמי חמאס, שאינם נמצאים שם. מטוסינו פוגעים בכלום ובשום דבר (מטרות ריקות). זה מתבצע בשביל לנקות את מצפונו של הדרג הבטחוני בפני הציבור.

זהו רצף מדאיג של אירועים, המעידים על אובדן רוח הלחימה, אי לקיחת יוזמה, אי חתירה למגע, אובדן ערך הניצחון, החשש מאבידות שמביא למורך לב ואף ליותר אבידות במלחמה הבאה, והתנוונות מערך היבשה. התאורים והשיחות שלי עם מפקדים וחיילים על הקורה איתם ביחידות הסדירות מעורר דאגה עמוקה מאוד.

[לאוסף המאמרים על אפגניסטן ועוללותיה, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2018), מלחמת ששת הימים באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 5/6/18.